בעקבות מעבר הדירה שחוויתי לאחרונה, נאלצתי לפגוש לא מעט אנשי מקצוע. חלקם היו אמינים ומקצועיים, חלקם היו קצת פחות, אבל בסך הכל אני חייב להגיד שחוויית השירות הכללית שנתקלתי בה היתה ממש טובה. ואני משער שהתמונה של חיים הכט ששמתי על המדף בסלון, תוך שאני משקר לכל איש מקצוע שמדובר בדוד שלי, די עזרה. בכל זאת, איש מקצוע אחד נכנס לי ללב יותר מאחרים.
הסיפור התחיל יום אחרי שהמובילים עזבו את הדירה, משאירים אותנו בביתנו החדש בחברת 4,000 ארגזים שעל רובם כתוב "שונות". התחלנו לפרוק. כלומר, אשתי פרקה 20 ארגזים בסלון, בזמן שאני ניסיתי לפתוח את סרט ההדבקה של הארגז הראשון בחדר העבודה, כשלפתע שמעתי קריאת מצוקה: "מאמי בוא מהר, המכונה השתגעה!"
מובן שבקריאה הזו לא היה מספיק מידע כדי להבין מדוע הוזעקתי לסלון באופן בהול. קודם כל, באיזו מכונה מדובר? מכונת קפה, מכונת תספורת, מכונת גלידה? למה יש לנו מכונת גלידה?
דבר נוסף, מה זאת אומרת "השתגעה"? האם מדובר במכונה שמסתובבת כרגע בין חדרי הבית, מסבירה לכולם שהיא משיח בן־דוד ומבקשת שניקח אותה לטיול בשכונה על חמור לבן?
ובכן, בשנייה שיצאתי מהחדר נפתרה התעלומה: ה"מכונה" היתה מכונת הכביסה, וב"השתגעה" הכוונה היתה לנהר המים והסבון שזרם בסלון, שהיה נראה באותו רגע כמו מסיבת קצף באיה־נאפה.
עשיתי את הדבר הנכון ונכנסתי לפאניקה, בזמן שאשתי ניתקה את המכונה תשושת הנפש מהחשמל. אחר כך ניגשתי להזמין טכנאי מכונת כביסה, בתקווה למצוא אחד אמין ומקצועי מהמבחר הקיים בגוגל.
אחרי התלבטות לא פשוטה בין "אלי חשמלי" ל"חזי פיוז", החלטתי להמר על האחרון. למה? כי דף האינטרנט שלו נראה מקצועי, כי היו שם שפע של המלצות, כי היה לו מספר רישיון לעבודה בחשמל, וכי השם "חזי פיוז" הצחיק אותי יותר מ"אלי חשמלי". כזה אני, איש של נימוקים הגיוניים.
יום למחרת, חזי הופיע בדלת בדיוק בשעה היעודה. רק תביאו בחשבון שבישראל "בדיוק" משמעו "עד שעה אחרי", וזה בסדר מבחינתי.
אחרי ששתינו קפה ודיברנו על החיים, חזי כנראה הרגיש שאם לא יציץ במכונת הכביסה, זה יפגע בחברות הנרקמת בינינו. לכן הוא ניגש וקבר את עצמו מאחורי המכונה הסוררת, בין הצינורות לקיר.
מאותו רגע שמעתי רק דפיקות מתכת וקרקושים. מדי פעם חזי יצא מהדירה וחזר כשהוא מביא איתו מפתח צינורות, פלייר ועוד כל מיני כלים שכנראה לא רצה להטריח ולהעלות את כולם יחד לדירה שלנו מראש.
לבסוף, חזי הודיע "סיימתי", ונעמד מתנשף לפני המכונה. הוא ניסה להסביר לי מה היתה התקלה, אבל לאור המבט הזגוגי שלי, העדיף פשוט להפעיל אותה כדי להדגים לי שעכשיו הכל בסדר. ואכן, הכל היה בסדר: מסיבת הקצף נמשכה בדיוק מהמקום שבו נפסקה לפני שחזי פיוז הגיע להשבית את השמחה.
חזי הביט במכונה בהשתאות, ומייד חזר לעבוד. שוב דפיקות, שוב קרקושים, שוב יצא וחזר. הפעם הוא החליף גם את הצינור המוביל מהמכונה לפתח הניקוז, את פתח הניקוז עצמו, ונדמה לי גם שאת הנהלת מכון השפד"ן.
במהלך הפסקת הקפה השנייה שלנו למדתי להכיר את חזי לעומק, כמו גם את גרושתו, ילדיו וחמותו לשעבר, שעדיין מתעקשת שיבוא בחג (חמוד בעיניי). בסופה, חזי שוב התייצב בפתח המכונה כדי להסביר לי איפה טעה בפעם הקודמת, ולחץ על כפתור ההפעלה כדי להוכיח לי שהטעות מאחוריו. אלא שהדבר היחיד שהיה מאחוריו היה זרזיף משכנע של מים וסבון שיצא ושוב שטף את הסלון שלי, שעמד לעבור את הספונג'ה השלישית שלו ביומיים האחרונים, והסחבה עוד נטויה.
ואז התרחש הקסם: האדון פיוז, הלא הוא חזי, הביט בי, הביט במכונה, ובכנות מוחלטת הודה: "אין לי מושג מה קורה פה". חזי הסביר לי שהוא עבד לפי סדר המקרים הנכון בתקלות מהסוג הזה, לפחות עד כמה שהוא יודע, אבל אין לו שמץ של מושג למה התקלה מסרבת להיפתר. "אני מצטער, אני לא אקח לך כסף, אני פשוט לא יודע לפתור את זה".
הבטתי בחזי המום. מה שנתקלתי בו עכשיו, היה לי ברור, הוא אירוע נדיר בסדר גודל של ליקוי חמה, נפילת מטאור וזכייה בווינר באותו יום. מדובר, גבירותיי ורבותיע, בישראלי שלקח אחריות. בלי לחרטט, בלי למרוח ובלי לקשקש. בלי להאשים את מי שבא לפניו או את מי שיבוא אחריו.
במדינה שבה פוליטיקאים, מאמני ספורט, אנשי עסקים, ראשי רשויות, מהנדסים ומי לא הפכו את ההתחמקות מאחריות לענף ספורט אולימפי שבו בוודאי היינו זוכים בשלל מדליות זהב, חזי פיוז פשוט עמד מולי ובחיוך מבויש לקח אחריות מלאה לכישלון שלו. כמה פשוט. מעניין איך זה היה לחיות במדינה שבה כולם נוהגים כך, חשבתי לעצמי.
כעבור שעתיים, כשאשתי חזרה הביתה, הסברתי לה שהטכנאי לא הצליח לפתור את התקלה וכנראה נצטרך לקנות מכונת כביסה חדשה. "אתה בטוח?" היא שאלה אותי.
"מאיפה אני יודע? את הזמנת את הטכנאי הזה. אני בכלל רציתי את 'אלי חשמלי', קחי אחריות".
nusshayom@gmail.com(איור: ערן מנדל)טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו