לבעוט בכאב: הרב שמלמד ילדים גבורה

הבת שלנו, שרה בתיה, אובחנה כחולת לוקמיה ב־1980. זה היה שבוע לפני יום הולדתה הראשון. בזמנו לוקמיה לא נחשבה מחלה בת טיפול מבחינה אונקולוגית, וכמעט אף אחד מהילדים לא שרד את השתלת מח העצם. הילדה הקטנה היתה לוחמת מדהימה. נשמה כל כך מדהימה שלימדה אותי על הכוח הנמצא בתוכנו", כך מספר הרב אלימלך גולדברג מדטרויט, או כפי שהוא מכונה - רביי G - על הטרגדיה ששינתה את חייו.

בעקבות מותה של בתו הבכורה בגיל שנתיים המציא הרב שיטה המלמדת ילדים חולי סרטן וחולים כרוניים, וכן את הסביבה הקרובה אליהם, להתמודד עם הפחד, הקשיים והכאב ולהילחם במחלה באמצעות העצמה אישית, דמיון מודרך וטכניקות של אומנויות לחימה.

גולדברג, בעל חגורה באמנות הלחימה צ'ואי קוואנג דו, שמשלבת טכניקות מעולם היוגה והטאקוונדו, הוא כיום פרופסור עמית קליני בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת וויין סטייט במישיגן בארה"ב. לאחר מותה של בתו התינוקת עזב את משרתו כרב קהילה בסאותפילד, מישיגן, והקדיש את חייו להפצת הטכניקה שהמציא. כבר כמעט 20 שנה שהארגון שהקים - Kids Kicking Cancer - פועל ברחבי העולם והשפיע עד כה על חייהם של עשרות אלפי ילדים, מה שזיכה את הרב בתואר "גיבור" שהעניקו לו המגזין האמריקני "פיפל" וה־CNN.

אני פוגשת את האיש החייכן והצנוע, עם העיניים הטובות, בביה"ח תל השומר, בדרך לאימון של ילדים חולי סרטן וילדים אוטיסטים, ומגלה אדם שהוא קפסולת אנרגיה שכולה אהבת אדם בתוך גוף שכולו נינוחות ורוגע. "זה בגלל שאני מכניס את האור ומוציא את הכאב", הוא אומר בחיוך, ואני מייד מוקסמת מהאיש שנלחם, תרתי משמע, בבעיטות ובאגרופים בסרטן ובמחלות קשות, תוך טיפוח תחושת מטרה של התעצמות וייעוד.

מלמד להתמודד עם הפחד, הכאב והקשיים, הרב גולדברג

"כמה שנים אחרי ששרה בתיה נפטרה מצאתי עצמי מנהל קייטנה של ילדים חולי סרטן", הוא משחזר את הרגע שבו נולדה במוחו השיטה, "וראיתי במרפאה כמה אחיות מחזיקות בכוח ילד בן 5 שבוכה וצורח, והן מנסות לתת לו זריקה גדולה של כימותרפיה בחזה. צעקתי 'עיצרו רגע', והן עצרו והסתכלו עלי. אפילו הילד הפסיק לצעוק. לא היה לי מושג מה אני עומד להגיד או לעשות.

"אמרתי להן, 'תנו לי חמש דקות איתו'. האחיות יצאו והילד הסתכל עלי כאילו אני המושל שמציל אותו ממוות. סיפרתי לו שאני בעל חגורה שחורה בקראטה והילד אמר 'וואו'. אמרתי לו 'אני יכול ללמד אותך קצת קראטה', והילד כמעט קפץ מהשולחן מרוב התלהבות. עשיתי איתו תרגילי נשימה מעולם הטאיצ'י להפגת הכאב. 20 דקות מאוחר יותר, כשהוציאו לו את המחט, הוא שאל את האחות, 'עשיתם כבר את הזריקה?', וכך נולד Kids Kicking Cancer, ובעברית, 'ילדים בועטים בסרטן'".

ללכת אחרי הדמיון

הקבוצה הראשונה שאימן גולדברג התחילה לפעול במישיגן. ב־1999 הוקם הארגון והחל לפעול תחילה בארה"ב, ומאוחר יותר ברחבי העולם. רביי G אמנם עדיין לא עשה עלייה, אבל שיטתו, הקרויה בעברית "מעגל גיבורים", כבר חיה ובועטת בכמה בתי חולים ומרכזים רפואיים בארץ. ואף שהוא עושה חיל בחו"ל והוציא לאחרונה ספר על השיטה, הוא מעז לחלום בגדול גם בעברית: "אני רוצה שבכל בית ספר בישראל ילמדו את השיטה. כי מציון תצא תורה", הוא אומר בחיוך אבהי ומייד מרצין: "הבת שלי חיה רק שנתיים על פני כדור הארץ, אבל בעצם חייה היא תרמה כל כך הרבה לעולם. היא זו שהביאה את האור הזה, שעכשיו מופץ לכל כך הרבה ילדים ברחבי העולם. אני עושה את זה בזכותה, למענה ולזכרה".

לטובת הפצת השיטה שהמציא הוא זנח את היכל בית הכנסת לאחר 20 שנות שירות. בד בבד, פרשה אשתו רותי מהוראת לימודי קודש ועברית והתייצבה לצידו בפעילות הארגון ובמסעותיו בעולם. "אנחנו חולמים ביחד", היא אומרת. "זה סיוט", מקניט אותה בחיבה רביי G, ומייד מוסיף בחיוך: "היה לנו הרבה זמן להתאמן. 38 שנה וחצי אנחנו יחד".

לבני הזוג שני ילדים. הבן מאיר (35) שמתגורר ברעננה, נשוי ליעל ואב ליענה בת השנתיים וחצי; ורחל לאה (36) שמתגוררת בפלורידה עם בעלה שמואל ושבעת ילדיהם. "היא היתה בת עשרה חודשים כשנתנה מח עצם לאחותה הגדולה", הוא מספר בכאב על בתו, "אבל שרה בתיה לא שרדה".

"כולם הילדים שלנו", הרב גולדברג

"רוב הילדים שאנחנו עובדים איתם בארה"ב, ובעולם בכלל, אינם יהודים", הוא אומר, "אפילו בישראל 30 אחוז מהילדים שעימם אנחנו עובדים הם ילדים מוסלמים. כמו כן, יש לנו את התוכנית הגדולה ביותר לחולי אנמיה חרמשית עבור ילדים אפריקנים, שהם כמובן לא יהודים. אבל זה לא משנה בכלל. בשבילי, כולם ילדים שלנו", הוא מספר, ועדיין, חשוב לו להדגיש שהוא קשור מאוד לקהילה שלו, בבית, ומשתדל בכל הזדמנות לכתוב את הדף היומי בעלון השבת של הקהילה.

"כשאנשים חולים בסרטן או בכל מחלה קשה אחרת הם מאבדים את התחושה שהם שולטים בחייהם", הוא מסביר את העקרונות שעומדים מאחורי שיטתו, "בודקים אותם, נוגעים בהם, דוקרים אותם. הם כל כך מפוחדים. תחשבי על הילד, שמצפה ממך שתעזרי לו, ואת בכלל נאלצת לאחוז בו ולמנוע ממנו לזוז כדי שיטפלו בו כמו שצריך. כשיש לילדים את הכלים הם יכולים באמת להתמודד עם הפחד, הכעס וכל מה שמתלווה לכאב".

"כשהתחלתי לחקור את הנושא התברר לי שבעולם הרפואה, כשאדם בוגר סובל וצועק בזמן הליך רפואי־טיפולי, בדרך כלל יפסיקו ויחפשו דרך טובה יותר לטפל בו, ואילו כשילדים צועקים מכאב, בדרך כלל הטיפול לא יהיה נתון למשא ומתן. פשוט יחזיקו את הילד חזק יותר וימשיכו בטיפול בכוח. וזה די הדהים אותי ורציתי לשנות את זה - להעביר את המסר הזה של כוח, שלום, ייעוד, לכל אחד בכל מקום בעולם", הוא אומר ומונה את שלוש המילים שמשמשות אבני דרך בשיטתו - Power, Peace, Purpose.

"כשאנחנו מדמים לילד איך מביאים את הכוח פנימה ומוציאים את כל הדברים הרעים - אנו מחזירים לו את תחושת השליטה על חייו ועל חוויית הטיפול הרפואי שלו. באמצעות הטכניקות המדיטטיביות למוח יש יכולת לשים אותנו במקום אחר. הדמיון וההליכה אחריו הם חלק אקוטי בהליך. לכן זה עובד הרבה יותר טוב על ילדים מאשר על מבוגרים.

"כדי להפחית את הכאב של הילדים אנחנו מלמדים אותם איך להשתמש באור הפנימי שבתוכם כדי לפרוץ מבעד לחושך של המחלות, הפחד והכעס. איך אמר אחד הילדים שלנו להורים שלו? 'אני לוחם, אני קראטיסט, לא צריכים להחזיק אותי בטיפולים. אני יכול לנשום נגד הכאב ולהתגבר. לא צריך לאחוז בי בכוח'. ברגעים מרשימים כמו זה אני מבין ששוב הצלחנו. לפעמים יש גם מריבות בין ההורים מי יחזיק את הילד ברגעים הללו, ופה איתנו ההורים רואים איך הילד יושב בשקט ופשוט נושם, ואז הם רוצים ללמוד ואנחנו רוצים ללמד".

גולדברג מסביר שאחד העקרונות של השיטה הוא ללמד את הילדים להעביר אותה הלאה. "הילדים הנפלאים האלה יכולים לתת השראה לעולם. אם רק נלך בעקבות הילדים האלה, נעזור למעגל הגיבורים לגדול וניתן להם להבין שהם מלמדים אותנו איך להביס את הלחצים בחיינו - וככה יהיה להם פחות כאב כי אנחנו מקנים להם ייעוד. עיזרו להם ללמד את העולם, וכך נוכל להאיר את כל העולם. אני מרגיש כל כך עניו לנוכח הילדים האלה. את ממש יכולה לראות את האור על פניהם. אני פשוט מרגיש שהנשמה שלהם זורחת".

ילדים גיבורי על

השיטה של גולדברג בנויה על פוקוס ומדיטציה ומביאה בחשבון שילדים, יותר ממבוגרים, מסוגלים לקבל ולאמץ דרך מחשבה שמערבת אומנויות לחימה וגיבורי על. או כמו שאמר לי אחד הילדים באחד האימונים שבהם נכחתי בביה"ח תל השומר: "תראי אותי, אני חזק כמו סופרמן".

"אפשר להיכנס לראש של הילדים הרבה יותר מהר מאשר לזה של מבוגרים, וזה עובד", מסביר גולדברג, שגם מלמד בבית הספר לרפואה באוניברסיטת וויין בדטרויט איך להפחית כאב ומתח: "אני בכלל לא רופא, אבל ברוך השם גם זה עובד".

חגורה שחורה ואמונה אדירה, הרב גולדברג

הוא מספר על מחקר קליני שנערך באוניברסיטה, בשיתוף בית החולים לילדים במישיגן, שבחן את השפעת השיטה על 64 ילדים המאובחנים במחלות קשות, לאורך מאות אימונים שעברו במשך שנה. האימונים כללו יישום של תרגילי אומנויות לחימה וטכניקות נשימה ומדיטציה ותוצאות המחקר, אשר פורסמו ב־2016 במגזין "Pediatric Health, Medicine and Therapeutics", קישרו ירידה משמעותית ברמת הכאב של המטופלים בעקבות האימונים. "מחקרים בארה"ב מראים כי 85 אחוזים מהילדים דיווחו על ירידה בעוצמת הכאב בטיפולים בזכות השיטה", הוא מוסיף.

לפני פחות משנה עשתה העמותה של רביי G עלייה לארץ, והטכניקה "מעגל גיבורים" מיושמת במרכזי רפואה דוגמת שערי צדק, הדסה עין כרם ובתי החולים לרפואת ילדים שניידר ודנה. בישראל פועלת העמותה במסגרת ארגון "בודו למען השלום" - עמותה ישראלית שעושה שימוש חברתי באומנויות לחימה. העמותה מפעילה, נוסף על אימונים בבתי החולים, שתי תוכניות שמטרתן לסייע לילדים המטופלים בתוך הקהילה.

התוכניות מטפלות בצורה הוליסטית גם במעגל הבית־ספרי של הילד. "זה נועד בעיקר להעצים את הילדים המאובחנים ולעזור להם לשמור על הקשר החשוב בינם לבין חבריהם ובני גילם", מסביר הרב, "וגם כדי לתת תמיכה והכוונה לצוות החינוכי הבית־ספרי מול האתגרים הייחודיים שעימם הם מתמודדים.

"אנחנו מעבירים סדנאות לחימה ונשימות לחבריהם לכיתה של הילדים, מציגים אותם כגיבורים וכלוחמים ומחזקים את ביטחונם העצמי. בד בבד, הם משתפים במה שעובר עליהם וגם מלמדים את חבריהם ואת הצוות החינוכי טכניקות אומנויות לחימה ונשימה ממוקדת והרפיה, שמסייעות להם בשעות הקשות בזמן הטיפולים, עם התרופות והזריקות הכואבות".

בביה"ח תל השומר פועלת התוכנית זו השנה הראשונה על ילדים חולי סרטן וילדים על הרצף האוטיסטי, ובצוות מעידים שיש כבר תוצאות ושהילדים נלהבים ומשתפים פעולה - וגם ההורים.

באימון שבו נכחתי משתתפים כשישה ילדים בני 6-3. תחילת האימון בתרגיל. הילדים נראים מיומנים כשהם משלחים את אגרוף יד ימין קדימה, עוטפים אותו בכף יד שמאל וקדים כשהמצח נושק לכפות המאוגרפות; תנועה שתחזור שוב ושוב תוך כדי שאגת מילות המפתח של התוכנית: Power, Peace, Purpose, באנגלית, שפה שקרוב לוודאי מרביתם כלל לא מכירים עדיין.

אחד הילדים מהסס לרגע ומתגלגל על המזרן הצבעוני. כשג'יל שיימס, המדריכה, צועקת לעברו "יאללה, הזמן להיות גיבור", הוא מתרומם ומתחיל בתרגילים.

גם רביי G וניר זמיר, מנכ"ל העמותה בישראל, מוחאים כפיים ומעודדים בקריאות "אלוף" ו"גיבור". ובאותם רגעים אין מאושר מהילד הזה, והאימון נמשך עם הרבה חיזוקים, קפיצות, חבטות, רגליים ואגרופים מורמים, ושוב קידות, "והכל ללא מגע בין הילדים", מדגיש הרב. אחר כך הוא יעודד אותם בקריאות "אם אתם צועקים, אתם גם נושמים" להכות בעוצמה בכרית אגרוף צבעונית, ולבסוף מוזיקה איטית תוביל אותם למדיטציה ותסמן את סוף האימון.

"אתם גיבורים. לא לשכוח. נושמים ונושפים", הוא אומר ומסתכל על הילדים, שהניחו את הסבל שלהם מחוץ לחדר. מאמציהם לעצום את העיניים ולהישאר ללא תנועה ניכר. למרות המוזיקה המרגיעה שברקע, חלקם מתגלגלים במקומם, חלקם מתקשים לשמור על עיניים עצומות.

"יש רגע שלעולם לא אשכח", אומר זמיר בחיוך צנוע, "זה היה החיוך של אחת הילדות שמתאמנות אצלנו, שרק לאחרונה עברה עוד ניתוח שממנו יצאה מחוזקת. היא עמדה מול הכיתה שלה והדגימה תרגילים מהשיטה שלנו. לא רק שלא אשכח את החיוך שלה, הוא גם בכל פעם מחדש מחזק ומדרבן אותי להביא לעוד ועוד ילדים כמותה את השיטה, ולעזור לכמה שיותר משפחות המתמודדות עם המחלה".

מחליפים את העצבות בכוח

כחלק מהשיטה, כשילד הופך לחולה סופני הוא מקבל חגורה שחורה. הילד, מסביר גולדברג, לא חייב לדעת קראטה. "בצד אחד של החגורה רשום השם שלהם ובצד השני כתוב שהם מורים בדרגת מאסטר טיצ'ר. היו הורים שביקשו מאיתנו שתי חגורות - חגורה אחת קברו בתוך הארון עם הילד, וחגורה אחרת השאירו אצלם למזכרת ממנו".

מתן החגורה נעשה בטקס מיוחד, שגורם לילד להרגיש את הכוח שלו. "זה מלמד אותנו משהו חשוב - כיצד להיות גיבורים גם בזמן שסובלים", הוא אומר ושוב שב אליה, לתינוקת הקטנה שלו: "ולחשוב שהמורה, המאסטרית הראשונה שלי, היתה בתי החכמה והאמיצה. זה מפעים ומרגש אותי בכל פעם מחדש".

"כשילדים מקבלים אבחנה, זה משנה את החיים שלהם. הם סומכים על ההורים, סומכים על הרופאים. הם מקבלים תרופות שגורמות להם לפעמים להיות יותר חולים", מסביר גולדברג, "להורים, שהם אלה שאמורים לתת כלים לילדיהם, קשה להבין מה השתבש - הם שבורים, וזה פשוט מפיל אותם לרצפה. אותם ילדים שאנחנו מצליחים להגיע אליהם, מעצם היותם ילדים, עם דף חלק ונקי מאמונות קודמות, מאמינים בכוחה של החגורה השחורה. אנחנו עושים דבר פשוט: מחליפים את העצבות ביכולת שלהם להשתמש בכוח הגדול ובעוצמה שטמונה בהם, באמצעות מדיטציה ונשימות, והם מרגישים גיבורים, כמו סופרמנים קטנים.

"שואלים ילד מה המטרה שלך, ולא משנה אם הוא בן 3 או 5, והוא לבד יודע לומר: 'ללמד את העולם'. ילד בן 5 או 6 או 7 מלמד את האחות או את הרופא בבית החולים איך לנשום נגד לחץ או כאב, איך להחדיר אור ולהוציא את החושך והכאב - זה הייעוד, זה ה־purpose. וכשהם יודעים שאנשים מסתכלים עליהם בזמן שהם מבצעים את התפקיד שלהם - הם מתנהגים בהתאם. ופה זה מעגל הגיבורים שלנו - מצד אחד הפוקוס על הכוח הפנימי, שמוריד וממעיט הכאב, ומצד שני ברגע שנותנים להם תפקיד להיות מורים - הם מרגישים עוצמתיים ומלאי כוח ונותני דוגמה אישית, שזה לא רק מרחיק אותם מתחושת הקורבנות האופיינית לילדים חולים, אלא גם מפחית את הכאב.

"יש לנו ילדים שצמחו מתוך אומנויות לחימה, אבל זו לא הפואנטה. העניין הוא לראות את המטרה ולהכות בה בכל העוצמה. אנחנו קוראים לזה חושך. אנחנו שואלים את הילדים 'מה החושך שלכם?' והם אומרים לנו כל מיני תשובות - סרטן, פחד, כעס, האח הקטן שלי. אנחנו מלמדים אותם שהכוח נצור בתוכם, ומלמדים אותם איך לשבור את החושך".

רביי G נזכר באחד הילדים שלו, ברנדון פילזק בן 9 ממישיגן. "זה היה ב־2001", הוא משחזר, "ההורים שלו ידעו שהוא עומד למות. אני זוכר שיחה מעניינת איתו. באחת הפעמים כשישבנו שנינו הוא אמר לי, 'אני יודע שאני עומד למות, אבל תדעו לכם שהסרטן לא ניצח אותי. אני ניצחתי אותו'".

הוא מספר לי על ילד נוסף, בן 9: "כשפגשתי אותו הרופאים והמשפחה אמרו שנותר לו שבוע ימים לחיות. הוא כל כך התרגש לקבל את החגורה השחורה, שזה החזיק אותו בחיים עוד שלושה שבועות. הוא ישן רוב היום, לא יצא מהמיטה, אבל כשקיבל את החגורה שלו - היה כל כך בשמחה, שהוא עזב את בית החולים. הרופאים לא האמינו איך הוא השתפר, אבל הגידול כבר התפשט וגדל והוא מת. ובכל זאת, הוא היה מאושר ושמח עד הרגע האחרון".

זה לא שובר אותך, הילדים שלא שורדים?

"בראייה שלנו, כשאחד מהם נפטר זה רק המשך המסר. בשיתוף פעולה עם ההורים, בית הספר והצוות הרפואי שבבית החולים, אנחנו אוספים את ילדי הכיתה של הילד הנפטר כדי לכוון את אורו אלינו ולמשוך את מה שהוא לימד בעולם אל תוך החיים שלנו. אנחנו עובדים יחד עם אנשי מקצוע בעמותה ועושים יצירות עם הילדים כגון צביעת אבנים, ציורים, כל מה שהם בוחרים - מעבירים את זה להורי הילד הנפטר ומדברים איתם על האור שממשיך להתקיים בנו גם כשילדם איננו".

הוא מספר על כאב ההורים ועל הילדים שלפעמים מנסים לגונן על הוריהם: "נתקלתי כבר בכמה ילדים שאמרו לי, 'אל תגיד לאמא שלי שאני סופני, כי זה קשה לה, אבל אני יודע'. גם כשילדים שואלים אותנו שאלות, אנחנו לא משקרים. עם זאת, אנחנו לא עושים שום דבר שלא בהסכמת ההורים והצוות הרפואי. הכל בסנכרון מלא".

רותי, בניסיון לאזן, אומרת לו בחיוך גדול ומחבק: "ספר לה גם על השמחות. על החתונות של חולי סרטן שגדלו, הבריאו ונישאו. חלקם הביאו ילדים לעולם". ואז היא פונה אליו במעין מיני סיעור מוחין, "נו, איך קוראים לזו שהתקשרה אלי לפני כמה שבועות, בת 30, והודיעה לי על הולדת התינוק החמישי שלה? לה, למשל, הרופאים לא נתנו ממש סיכוי להחזיק היריון. אני עדיין זוכרת את שיחת הטלפון הראשונה שקיבלתי ממנה לפני שנים. 'מיסיס ג'י? נולדה לי הבת הראשונה שלי'. זה היה כל כך מרגש".

רביי G מחייך וממשיך כבדיאלוג אינטימי ביניהם: "את זוכרת, רותי, את הילד שהיה חולה מאוד ביוהנסבורג בדרום אפריקה, שלאחר הדגמה מול הרופאים והילדים כולם נעמדו ומחאו לו כפיים? ההורים עמדו מהצד והתרגשו מאוד. לראשונה הם ראו את הילד שלהם אחרת, לא רק כילד חולה, אלא כילד מנהיג שיש לו אמירה לעולם".

"בבית ספר ברחובות הכרנו שתי ילדות אמיצות", ממשיכה רותי, "אחת בת 7 והאחרת בת 9. שתיהן חלו בסרטן באותו הזמן. התחלנו לעשות איתן תרגולים ולימדנו אותן איך להכות בחושך עם כל הכוח. אחת מהן נפטרה לפני כחודשיים, והאחרת, ברוך השם, עדיין חיה. הן היו ועדיין שגרירות טובות שלנו. אחת מהן, רבקי, היא ילדה מתוקה. בפברואר האחרון עמדה על במה ברעננה לפני 200 איש וסיפרה על עצמה, לימדה את כולם על הנשימה. בסוף כולם עמדו לכבודה על הרגליים ומחאו לה כפיים בהתרגשות גדולה. זה העצים אותה, העצים את הקהל ואנחנו היינו מלאי גאווה".

מאיפה אתם שואבים את הכוחות, את תעצומות הנפש?

