בעקבות הפירמאן האבוד

ב־14 בינואר 1546 רעדה האדמה בארץ ישראל. מאות נהרגו או נפצעו. רבים נותרו ללא קורת גג. רעש האדמה היה כה חזק עד שמי הירדן פסקו לזרום לשלושה ימים. סחף סלעים ואדמה סתמו זמנית את ערוץ הנחל. בנמל יפו פגע גל צונאמי גבוה. בחברון וביפו תועדו נזקים קשים. גם ירושלים נפגעה: אחדים משערי העיר העתיקה נהרסו, ומגדל הפעמונים של כנסיית הקבר קרס. רעש האדמה הביא מוות ושכול לבתים רבים, אבל היתה לו עוד תוצאת משנה היסטורית שהשפיעה השפעה מכרעת על תולדות ירושלים וחיי העם היהודי.

הרעש הזה, מציין במחקריו האחרונים הארכיאולוג פרופ' דני בהט, קבע למעשה לדורות את המיקום המרכזי למרגלות הכותל המערבי המקודש, שלידו יתפללו היהודים במאות השנים הבאות. הרעידה הקשה מוטטה שורה של מבנים ישנים שנבנו והושענו על גבי כותלו המערבי של הר הבית. פינוי הריסותיהם הרחיב והאריך מעט את השטחים המצומצמים באזור זה של הכותל (ובמקומות אחרים לאורך 488 המטרים שלו), שלאורכם התפזרו היהודים עד אז.

לפתע, אחרי שנים שבהן כוסו חלקים רבים של הכותל המערבי בבנייה מוסלמית, בעיקר ממלוכית, נוצרה רחבה צרה וריקה למרגלות הכותל המערבי, הקרוב מבין כותלי הר הבית למקומו המשוער של קודש הקודשים. היהודים מיהרו להידחק אליה. לימים תכונה הנקודה הזאת "סמטת הכותל".

ככל שידוע ועל פי המסופר, היה זה הסולטן סולימאן המפואר, שליט האימפריה העות'מאנית, שהעניק ליהודים בפעם הראשונה - אי אז בשליש הראשון של המאה ה־16 - את הפירמאן (הצו המלכותי) הראשון על הכותל המערבי, פירמאן שעיגן את זכויות התפילה שלהם באותו מבוי צר, שרעידת האדמה פינתה עבורם.

מאז אותה מאה, ולמרות שחלפו כבר 500 שנה וסמטת הכותל הפכה זה מכבר לרחבת ענק, מחפשים חוקרים ואוהבי ירושלים את הפירמאן ההוא ושורה של פירמאנים נוספים על הכותל, שהסולטנים שירשו את סולימאן העניקו ליהודים. אלא שהפירמאנים נעלמו כאילו בלעה אותם האדמה.

***

החשיבות המשפטית של הפירמאנים כיום - מפוקפקת. אחרי מלחמת ששת הימים ביטלה הממשלה את הסדר הסטטוס קוו המנדטורי שכלל הגבלות משפילות על סדרי התפילה של היהודים בכותל המערבי. חלק מהכותל המערבי, באורך של 143 מטרים (לכל גובהו), אף הופקע ונרשם בטאבו כרכוש מדינת ישראל, ובמקום סמטה צנועה שקלטה מאות בודדות בלבד - הוכשרה רחבת ענק, שקולטת עשרות אלפי מתפללים.

ולמרות כל זאת, החשיבות ההיסטורית וההסברתית של הפירמאנים האבודים רבה כיום. מעבר לדחף המתמיד לחשיפת צפונות העבר וליצר הסקרנות הטבעי שרודף חוקרים רבים, הפירמאנים הללו מספקים הוכחה שלא רק שהמוסלמים מסוגלים "לסבול" נוכחות דתית יהודית למרגלות הר הבית, האתר הכי מקודש להם בירושלים, אלא שבעבר הם הכירו פורמלית בזכויות היהודים להתפלל שם (אם כי לא בבעלותם על המקום).

ד"ר דותן גורן, שפרסם לאחרונה את ספרו "ובא לציון גואל" (הוצאת ספריית בית אל) ועוסק רבות במאמצי היהודים לרכוש אחיזה במקומות המקודשים להם בשלהי התקופה העות'מאנית, מצביע בהקשר זה על ההחלטות הרבות העוינות לישראל, שאונסק"ו קיבל לאחרונה גם בעניין הכותל המערבי. "הפירמאנים הללו, שהם צווים מלכותיים עות'מאניים, מעין כתבי זכויות, בוודאי אינם היסוד של הזיקה שלנו לירושלים ולכותל, אבל במציאות של היום, הם היו יכולים לאזן חלקית את העוינות ואת ההטיה נגדנו בזירה הבינלאומית, בסוגיית המקומות הקדושים", אומר גורן.

עיגן את זכויות התפילה של יהודים בכותל. הסולטן סולימאן המפואר// צילום: מתוך ויקיפדיה

 "המלך שלמה המוסלמי"

גורן, כיאה למעמדו כחוקר מומחה, מנסח את הדברים מעט בעדינות. המציאות בשטח חריפה וסוערת פי כמה. בוואקף, ברשות הפלשתינית, בקרב ערביי ישראל, במדינות ערב וגם בטורקיה נרשמו בשנים האחרונות מאות התבטאויות מוסלמיות שמכחישות לא רק את הזיקה היהודית להר הבית, אלא גם את הזיקה היהודית לכותל המערבי. לשיא הגיחוך הגיעה חוברת שהוציא הוואקף ובה נטען בין היתר כי שלמה המלך היה מוסלמי ולכן אין כל קשר בין היהודים לבין הכותל. התובנות הללו חלחלו בשנה האחרונה גם לספרי הלימוד הפלשתיניים. הטלוויזיה הפלשתינית דיווחה לצופיה שרחבת הכותל "שהיהודים מטמאים" תהפוך בעתיד לשכונת מגורים מוסלמית, שהרי הכותל הוא "מוסלמי בלבד".

שיטוט אינטנסיבי אך חלקי במאגרי מידע, ביקור בספריות, קריאה וסריקה של פרוטוקולים רבים, והיוועצות בחוקרים ובהיסטוריונים מהשורה הראשונה מלמדים ראשית לכל שהפירמאנים היו גם היו, ואינם אגדה. הראשון שבהם, על פי רבים מספרי ההיסטוריה על ירושלים, אכן ניתן ליהודים על ידי סולימאן המפואר, בונה החומה המוכרת של ירושלים העתיקה, ומי שחידש את שוקי העיר, את אמות המים שלה ואת מסגדי הר הבית.

סולימאן, על פי המסופר, הוא שביקש מסינאן מימאר, אדריכל החצר שלו, לעצב גם את אתר התפילה של היהודים בכותל המערבי, בדיוק בשטח הקטן שרעידת האדמה פינתה למענם. הוא אף העניק ליהודים פירמאן שמכיר בזכותם להתפלל במקום.

הפירמאן עצמו, כאמור - נעלם, ויש המשערים שאולי אף נגנב. אך רבים דיווחו עליו. אמן התחריטים האנגלי הנרי ברטלט, שביקר בירושלים ב־1842, וג'ון דרבין בספרו "הסתכלויות במזרח", מאשרים שניהם ש"היהודים קנו מהטורקים את הזכות להתקרב לחומת מקדשם העתיק במקום זה". יהוסף שוורץ, מראשוני חוקרי הארץ בעת החדשה, כותב כי בידי היהודים "פירמאן עתיק מהסולטן בקונסטנטינופול". גם לודוויג אוגוסט פרנקל, מייסד בית הספר למל בירושלים, כותב ב"ירושליימה" המפורסם שלו כי "ביד היהודים איגרת חופש עולמים" לעניין הכותל.

במסמך טורקי רשמי

פרופ' אמנון כהן, חתן פרס ישראל ומי שנחשב למומחה בחקר התקופה העות'מאנית וטורקיה, שקד שנים בארכיון בית הדין המוסלמי בירושלים על יותר מ־400 כרכי תעודות ומסמכים כתובים בטורקית ובערבית מהתקופה העות'מאנית. רבים מהם נגעו ליהודי העיר, אלא שאת הפירמאן של סולימאן הגדול על הכותל המערבי, ואת הפירמאנים הטורקיים הנוספים לעניין זכויות היהודים שם, גם כהן לא מצא.

"ישבתי שם שנים רבות", מספר פרופ' כהן, "לא הסתירו ממני דבר, אבל לא מצאתי בשום מקום את הפירמאנים הללו, מה שכמובן אינו אומר דבר. אני ואחרים ישבנו גם בגנזכים באיסטנבול, שבעבר הגישה אליהם היתה קשה. הטורקים לא ששו לפתוח אותם בפני חוקרים חיצוניים, בעיקר בגלל הסיבוך שלהם עם הארמנים. היום זה פתוח לכל. לא חיפשנו את הפירמאנים על הכותל, עסקנו בדברים אחרים, אבל לא נתקלנו בהם. מדובר במיליוני מסמכים לא מאורגנים ולא מסודרים שמתעדים תקופה של כ־400 שנה. הפירמאנים נמסרו בדרך כלל ידנית לאישים שאליהם יועדו, וטיוטה נשמרה באיסטנבול. אני לא שולל את האפשרות שיום אחד משהו יתגלה".

"הטורקים עצמם", מוסיף פרופ' אייל ג'יניאו, ראש מכון בן־צבי לחקר קהילות ישראל במזרח, "מפרסמים בשנים האחרונות קובצי תעודות רבים שקשורים לעיר העתיקה, על מנת לחזק את הצד הפלשתיני ולהדגיש את המורשת המוסלמית של ירושלים. האג'נדה העכשווית שלהם ברורה". ג'יניאו, שעוסק בטורקיה המודרנית ובהיסטוריה של המדינה העות'מאנית, מטיל ספק אם לטורקים יש עניין לפרסם עתה חומרים שאינם מתיישרים עם המורשת המוסלמית של העיר.

גם ג'יניאו לא ראה בעיניו פירמאן, וכך גם עו"ד ד"ר שמואל ברקוביץ, מומחה בעל שם עולמי למקומות הקדושים בירושלים. למרות זאת יש בידי ברקוביץ מידע חדש, שאנו מפרסמים אותו כאן לראשונה.

לפני כעשר שנים הוא התבקש על ידי מנכ"ל רשות העתיקות שוקה דורפמן (שנפטר לפני כשלוש שנים) להעריך את דו"ח המשלחת הטורקית שהגיעה ארצה במהלכו של "משבר המוגרבים". מדובר בחפירות הארכיאולוגיות שישראל ביצעה למרגלות שער המוגרבים, לאחר שסוללת העפר שהובילה אל השער - קרסה. העולם המוסלמי געש. ישראל הואשמה בכך שהיא חופרת "מתחת להר הבית ואל־אקצא". לדברים לא היה יסוד.

ברקוביץ קרא בקפידה את הדו"ח הטורקי שהיה עוין לישראל, וגילה שם אוצר שאינו קשור כלל לעניין המוגרבים, אך קשור מאוד לעניין הפירמאן הראשון והמדובר על הכותל המערבי. הטורקים עצמם, הם שכותבים שם בין היתר:

"האזור למרגלות הכותל המערבי, שם מתפללים היום היהודים, לא היה במקור אזור תפילה. כאשר שהה מימר סינן בירושלים (במאה ה־16; נ"ש) הורה לו הסולטן סולימאן המפואר להכשיר אזור זה של הכותל המערבי כמקום תפילה עבור היהודים. על בסיס הנחיה זו, סינאן בנה חומה שהפרידה בין שכונת המוגרבים לסמטת התפילה והפך חלק זה למרגלות הכותל, למרכז העולמי של הקדושה היהודית עם כללי התנהגות דומים לאלו שחלו בקודש הקודשים בבית המקדש".

ברקוביץ אומר כי למרות שהטורקים אינם מצרפים לדבריהם מקור, הרי "עצם העובדה שקבוצה מכובדת של דיפלומטים, היסטוריונים וארכיאולוגים טורקים מעלה על הכתב מידע שכזה, במסמך טורקי רשמי, מלמדת שהסיפור על סולימאן המפואר והזכות שהעניק ליהודים להתפלל ליד הכותל מקובלת עליהם כאמת עובדתית, וודאי שאינה מוכחשת על ידיהם".

"הפירמאנים הללו הם צווים מלכותיים, והיו יכולים לאזן חלקית את העוינות נגדנו בזירה הבינלאומית". ד"ר דותן גורן// צילום: ליאור מזרחי

"קם השטן לרקד מלפנינו"

 איתמר בן־אב"י, "הילד העברי הראשון", הוא המקור למידע מרתק אחר מהמאה ה־19, על אודות פירמאן נוסף על הכותל המערבי, מאוחר יותר. הפירמאן הזה מכונה בספרות המחקר "הפירמאן הנודד".

בן־אב"י היה אחד הקנאים הגדולים לכותל המערבי כסמל לאומי יהודי, ותקף בחמת זעם גורמים בהנהגה היהודית בתקופתו שעל פי התרשמותו היו אדישים לחילול הכותל על ידי המוסלמים ולביזוי היהודים שם. על פי בן־אב"י, אותו פירמאן על הכותל ניתן ליהודים על ידי הסולטן עבד אל־עזיז, באמצעות ידיד נעוריו אלברט כהן, מזכיר כי"ח בירושלים.

"לפני חמש וארבעים שנה קרה הדבר", כותב בן־אב"י בראשית המאה ה־20 בספרו "שמע ישראל הכותל כותלנו הכותל אחד", "בימים ההם יצא מזכיר כי"ח, האדון אלברט כהן, מפריז לארץ ישראל להיפגש עם השולטן עבד אל עזיז... מזלו המוזר גרם לו שבימי ילדותו למד בלונדון באותו בית ספר אשר בו התחנך גם הסולטן בימי בחרותו, ושתי הנפשות התקשרו יחד בעבותות חיבה וידידות".

הסולטן, מספר בן־אב"י, שאל את ידיד נעוריו מה ירצה בעבור היהודים, וכהן השיב לו שכאשר ישוב מירושלים, יסור אליו פעם נוספת עם בקשה חשובה. ואכן, מתאר בן־אב"י, כהן שב אל הסולטן וביקש ממנו בזו הלשון: "שחרר את הכותל, את כותלנו היהודי מחרפת גלותו השחורה... צו נא 'פירמאן' לעבדך הכנוע עבור יהודי ירושלים - לאות עולם, כי להם הוא הכותל, הכותל וכל סביבתו.

"הפירמאן", מתאר בן־אב"י, "כולו הדור על קלף כולו לבן, בפקודה שחורה ובולטת, ארבע שורות בלבד, אך ארבע שורות של זהב לאשר את הכותל ליהודים... ואלברט כהן יצא אז (אמצע המאה ה־19; נ"ש) עם הפירמאן בכיסו ועם התקווה בליבו, כי האמן האמין שיחד עם השגת הפירמאן יקום גם עמו לעשות גדולות לכותלו... האמין וטעה. מכל אפסי הגולה לא נענתה עוד בת קול אחת לקריאתו הגדולה".

בן־אב"י מגלה כי הפירמאן עבר למועצת המורשים היהודים בלונדון, "שבה הושם בקופסא יקרה, ושם נם את שנתו... ופתאום 25 שנה אחר כך (סוף המאה ה־19; נ"ש), החליט הנדיב הידוע, אדמונד דה רוטשילד, לנסוע לירושלים ומכיוון שידע על הפירמאן נטל אותו עימו".

בלשונו הציורית משהו מתאר בן־אב"י כיצד ישב "הנדיב" במלון היהודי ולצידו שניים מאנשיו, וכיצד באו אליו הרב יעקב שאול אלישר והרב שמואל סלנט וניסים בק, ואף שאל בעצתם מה לעשות בפירמאן, "וסיכמו כי בעזרתו, תמומש תוכנית גאולת הכותל המערבי ותירכש סמטת הכותל ותפונה שכונת המוגרבים". לפתע, רושם בן־אב"י בהתרגשות, "צעד עם ישראל ביום ההוא צעד גדול קדימה".

אלא שעד מהרה התברר שהיה מדובר בצעד אחורה. "העניין כמעט שנגמר, אך כמלפנים כך גם הפעם: בו ברגע שהניצחון היה בצידנו, קם השטן מתוכנו לרקד לפנינו". לפי בן־אב"י, במסגרת תוכניתו של רוטשילד היה עתיד להינטע "גן עממי גדול מסביב לכותל הקדומים", אולם לדבריו, רכיב זה בתוכנית, שנחשב כחילול הקודש בעיני המוסלמים, הודלף לראוף פחה הטורקי שישב בירושלים, וכך נפלה היוזמה כולה.

ד"ר דותן גורן, שחקר את סיפורו של בן־אב"י, מטיל ספק בכמה מהפרטים הכלולים בו. "אין עדות מהתקופה שבן־אב"י מתאר, שתומכת בקיומו של פירמאן שבו מוזכר הכותל המערבי", אומר גורן. "סביר יותר שמוזכרים שם באופן כללי - כמו בפירמאנים אחרים מהמאה ה־19 שהועברו לרבנים הראשיים - זכויות היהודים במקומות המקודשים להם. רוטשילד", הוא מציין, כמעט שלא הכיר את נושא הכותל עד שהגיע לארץ, כך שלא סביר בעיניו שהגיע באופן יזום עם פירמאן לכאן. עם זאת, גם דותן מעריך: "בן־אב"י לא המציא את הדברים, יש להם בסיס".

ואכן - איתמר בן־אב"י היה ילד בעת שרוטשילד ביקר בארץ וכלל לא נולד בשנה שבה אלברט כהן הסתובב כאן. סביר ששמע את הדברים כשבגר. יש להניח שהמקור לסיפור הוא אביו, מחיה השפה העברית, אליעזר בן־יהודה. עקיבא אריה וייס, ממייסדי תל אביב שביקר עם בן־יהודה בכותל המערבי ב־1904, מספק בספרו "ראשיתה של ת"א" הסבר אפשרי לידע של בן־אב"י. וייס מתאר כיצד ביקר עם בן־יהודה האב בכותל, וכיצד זה סיפר לו כי "הברון רוטשילד קיבל פירמאן מקושטא על רכישת הכותל למטרות תפילה ובקשת רחמים, ומסיבת הזנחה בלתי ידועה לו, חדלו לדבר בדבר". ייתכן אפוא שהאב העביר לבנו את הפרטים, ושבדרך, כפי שגורן משער, לקה הסיפור בכמה אי־דיוקים.

בערך בתקופה שבה כותב בן־אב"י את דבריו, מדווח גם עיתון "החרות" (פברואר 1912) על החיפושים אחר הפירמאן הנודד, ועל "פנייה לאחינו בחו"ל לחקור ולדרוש שם אם ישנו במציאות איזה פירמאן על כותל מערבי, שנלקח מאת השולטן על ידי רוטשילד או מונטיפיורי המנוח". 

גם הסופר פנחס גרייבסקי, שתיעד שנים ארוכות את חיי היהודים בירושלים, מבכה בכתביו את אובדנו של פירמאן הכותל. הוא אף נוזף בפרנסי הציבור בני דורו (ראשית המאה ה־20), על שלא נמצא איש מביניהם "שידאג לאסוף כתבים ותעודות ציבוריים ולהניחם באוצר שמור וקיים לעולמים". נזיפה פומבית דומה סופגת הנהגת היישוב גם מההיסטוריון וחוקר יהדות המזרח משה דוד גאון (אביו של יהורם גאון).

"לא לפקפק באותנטיות"

מי שעשתה סדר יחסי בבלאגן היא ועדת החקירה הבריטית לעניין הכותל המערבי (1930). הוועדה קמה בעקבות סכסוך הכותל ומאורעות תרפ"ט שפרצו בעקבותיו, ובאופן מוזר החומרים הרבים שהותירה אחריה לא זכו עד היום לטיפול מחקרי רציני. 

