שירות לציבור

אחת לכמה זמן מתעורר כאן עניין שמפלג אותנו, חוצה את החברה הישראלית וגורם לוויכוחים שעושים לארוחות משפחתיות מה שהסופה אירמה עשתה למיאמי.

בדרך כלל מדובר בענייני ימין־שמאל, אבל אחת לכמה זמן מרים את ראשו הווטרן של הוויכוחים, הנושא שבעצמו היה צריך כבר מזמן להחזיר ציוד ולצאת לפנסיה מכובדת אבל איכשהו הוא עדיין איתנו, רלוונטי מתמיד: גיוס חרדים לצבא. בפינה הימנית, במשקל שס"ה גידים: החרדים, ובעיקר מנהיגיהם הפוליטיים, המסרבים להחליף את השטריימל בכובע ב'. בפינה הנגדית: החילונים, המנסים בכל פעם מחדש לשכנע את החרדים שירוק זה השחור החדש.

באופן טבעי לסגנון החיים שלי ולסביבה שבה אני חי, דעתי ברורה. אני, כמובן, מעדיף את ההשתלבות על פני ההשתמטות, ומרגיש שהחרדים צריכים להשתתף בנטל השירות בצורה שווה ומשביזה כמו כולם. הייתי מעדיף גם שזה יקרה בכמה שיותר הידברות וכמה שפחות "בכוח", מתוך הבנה אמיתית של חשיבות העניין, ולא רק מתוך חשש מסנקציות כלכליות או מהמשטרה הצבאית.

העניין הוא שבדרך כלל כשמדברים על גיוס החרדים, מדגישים את החשיבות הערכית של הרעיון, ומדגישים עד כמה שירות החרדים חשוב למדינה ולחברה. אלא שכמעט אף פעם לא מדברים על כמה חשוב השירות הזה למתגייסים עצמם, כלומר - לחרדים.

ומכיוון שרק על עצמי לספר ידעתי, וצר עולמי כעולם נמלה, אני יכול לספר שגם לי לקח זמן להבין את חשיבות העניין. כשהתגייסתי, בתור נער שבאופן כללי קצת פחות הסתדר עם מסגרות, פקודות והרעיון של לקום לפני עשר בבוקר, לא הייתי בדיוק "מורעל".

לקח לי לא מעט זמן (וריתוקים) כדי להסתגל למסגרת הצבאית, ורק אחרי כמעט שנה שבה אני והמערכת נתקלנו זה בזו על בסיס יומיומי, הצלחתי למצוא את מקומי. ולא סתם למצוא, אלא ממש לאהוב אותו. עד כדי כך, שהיום אני אשכרה נזכר בתקופה הירוקה שלי בגעגוע. כי עם כל הכבוד לשביזות יום א', לעייפות ולנסיעות המתישות, יש כמה דברים שאתה לוקח איתך מצה"ל לכל החיים, והפעם אני דווקא לא מתכוון לסקביאס.

• • •

הדבר הראשון שצה"ל יגרום לך לפגוש, כבר בלילה הראשון בבקו"ם, זה אנשים אחרים. ואני לא מתכוון רק במובן של אנשים שהם לא אתה. אני מתכוון לאנשים ממש אחרים. כאלה שבאים ממקומות ששמעת עליהם רק כשהפסדת בארץ־עיר, ששומעים מוסיקה אחרת, שבאים מרקע שונה (חברתי או כלכלי, או שניהם). אנשים שמדברים אחרת, שמתנהגים אחרת. ומה שיפתיע אותך אפילו יותר מלגלות על קיומם של "האחרים", הוא המהירות שבה תצליח להסתדר איתם ולהפוך אותם לחלק מהחיים שלך.

ואם כבר דיברנו על להסתדר עם אנשים אחרים, הדבר הכי טוב שתיקח אתך מתקופת הצבא זה החברים. כל מי שיש לו חבר מהצבא, אפילו אחד, יודע שמדובר בחברות מסוג אחר.

החברים מהצבא הם חברים שראו אותך במצבים הכי קשים, ברגעים הכי אינטימיים, או סתם חלקו איתך טוסט עם חלבה וטונה, שזה בעיניי גם מצב קשה וגם רגע אינטימי. והחלק הכי נחמד בסיפור הזה הוא שבניגוד לקיטבג, את החברים שאספת בצבא אתה לא צריך להחזיר בבקו"ם. הם כבר יישארו איתך לכל החיים.

עוד שירות שצה"ל ישמח להעניק לך זה היכולת להתמודד. אחרי לילה ראשון בלי אמא יגיעו הלילה השני והשלישי, ואתה תגלה שאתה צריך לעשות גם דברים שאתה לא ממש רוצה ולא ממש אוהב. ואתה תעשה אותם לא כי זה ישרת אותך בהמשך, אלא כי ככה החליטו בשבילך.

למשל, אותה פעם שבה במשך תורנות מטבח שלמה סימנתי סירים בכחול ובאדום בגלל חוקי כשרות שאני אישית לא שומר בחיי האישיים. מה שגרם לזה שחוץ מכאבי ראש מהריח של הצבע, קיבלתי גם שיעור אמיתי לחיים על מה זה להתאמץ כדי לכבד ערכים של מישהו אחר.

• • •

ואגב ערכים, אם תרצה או לא תרצה, השירות בצה"ל יגרום לך להעריך דברים שבחיים ה"רגילים" הם מובנים מאליהם. ומי שלא מבין, שינסה למשל להיזכר באווירה החגיגית בחדר האוכל הצבאי בכל פעם שבה הוגש מילקי בארוחת הערב. הרי באזרחות מדובר במעדן חלב שאתה אפילו לא מסובב אחריו את הראש בסופר, אבל בצוק העיתים הצה"לי הוא זוכה למעמד של חצי אל וחצי קצפת.

ככה זה גם לגבי שניצל, שעות שינה, מקלחת או סתם להוריד גרביים. צה"ל ילמד אותך בדרך הקשה להעריך את הדברים הקטנים בחיים, ואם אני זוכר נכון, לא רק מילקי נמצא בדברים הקטנים.

האמת היא שאפשר למנות פה עוד שורה ארוכה של דברים שהשירות בצה"ל מעניק לאלה שעוברים אותו. חלקם יעזרו בהמשך גם בחיים האזרחיים וחלקם יהיו אפילו פחות שימושיים מהסוודר הצה"לי.

אבל בשורה התחתונה, יש עוד משהו אחד שהצבא עושה בשביל אלה שמשרתים בו, והמשהו הזה אולי חשוב יותר מכל הדברים האחרים. בסופו של דבר, השירות בצה"ל יגרום לכם להרגיש קצת פחות "אני" וקצת יותר "אנחנו". ובתקופה שבה נדמה שעוד רגע אנחנו מתפצלים בחזרה ל־12 שבטים לפחות, יכול להיות שקצת ביחד זה כל מה שאנחנו צריכים.

אז אל תוותרו על זה, אל תוותרו עלינו. שנה טובה.

nusshayom@gmail.com(איור: ערן מנדל)טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו