בסתיו 2011 שוטטתי בדאונטאון מנהטן והזדמנתי לבאטרי פארק, שבו התגודדו מאות מפעילי "אוקיופיי וול סטריט" והציעו את מרכולתם החברתית לכל דורש - מסרים ומוצרים פרושים על בדי יוטה, חיות מחמד בפתחי אוהלים או חיבוק ושיר מחאה על שפת הכביש, תחת עינם הפקוחה של השוטרים.
מבעד לאווירה המתירנית אך המתוחה זיהיתי אדם מבוגר לבוש במקטורן קטיפה מהודר ובחולצה לבנה. עיניו היו נשואות כלפי מעלה, לכיוון צפון, היכן שעמד אז גראונד זירו ומעליו מנופים שארבו סביב הבור הגדול כמו נשרים רעבים. האיש עמד שם דקות ארוכות ומדי כמה שניות קרא בקול בטוח - "הביטו לקומות העליונות". העוברים והשבים עברו על פניו במבוכה וניסו להתחמק במהירות. "הביטו לקומות העליונות", הפציר בהם, פניו אל הריק.
נזכרתי באיש ההוזה ההוא מבאטרי פארק השבוע, עם הבשורה על מותו ממחלה של המבקר והסופר אמנון נבות. גם נבות קרא להביט לקומה העליונה של מגדל שקרס. כנער אני זוכר את רשימותיו הארוכות במדור הספרות של מעריב, ביקורות שבערו מן הדף – לא רק בגלל שהיו נעדרות חנופה ולעתים קרובות תוקפניות, אלא כי נידף מהן תמיד ריח מסוכן של אסון עתיד לבוא. נבות היה נביא זעם שחש את הקרקע בוערת תחתיו. הוא לא האמין למסרי ההרגעה התקופתיים והתריע בפני היום שבו הספרות העברית תעבור מהמרחב הציבורי הנושם לכספות נעולות של בורגנים – דימוי שהשתמש בו לא אחת.
וחשבתי על המתח היהודי כל כך בין אמת לאמונה. בקריאת שמע של בוקר הציווי על האלוהים ("אמת") נסמך לחסד ("ויציב"), אבל בערב הוא מסתיים אחרת, בגופו של מה ש"קיים עלינו" (האמונה). בימים אנחנו נוהרים אחר האמת, ובלילות מאמינים שנמצא אותה. הניגוד בין השניים הוא גם הזיווג ביניהם. נבות הכותב עירסל את הצימוד בשתי ידיים אוהבות, לעתים חונקות. הביקורת הספרותית היתה האמת שלו, אבל האמונה היתה הספרות עצמה, ולכן כתב כל השנים פרוזה ופעל בשני השדות במובן האקווינסי הדתי (אקווינס אמר כי מי שמחזיק באמונה אינו זקוק להסברים, ולמי שאינו מחזיק בה שום הסבר אינו אפשרי).
בבאטרי פארק האיש המבוגר דיבר אל מגדל שאיננו, ממש כפי שבספרות אנחנו חותרים דווקא אל החלל הריק שבין השורות, מנסים לפענח את השתיקה ולמצוא בתוך האין את האמונה, שמעניקה למילים שמסביבה תוקף ומשמעות. את אחד ממאמריו סיים נבות במשפט: "כמבקר ספרות, אין לי די סוללות בפנס להאיר את המשך הדרך. אנחנו נצא, לא בשער הראשי, אל האור העכור שבחוץ". האלומה שלו משמעותית. היא תהבהב בערפילים של הספרות העברית עוד זמן רב.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