מדובר בעשרות אלפי מסמכים ועמודי פרוטוקול השמורים בארכיון הציוני ובגנזך המדינה, ורק לאחרונה, במסגרת הוויכוח על מתווה הכותל, החלה התעניינות מועטה בחומרים. הרבנות הראשית, למשל, חיברה דו"ח מקיף שמחזיק יותר מ־860 עמודים, ושזרה בהם מעט מהחומרים של ועדת החקירה הבריטית. בפעם הראשונה, אחרי כמעט 90 שנה, מופיע שם תרגום מלא לעברית של דו"ח הוועדה, ומתברר שגורל הפירמאנים הטורקיים ועצם שאלת קיומם כבר התבררו, לפחות במידת מה.

שלושת חברי הוועדה: היו"ר השבדי אייליאל לופגרן, השוויצרי צ'רלס בארדה וההולנדי ס"ג ואן קמפ, מזכירים לא פחות מחמישה פירמאנים שונים שהצדדים טענו לקיומם. דווקא המוקדם ביותר, זה של סולימאן המפואר וזה שבן־אב"י כותב עליו - אינם נמנים עימם, אולם הם בוחנים את עצם קיומם ומהותם של פירמאנים אחרים.

הפירמאנים שחברי הוועדה מזכירים הם מהשנים 1840, 1880, 1889, 1893 ו־1911. על פי ממצאי הוועדה, הכותל אינו מוזכר בהם במפורש, אך נכתב בהם "שלא תהיה שום התערבות בביקורי התפילה של היהודים, ובעלייתם לרגל, אשר מתבצעים במקומות התלויים ברבנות הראשית, וגם לא בסדרי הפולחן היהודי שלהם". לוועדה ברור שבאמירה הזאת כלול גם הכותל. היא מציינת שהונחו לפניה תרגומים של הפירמאנים מ־1840, 1889 ו־1911. לגבי זה מ־1840, היא אף כותבת ש"אין סיבה לפקפק באותנטיות שלו". בפירמאן זה אמנם נדחית בקשתם של היהודים לרצף את סמטת הכותל, אך במקביל ניתנת להם רשות "לבוא ולבקר בכותל כמו בימים עברו".

הוועדה אף רואה בפירמאנים "ביטוי של מדיניות חיובית כלפי היהודים וחופש הדת שלהם... אין סיבה להאמין כי אלו שהתפללו בכותל המערבי נחשבים ליוצאים מן הכלל של הסובלנות כלפי היהודים. הביטויים הרשמיים של המדיניות האמורה", על פי הוועדה, "חשובים לפחות כמו הפירמאן מ־1889, אם לשפוט מההרשאות שנחתמו על גבי מסמך זה ונכנסו לרשימות הרשמיות של בית הדין השרעי". 

מנוסח הדברים הזה ברור אפוא שחברי הוועדה ראו תעודה חתומה, שעברה דרך בית הדין השרעי. הספק אפוא מתפוגג. היה פירמאן.

גאולת הכותל. איתמר בן־אב"י// צילום: מתוך ויקיפדיה

***

סוף דבר מתבקש ועוד פיסת היסטוריה כמעט נשכחת: ב־1967 שחררה ישראל את ירושלים. הפירמאנים נותרו סיפור היסטורי טוב, וגם "נשק הסברתי" מול ההכחשה המוסלמית הגורפת של הזיקות היהודיות לכותל. 

לא רבים זוכרים כי בימי סכסוך הכותל, ההנהגה הדתית של היישוב - הרבנים הראשיים אברהם יצחק הכהן קוק ויעקב מאיר, יחד עם הרב יוסף חיים זוננפלד - היא שמנעה מההנהגה המדינית להגיע להסכם פשרה עם ועדת החקירה הבריטית: הכרה יהודית בבעלות המוסלמים על הכותל המערבי, בתמורה למתן רשות שימוש לתפילה שם. 

ראשי הוועד הלאומי כבר היו נכונים לכך, אך הבריטים דרשו גם את הסכמת הדרג הדתי היהודי. הכרה יהודית בבעלות המוסלמים על הכותל - אם היתה ניתנת אז - היתה עלולה לטרפד את הצעדים שנקטה ישראל בכותל לאחר מלחמת ששת הימים, הפעם כריבון, ולא כדת חסות. ¬