"מהילדה שלנו שבגיל שנתיים אמרה לרופאים, 'מספיק תרופות היום בבקשה'", אומר הרב, "היא ניחמה את הילדים בני ה־5 בבית החולים ואמרה להם 'אל תבכו'. היינו צופים בה בכל פעם איך היא נפרדת בנשיקה ואומרת תודה לילדים שבאו לבקרה בחדרה.

"זה לא שהכאב לא נוגע בנו, גם אנחנו בוכים לפעמים. אבל דרכה למדתי שבתוך המיטה יכול לשכב ילד חולה שהוא עצוב או כזה שיכול לראות את האור. שבכל ילד יש נשמה, יש כוח, יש תעצומות שאיתם הוא יכול להתמודד מול ניסיונות החיים. וכשאנחנו מתחילים לעשות איתם דברים שכיף להם איתם, רואים את החיוך של הילד שרק לפני רבע שעה היה כל כולו 'תפוס' במחלה שלו, ומול העיניים שלנו הוא נהפך לילד עם שמחה ועם חיוך, ובעיקר עם כוח וייעוד. זה נותן לי, לנו, את הכוח להמשיך ולהרחיב את מעגל הגיבורים".

איזה יחס אתם מקבלים מהרפואה הקונבנציונלית?

"אני מלמד את הרופאים שהקשר בין המוח לבין הגוף הוא דבר חשוב מאוד, שהנשימה מביאה אותנו למקום של מחשבות ורעיונות ללא פחד, ממש משנה את החשיבה שלנו. בהתחלה חבריי הרופאים יעצו לי שלא להשתמש בטכניקת נשימות, כי זה 'לא נתפס רציני'".

כדתי אורתודוקסי אני מניחה שנתקלת בדעות קדומות ובאנטישמיות. איך אתה מצליח לשבור המחיצות?

"גולדברג זה שם מאוד יהודי, לכן קוראים לי רביי G, וכך גם חתמתי על ספרי, אבל עם הציצית בחוץ ועם הכיפה השחורה שעל ראשי הגעתי עד לאפיפיור באטליה", הוא אומר ושוב צוחק, "הגעתי עד לבית החולים ישו לילדים, שהוא בית החולים לילדי הוותיקן. זה היה קוּל שרב אורתודוקסי צריך לקבל אישור ממשרד האפיפיור כדי ללמד את ילדי הוותיקן טכניקת מדיטציה מהמזרח הרחוק. וזה מה שהיה. כיום השיטה עובדת בעשרה בתי ספר באיטליה.

"פגשתי גם את אשתו של נלסון מנדלה באפריקה, סיירנו שם יחד התחלנו בתוכנית משותפת בבתי ספר. כשעליתי על הבמה לעיני כל המצלמות לקבל את הפרס ולשאת דברים בטקס יוקרתי שערך ה־CNN - זה היה עם הכיפה השחורה שלי ועם הציצית בחוץ, כך שכל העולם היה יכול לראות שאני יהודי.

"יש לנו קשרים בעניין עם דובאי, יפן, ירדן, טורקיה ועוד מדינות. זה לא עניין של שלום בין מדינות, אלא שלום פנימי. לפעמים שלום היא מילה 'רעה' באופי הפוליטי שלה, אבל אנחנו מדגישים את השלום מההיבט של השלווה הפנימית, וכאשר ילדים מלמדים את זה הם פותחים לעולם צוהר, שמתוך האור אפשר להגיע לאינסוף אפשרויות".

רותי, החובשת פאה בלונדינית לראשה ושומרת נגיעה, נידבה אנקדוטה מחויכת. "אני חושבת שאני הבן אדם היחיד בעולם שג'ון באטלר (רקדן וכוריאוגרף בעל שם עולמי) חיבק אותה בחיבוק גדול ואמר מופתע, 'את לא יודעת מי אני?'"

"אני גם לימדתי את באטלר את צמד המילים - ברוך השם - אמרתי לו שזוהי מילה מאומנויות הלחימה השאולה מקוריאנית", מוסיף בהתלהבות הרב, "אגב, דמי מור מאוד התלהבה מעניין האור. היא אמרה שזה מאוד קבלי. כריסטופר בייל, מכירה? באטמן? ביקר את ילדינו, ובהחלט היתה התלהבות מצידו. מיילי סיירוס, יו ג'קמן ועוד סלבריטאים הוליוודיים רבים ביקרו והתאהבו בילדים שלנו, בכוח שלהם. בסופו של דבר, כל אחד מהם אמר תודה לילדים על הלימוד שהוא קיבל מהם.

"לפני כחודשיים הפגשתי בין עשרה ילדים מדטרויט לבין שחקני קבוצת הכדורסל דטרויט פיסטונס מליגת האן.בי.אי. השחקנים עמדו במעגל ואני הייתי באמצע. הסתכלתי עליהם מלמטה למעלה, הרגשתי כמו גמד שהגיע למבחני קבלה לקבוצה. בישיבה הם היו יותר גבוהים ממני - והילדים שלנו לימדו אותם, את הענקים האלה, איך לנשום כדי להפחית לחץ".

היו לכם נקודות שבירה?

"האור, זה העיקר אצלנו, לא?," הוא מחייך ומייד מרצין, "אנחנו אומרים, 'כל הנשמה תהלל יה'. זה מתהילים. וחז"ל מוסיפים, 'עם כל נשימה ונשימה'. ואת זה גם אני מאמץ". כשאני לוחצת עוד קצת הוא מסביר: "כן, לפעמים בוכים. זה גם קורה. אבל יש לי אישה טובה, יש לנו הרבה חברים, והכי חשוב - אין עוד מלבדו. הכל זה מהקב"ה.

"הרבה פעמים אנשים שואלים אותי איך אני יכול לעמוד בפני מראה של ילד קטן שעומד למות. ואני משיב להם שהטרגדיה הכי גדולה בעולם, מבחינתי, זה לא מוות של ילד או ילדה, כי למרות שזה כאב גדול ואנחנו בוכים עליהם, היה להם אור והם השפיעו על העולם וזה נשאר פה לנצח. הטרגדיה בעיניי זה כשאני רואה אדם בן 95, ובפטירתו הוא בכלל לא מבין למה הוא חי. הוא לא מבין מה היתה המטרה שלו, הייעוד שלו בחיים. זה מעציב אותי מאוד".

בימים אלו חלומם של בני הזוג, כיהודים אוהבי ישראל, הוא להטמיע את שיטתם בקרב חיילי צה"ל, וגם בקרב התלמידים במערכת החינוך בישראל. "כיהודי, עבורי, ארץ ישראל הוא המקום שיכול להיות מקור האור. לישראל, כמרכז של המזרח התיכון, יכולה להיות שליחות גדולה ועכשיו אנחנו בונים את הפלטפורמה. המשמעות של החלום ברמה הפרקטית היא גיוס מתנדבים ותרומות. המתנדבים חייבים להיות בעלי חגורה שחורה באומנויות לחימה, אבל יש גם מקום לכאלה שלא. אנחנו נאמן אותם. אנחנו מחפשים גם בעלי תפקידים מקצועיים שירכזו את כל מערך ההתנדבות ויהיו בקשר עם ההורים ועם הצוותים בבתי החולים.

"מי שחזק דיו כדי לשבור אבן, לפעמים לא יכול לאחוז את ידו של ילד שנוטה למות. אני נפגש עם אנשי צבא בכירים בארה"ב, וגם בכירים באומנויות הלחימה, ואני אומר להם שחשוב מאוד גם לבכות, כי כשאנחנו מול ילדים צריכים הרבה כוח כדי לדבר איתם ולבכות איתם".

ב-30 ו-31 באוקטובר ייערך בבאר שבע מסע אופניים לציון מאה שנה לשחרור העיר, ובסופו שחזור הקרב בהשתתפות עשרות פרשים. את המסע מארגנות עמותות "מעגל גיבורים" ועמותת שק"ל. כל ההכנסות מאירוע הרכיבה הן קודש למען ילדים חולי סרטן בעמותת "מעגל גיבורים" ואנשים בעלי מוגבלויות .

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו