הפעם הראשונה שבה הוצגה תערוכתו של אנדי וורהול, "עשרה פורטרטים של יהודים במאה ה-20", היתה ב-1980 במוזיאון היהודי בניו יורק, והיא גררה, לצד התרשמות מקצועית, גם ביקורת רבה על האמן.
זה היה שבע שנים לפני מותו של וורהול, בעיצומם של שני עשורים שבהם ביסס את מעמדו כאייקון אמריקני וכאמן הפופ-ארט המשפיע בכל הזמנים. סדרת דיוקנאות האישים היהודים - בהם אלברט איינשטיין, גולדה מאיר ופרנץ קפקא - העלתה אז, בתחילת שנות ה-80, תהיות נוקבות בנוגע למחשבה הוורהולית: מפטרוניזציה של האמן על התרבות היהודית ועד מחווה חסרת תקדים שיש בה מימד מיתולוגי.
מבקרים רבים קבעו כי הפופולריות של העבודות, והעובדה שהן עתידות להימכר היטב בשוקי האמנות, הן שהניעו את וורהול בסדרה זו. אחרים טענו כי לציורים יש ערך אמנותי אמיתי כי התרבות היהודית העסיקה את וורהול מאז ומתמיד.
בשנה האחרונה ישנה הזדמנות נוספת לצפות בתערוכה, במוזיאון החדש ליהדות עכשווית בסן פרנסיסקו. בפעם הזו, התערוכה, שתינעל בתחילת ינואר 2009, מהווה חותמת שמעניקה כשרות סופית לסדרת הדיוקנאות המצומצמת ולחשיבותה כלפי התרבות היהודית העולמית.
עשרת הנבחרים
המוזיאון ליהדות עכשווית, שתוכנן על ידי הארכיטקט דניאל ליבסקינד, נחנך ביוני השנה בלב העיר. בניגוד למוזיאונים יהודיים בתפוצות, המוזיאון הזה אינו מעמיד את השואה בנקודת המוצא האמנותית ואף אינו מחזיק באוסף קבוע אלא מציג תערוכות ניידות.
התערוכה של וורהול היא אירוע אמנותי חשוב בעיר רוויית הגלריות, על אף שהיא מוצגת במוזיאון סקטוריאלי. על שלטי החוצות ברציף הדייגים המתויר וביוניון סקוור במרכז סן פרנסיסקו מופיעים הדיוקנאות של האחים מרקס, שזכו להיכלל בעשירייה האקסקלוסיבית בפרויקט של וורהול.
במשרדי המוזיאון אף מדווחים כי בניגוד לתערוכות רבות במקום, רוב המבקרים בתערוכה של וורהול אינם יהודים אלא "חובבי אמנות בכלל וחובבי אנדי וורהול בפרט". במקום פועל בית קפה כשר שביום הביקור היה שומם מאדם, ובחנות המוזיאון מוצעים למבקרים בין מוצרי האמנות הרבים גם כלי יודאיקה וכרזות מצועצעות שמנסות ליצור גאוות יחידה יהודית.
בתערוכה עצמה מרתק להבחין בקשר שבין "יומני וורהול", שזכו לפרסום לא פחות מיצירותיו הפלסטיות כשראו אור ב-1989, לבין הבחירה בעשרת היהודים המשפיעים ביותר במאה שעברה. ביומניו שירבט וורהול רשימה ארוכה של יהודים המועמדים להיכלל בעשירייה זו - אמנים, מוסיקאים, פילוסופים, מדינאים, שחקנים ושאר אנשי רוח ודעה - ובתהליך משונה זיקק אותה עד שהגיע לנבחרים האולטימטיביים שלו.
מעניין עוד יותר לראות את שיקוליו האקסצנטריים של וורהול לקראת הבחירה. כך, לדוגמה, על אף שהוא שואל את עצמו "מיהו בעצם מרטין בובר-", מכליל וורהול את הפילוסוף ברשימה הסופית בגלל דמיונו החיצוני למשה רבנו. שאר תשעת היהודים בתערוכה של וורהול הם אלברט איינשטיין, זיגמונד פרויד, פרנץ קפקא, גולדה מאיר, האחים מרקס, המלחין ג'ורג' גרשווין, הסופרת האמריקנית המודרניסטית גרטרוד שטיין, שרה ברנאר - שחקנית תיאטרון צרפתייה מתחילת המאה שעברה, ולואיס ברנדייס, שהיה שופט בבית המשפט העליון בארה"ב.
התערוכה של קיפנברגר
הפרויקט של וורהול מתכתב, למרבה הפלא, עם תערוכה אחרת בחוף המערבי, זו של מרטין קיפנברגר, שמוצגת בימים אלו במוזיאון לאמנות עכשווית בלוס אנג'לס (MOCA). שנתיים בלבד לאחר רטרוספקטיבה ב"טייט" בלונדון, זכה קיפנברגר - אמן גרמני שמת ב-1997 ונע בין ציורי ענק ריאליסטיים, דרך מיצבים שמתעסקים בזהותו של האמן ועד עבודות פופ-ארט מסקרנות - לעדנה גם ב"מוקה", אחיו הקליפורני הקטן של ה"מומה".
אוסף העבודות של קיפנברגר ענק והוא מרשים בעוצמתו. את הקישור לחוף המערבי וללוס אנג'לס עושים הציורים והמיצבים הרבים של קיפנברגר שמתארים אובייקטים של שפע אמריקני. אבל גולת הכותרת היא ללא ספק "ההפי אנד של 'אמריקה' מאת פרנץ קפקא" - מיצג ענק שמורכב מעשרות שולחנות וכיסאות, המדמים את "יריד ראיונות העבודה הגדול בתבל", לפי הרומן הלא-גמור של קפקא. בימים של דיכאון כלכלי ומאות אלפי מפוטרים בארה"ב, היצירה המונומנטלית הזו מקבלת תוקף מחודש.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו