רשלנות רפואית: על ההשלכות הפסיכולוגיות והנפשיות

בשיתוף ברק רום

הטראומה הנפשית שנגרמת כתוצאה מרשלנות רפואית

טראומה נפשית בהגדרתה, עשויה להיות בת לווייתה של טראומה גופנית.

על פי המדריך לאבחון וסטטיסטיקה של הפרעות נפשיות, כשהאירוע הטראומטי בא לידי ביטוי בהפרעות של חרדה, והנפגע מסגל דפוסי התנהגות המנהלים את חייו (ובכללם הימנעות גורפת מכל גירוי העשוי להציף את האירוע) או אז מתפתחת הפרעת דחק פוסט-טראומטית.

נפגעי רשלנות רפואית מדווחים על תחושות של חוסר אונים, קוצר סבלנות ואיבוד עניין בתחומים בהם גילו עניין בעבר, אך לא תמיד הם יודעים לקשר את התופעות לאירוע הטראומטי. לפיכך, הם עלולים לחוש שאף אחד אינו מסוגל להבין מה עובר עליהם, להסתגר ולהתרחק.

מדוע נפגעי רשלנות רפואית אינם פונים לסיוע נפשי?

ענף הפסיכולוגיה טרם העמיק לחקור את מלוא ההשלכות המנטאליות והנפשיות של הפגיעה הגופנית במטופל.

שורשי חריפותה של הפגיעה נעוצים באפשרות ההיפותטית כי ניתן היה למנוע אותה, וכי מדובר למעשה באקט של חוסר אכפתיות מצד הגורם המטפל.

בנוסף, מטופל ניגש לסיוע רפואי על מנת לשפר את מצבו הרפואי, אך כאשר זה האחרון הורע עקב התרשלות, הרי שתחושות התקווה והאופטימיות, הנחוצות כל כך לרווחה הגופנית נפגעות פגיעה אנושה.

זאת ועוד; כתוצאה מטיפול רשלני נוצר שבר ביחסי האמון של המטופל עם המערכת הרפואית בכלל ועם רופאים בפרט. השבר הזה אינו מאפשר למטופל להתמסר לטיפול נפשי, משום שגם הפסיכולוגים נתפשים כעובדי המערכת, ולפיכך יש להישמר מפניהם.

וכך, לצד האובדן הפיזי והמהפך שבהכרח נגרם למערך חייו התקין של הנפגע, היכולת שלו לטפל בעצמו נכנסת למלכוד מסחרר משום שלמעשה אובדת לו גם האפשרות להשתמש בכלים הרפואיים המקובלים העומדים לרשותו.

נפגעת? תוכיח.

אחד המוסדות הראשונים עמם בא קורבן של רשלנות רפואית במגע, הוא המוסד לביטוח לאומי. כמו כל גוף ממשלתי אחר, מצטיין גם המוסד לביטוח לאומי בבירוקרטיה מתישה.

על הנפגע לעבור באחת מן הוועדות הרפואיות, המורכבות מרופאים בעלי התמחויות שונות, המאבחנים ומדרגים את אחוזי הנכות כדי לקבוע מהן  זכויותיו. לאחר שעבר מסכת ייסורים עקב רשלנות רפואית, הוא נאלץ כעת להתמודד עם “חובת ההוכחה” הנתפשת לא פעם כחוויה משפילה ומבזה.

כאשר מדובר בנפגעי רשלנות רפואית, שכשל במערכת הרפואית הוא הוא שהביא אותם למצב הדחק בו הם מצויים, עצם הצורך להציג את שלל העדויות לעצם הנכות ולהתעמת שוב עם הסיבוך שנגרם כתוצאה מן הטיפול הרשלני, מייצר מצוקה קשה. ההתעסקות במסמכים והצורך לפנות שוב ושוב לגורמים המטפלים שביצעו את הפגיעה, מעמתים את הנפגע עם העוול שנגרם לו ומהווים מעין “חיטוט בפצע”.

נפגעי רשלנות רפואית מול ראשויות החוק

המונח המשפטי “רשלנות רפואית” מאגד תחתיו מגוון של סיטואציות שבגינן נגרם לאדם נזק גופני, כלכלי או נפשי עקב טיפול רפואי.

המונח אינו מצמצם את הפגיעה הרפואית לגורם מטפל בכיר, כי אם כולל גם בעלי תפקידים כדוגמת לבורנטים ואחיות.

במידה והנפגע תובע את הרופא המתרשל או הגורם הרפואי שכשל, הוא עתיד למצוא את עצמו בזירת קרב משפטית, בין עורכי דין לבית המשפט.

עד מהרה יתברר כי תחום הרשלנות הרפואית הוא תחום סבוך יחסית ועדיין מתפתח, ולמעשה, על פי חוק, אין לו עדיין הגדרה ברורה, והוא מצוי תחת ההגדרה המעורפלת של רשלנות נזיקין.

החקיקה מאגדת שלושה יסודות עיקריים הנבדקים בבתי המשפט: הראשונה שבהן היא חובת הזהירות, קרי: חריגה של גורם מטפל מן הסטנדרט המקובל. היסוד הבא הוא הנזק עצמו, והשלישי הוא התרשלות, קרי: קשר סיבתי בין הרשלנות לנזק.

תביעה בגין רשלנות רפואית – ההשלכות הנפשיות והפסיכולוגיות

מאחר ומדובר במסע משפטי ארוך ועתיר מהמורות, נפגעי רשלנות רפואית חשים עצמם לא פעם בודדים, כשהמערכות, שעל פי תפיסתם אמורות לגונן על הפרט ולחזק אותו בעתות משבר, למעשה מפנות להם עורף ומקשות על התהליך הקשה ממילא. תחושת בדידות זו, בשילוב תחושות של כעס וחוסר אונים, מובילות לדיכאון ולירידה בתפקוד היום יומי עד כדי נתק של ממש מן הסביבה.

לעומתם, יש מי שעצם המאבק על הוצאת הצדק לאור דווקא מעניק תחושה של יעוד ושליחות, תחושה של לקיחת שליטה מחודשת על חייהם, של מטרה ושל כוח, בעוד שעבור אחרים מספקת הפלטפורמה המשפטית את יצר הנקמה.

כך או כך, העומס הרגשי הנלווה לתהליך הוא רב, ומצטרף להתמודדויות החדשות שנוצרו ממילא עקב פגיעת רשלנות רפואית.

גילוי של רשלנות בדיעבד

מטבע הדברים, סוגי הפגיעה הגופנית משליכים על אופייה של הפגיעה הנפשית ומעצבים את האופן שבו מתנהל הנפגע ביום יום. אף אדם אינו מצפה כי הליך רפואי ישתבש, לא כל שכן בשל פעולות רשלניות או העדרן.

 ישנן דוגמאות רבות לשוני בהשלכות הנפשיות והפסיכולוגיות בין מקרה למקרה בהתאם לאופי הפגיעה. כך למשל, רשלנות רפואית בהריון מתבררת בדרך כלל רק בדיעבד, לאחר הולדתו של תינוק בעל מום או נכות. במקרים רבים, ניתן לגלות מומים בבדיקות המעקב המתבצעות במהלך ההיריון, ולאפשר להורים לבחון מה מידת הנכונות שלהם ומהי מידת היכולת הנפשית והפיזית להתמודד עם תינוק פגוע, ובעצם לבחור האם להביא אותו לעולם. במקרים אחרים, הפנייה לבדיקות מתאימות מאפשרת לזהות האם מדובר בהריון תקין אם לאו, ובעצם למנוע הולדה בעוולה.

הפער בין הציפיות למציאות הנכפית על נפגעי רשלנות רפואית

חייהם של הורי התינוק הפגוע סוטים ממסלולם עם הולדתו: במקום להתמקד בחוויית ההורות המשמחת והמרגשת, הם מוצאים עצמם עם ילד הזקוק לטיפול רפואי צמוד ואף ארוך טווח, המצריך מהם השקעה אדירה של משאבי גוף ונפש.

ההשפעות הפסיכולוגיות אינן פוסחות על האחים- אם ישנם, ובעצם שואבים משפחה שלמה לסחרור רגשי של חוסר וודאות ולחרדה לגבי מה צופן העתיד. אחים לתינוק פגוע עקב רשלנות רפואית לא הוכנו לכך מראש, ועל כן הם חווים בלבול רב, חרדה ואף כעס.

לעומת רשלנות רפואית בהריון, רשלנות רפואית בלידה משמעה, פגיעה באם או בתינוק או בשניהם גם יחד, בשל חוסר אבחון של סימני מצוקה, או בשל התרשלות בעת נקיטת האמצעים הנדרשים במהלך הלידה עצמה.

במקרים בהם נולד תינוק פגוע לאחר הריון תקין וללא סיבוכים, חווה האם רגשות אשם קשים ואף עלולה לפרש את המצב כחוסר מסוגלות אימהית. תינוק פגוע מצריך התגייסות פיזית ונפשית שלעתים רבות משנה את תכנון המשפחה המקורי, לא פעם עד כדי וויתור מוחלט על הבאת ילדים נוספים לעולם.

אם נותרה באם נכות או פגיעה בעקבות רשלנות בלידה עד כדי הגבלה באפשרותה של האם לטפל ברך הנולד או עד הגבלת האוטונומיה הגופנית שלה, ההשלכות הפסיכולוגיות והנפשיות הן רבות; החל מנתק רגשי מן התינוק שנבצר ממנה לטפל בו, דרך תחושת בושה ונתק מן הסביבה, וכלה בשבר ביחסים עם האב.

פעולה כירורגית שהשתבשה

כל פעולה כירורגית היא פעולה פולשנית של חיתוך בבשר החי, ויש לכך משמעות עמוקה ברמה הנפשית.

על אף שפרוצדורות ניתוחיות מתבצעות כדבר שבשגרה, סיבוכים הם אפשרות הנלקחת בחשבון בכל ניתוח, שכן מצבו הרפואי של כל אדם הוא שונה, וכך גם מצב בריאותו והאופן בו הוא מגיב.

לפיכך, מנותחים רבים מקפידים מאוד לבחור את המומחה לעניינם, בחירה המפחיתה משמעותית את רמת החרדה הנלווית בהגיעם לחדר הניתוח. האמון במקרה כזה הוא כפול: הן זו הבסיסית, לפיה יזכה המטופל לטיפול ברמה המיטבית, והן בשל הבחירה המודעת במי שהמטופל מאמין כי יעניק לו אותו.

כאשר הביצוע אינו עולה בקנה אחד עם הרמה המקצועית המצופה מן המומחה, עשוי המטופל לחוש עצמו נבגד ומרומה. במקרים אחרים מתרחשות טעויות כדוגמת הותרת עצם זר בגופו של המנותח או אי יידוע של המטופל באשר לאפשרות להימנע כליל מפרוצדורה ניתוחית.

לא ניתן למנוע כליל מקרים של רשלנות רפואית, אך חרב התביעה המרחפת מעל ראשם של הגורמים המטפלים מסייעת אולי לצמצם את היקפיה. אחרי הכל,  אדם שגופו נפגע כתוצאה מרשלנות רפואית, כלומר: בשל גורם חיצוני בו האמין ועליו סמך, יחווה כנראה טראומה נפשית.

כל אדם יתמודד עם החוויה ויעבד אותה בצורה שונה, אך עליו להיות מודע לאפשרות כי מכלול הרגשות הקשים והמצוקות הנפשיות אליהן נקלע הן תוצר ישיר של הפגיעה שחווה.

בשיתוף ברק רום