"אם הייתי אחת שמתחרטת על דברים, הייתי מתחרטת על 'הישרדות'", אומרת דנה ברגר. "אבל אני לא מתחרטת. עשיתי אז עשיתי, ובחיים לא אעשה את זה שוב.
"החשיפה בפריים־טיים כמעט לא עוררה את הקריירה שלי מעבר למה שהיתה. מצד שני, התחזקה אצלי ההבנה שמה שבאמת חשוב לי בחיים אלה המשפחה והמוזיקה, ושהגורל שלי הוא לעשות אמנות, לא תוכניות ריאליטי, שזה ירוד ונמוך ונורא ואיום. עושים ניסוי בבני אדם, כמו בעכברים, כדי להראות איך הם מאבדים צלם אנוש כשקשה להם, ניצוּל ברמה הכי מבאסת".
אף אחד לא הכריח אותך להשתתף.
"נכון, אבל זו הסיבה שעד אז לא צפיתי בשום ריאליטי, וגם מאז. ו'הישרדות' עוד נחשבת לאחת מתוכניות הריאליטי היותר איכותיות".
את החוויה בהונדורס ב־2015, שאותה סיימה במקום החמישי, מסכמת ברגר כ"סיוט שלא שווה את הרווח. זה קשה מדי. הסבל הפיזי הוא שטויות, החלק הקל. בתוך שבוע מתרגלים לרעב ולתנאים הקשים. אפילו מהגעגועים לבית הצלחתי לשאוב כוח, כי הזמן עובר, ובסוף זה ייגמר. הייתי בצילומים 52 יום, כמו מטורפת, בלי להחליף מילה עם המשפחה - ושרדתי.
"החלק הקשה הוא שאין לך עם מי לצחוק בסוף היום על מה בכלל אנחנו עושים שם, כי כולם לוקחים בשיא הרצינות את התוכנית המטופשת הזו. לא היה לי עם מי להשתתף בה וגם לבוז לה בו בזמן".
למה הלכת לשם מלכתחילה?
"כי שילמו לי המון, סכום שהייתי מרוויחה בשנתיים של עבודה, והמשפחה שלי נהנתה מאוד מהכסף. הייתי אז בת 44 והרגשתי מין משבר של גיל 40, שהגיע הזמן לעשות משהו אחר, שאף פעם לא עשיתי, לצאת מהקופסה, לא רק לשבת על הספה ולחבק את העקרונות שלי. לעשות גם את מה שהולך היום, ריאליטי.
"במשך שנים הייתי סרבנית ידועה, אמרתי תמיד שאני לא עושה את החרא הזה, מה שהעלה את קרני עוד יותר. עורך הדין שלי אמר לי לזרוק מחיר של מישהי שלא רוצה, רק כדי שיעזבו אותי. זרקתי את המחיר שלא היה סיכוי שייתנו לי, והם נתנו לי את הכסף, והיה קשה לסרב לזה.
"חשבתי שאהיה על האי שבועיים, ועוד שלושה שבועות בווילת המושבעים, העיקר לעשות את הקופה שלי. מי חשב שאגיע כמעט לגמר?
"בסוף הייתי המודחת האחרונה לפני הגמר. לא היה לי סיכוי לזכות, כי הייתי גרועה במשימות, והתמודדתי בהן עם פחדים שיש לי, כמו פחד מגובה ופחד ממים, דברים שהם הכי לא אני בעולם, ולא התכוננתי אליהם בשום צורה.
"בסוף הצילומים הגיעו להונדורס בעלי עדי והילדים, והיה מפגש מאוד מרגש. עשינו לבת הגדולה ליה טיול בת מצווה בווילה באגם בגואטמלה, עם בריכה, מבשלת ונהג צמודים, וחזרנו לארץ דרך יורודיסני פריז. זה היה צ'ופר שאני ובעלי אירגנו לי ולמשפחה אחרי כל הסבל".
מה הלקח שלך מכל הפרשה?
"Never say never, על שום דבר. זה כמו שפעם אמרתי שאני נגד ניתוחים פלסטיים, ובאמת לא עשיתי עד היום. למשל, לא ניתחתי את האף המאוד עקום שלי. קיבלתי את עצמי כמו שאני, וראיתי שהולך לי טוב גם עם האף והפרצוף האלה, אז למה לשנות? רוב הזמן אני מרגישה אישה יפה, למרות האף, כי להרגיש אישה יפה זה לא אומר לענות על הסטנדרטים של איזה ז'ורנל.
"אבל אני לא מבטיחה שלא אעשה ניתוח פלסטי בעתיד. אולי בעוד עשר שנים, כשארגיש שמשהו מפריע לי".
ברגר בהישרדות // צילום: מיכה לובונטון
סטטיק ובן־אל היו בעריסות כשדנה ברגר פרצה לחיינו בתחילת שנות התשעים, כיוצאת להקת הנח"ל שהפכה לסולנית נוטפת החושניות של להקת בלאגן. הרוק הישראלי היה אז בשיאו, וברגר סומנה כאחת הכוכבות הנשיות התוססות, עם להיטים כמו "שקט" ו"גברים מקצוענים".
אחרי פרק בלאגן היא המשיכה לקריירת סולו, שכללה שבעה אלבומים ולא מעט להיטים, ובהם "חמימות חולפת", "לומדת לעוף", "מלך", "יש בזה טעם", "אהבה", "תוך כדי תנועה", "מחכה לו" ו"הנה באתי הביתה". פרט לאלבום ולמופע "עד הקצה" משנת 2000 היא לא המריאה לכוכבות גדולה, אבל עם השנים מיצבה את עצמה כזמרת ויוצרת שמשלבת איכות ופופולריות ומביאה קול נשי מיוחד.
בארבע השנים האחרונות מתגוררת ברגר (46) עם משפחתה במושב בהרי ירושלים, שאת שמו היא מבקשת שלא נציין, כי "מספיק אחד מחוּפף שיקרא את הכתבה ויבוא לכאן לחפש אותי. היו לי כבר מעריצים כאלה בעבר, זה היה מאוד מלחיץ. היה פעם מעריץ אחד, קצת מסובב, שגילה איפה אני גרה, והיה שם לי מכתבים בתיבת הדואר ומחכה לי מתחת לבית. אחד כזה מספיק כדי להרוס לך את החיים, ויש לי פה ילדים, אז לא מתאים".
החשש ממטרידים מלווה אותה כבר שנים. "כשרק עברתי לתל אביב, הלכתי בדיזנגוף בחצאית מיני קצרה מאוד, ומישהו הלך אחריי בלי ששמתי לב. כשעליתי לדירה שלי הוא בא אחריי במדרגות ודחף לי יד מתחת לחצאית. הסתובבתי והתחלתי לצרוח עליו, רצתי אחריו כמה רחובות בקללות.
"רק בדיעבד הבנתי כמה מסוכן זה היה לרוץ ככה אחרי מישהו שהיה עלול לתקוף אותי. אבל כנראה בזמן אמת התעורר בי איזה יצר קדמוני וגרם לי לרדוף אחריו כמו משוגעת מהג'ונגל ולקלל אותו. אחר כך הלכתי לבכות לאמא שלי בטלפון ונסעתי אליה לירושלים, כי האיש ההוא ידע איפה אני גרה ופחדתי שהוא יחזור".
הדרך לביתה עוברת בכביש צר, המתפתל בעליות חדות בין יערות ירוקים וצפופים, על רקע נוף הררי פסטורלי שובה עין. המרכז המסחרי הקרוב, במבשרת ציון, נמצא במרחק רבע שעה נסיעה, ותל אביב מרוחקת כ־45 דקות. בחניה צמד ג'יפים ישנים של ברגר ושל בעלה ב־17 השנים האחרונות, מעצב התאורה עדי שרון, שעובד בין השאר עם שלום חנוך, משה פרץ ויובל דיין.
בחצר קשור כלב הבוקסר המשפחתי ג'ורג', ומאחוריו בית האבן ששכרו ("6,900 שקלים בחודש"). הנחלה, בשטח של שלושה דונם, כוללת גם בוסתן של עצי פרי ושטח לקומזיצים.
הדלת לחצר נפתחת מסלון מרווח, שאליו יורדים במדרגות אבן. הוא מקושט בפסלים ובציורי שמן שיצרה אמה של דנה, האמנית אביבה ברגר. בקומה שמעל ממוקם אולפן ביתי, שבו יוצרים ברגר ובעלה מוזיקה לצמד אלקטרוני חדש שהקימו ששמה די.אן.איי. כאן הם מגדלים את ילדיהם - ליה (14 וחצי) וגור (8).
"בחורף זה כמו חו"ל פה, לפעמים עם שלג", מספרת ברגר בחיוך. "לחיות כאן זה משהו אחר. אנחנו מאוד אוהבים את הטבע, שנוכח כאן מאוד. בדרך לפה אתה משיל את כל העומס והעול שנדבקו לך על הכתפיים לאורך היום, הם נושרים ממך ככל שאתה עולה בעליות של הדרך, וכשאתה מגיע הביתה אתה בתחושה אחרת".
• • •
אנחנו מתיישבים בסלון, והיא מוזגת קפה ממכונה. "אנחנו חולי קפה. במשך שנים בישלנו על האש במקינטות והקצפנו חלב ביד, בשביל האותנטיות והריח בבית. עד שלפני שנה החלפנו בתים לכמה ימים עם חברים תל־אביביים שיש להם מכונה, וחווינו התאהבות קשה. יום אחרי שחזרנו, עדי נכנס הביתה עם מכונה חדשה, כמו ג'ורג' קלוני, ומאז המקינטה במזווה".
"עד הקצה" הוא לא רק אלבומה הכי מצליח, אלא גם האחראי להיכרות עם בעלה. "קיבלתי אותו כצ'ופר, כי רצו שיהיה לי תאורן קבוע. בהתחלה היינו רק חברים, אבל בתוך שלושה חודשים נהיינו זוג. בדיוק התגרשתי אז ועברתי לגור לבד, ועדי היה אחרי פרידה מזוגיות של שלוש שנים. הוא היחיד בחיים שלי שהייתי קודם ידידה שלו ורק אחר כך זה התפתח לזוגיות".
שמך נקשר בעבר ללא מעט רומנים.
"לפני עדי תמיד הייתי מזהה גבר שמדליק אותי, מתפקסת עליו ויוצאת לצוד אותו. עם עדי זה היה אחרת, והוא גם היחיד שהחזקתי איתו מעמד. אני זוכרת את התאריך, 11 באוגוסט 2000. הוא בא אלי לדירה ברחוב המליץ, נוצר בינינו איזה כישוף, ומאז אנחנו ביחד. הייתי אז בשיא ההצלחה של האלבום. הלכתי עם עדי לחגיגות 'תקליט הזהב'.
"אנחנו עובדים בזוגיות, זה לא קורה מעצמו. צריך להשקיע, לא לקחת שום דבר כמובן מאליו, לזכור שכל יום ביחד - ובכלל משפחה - זה סוג של נס. בהופעות אני אומרת לקהל שמי שלא חושב ככה, זה ייגמר אצלו לא טוב. כי ממש לא מובן מאליו ששני אנשים בוחרים לחיות ביחד, להישאר ביחד, לדבוק זה בזה. בעיניי זה קסם, אולי בגלל שאני בת להורים גרושים, שגדלה רק עם אמא כל השנים".
• • •
הוריה התגרשו כשהיתה בת חמש. אביה, יהושע, נישא מחדש ונולדו לו בן ושתי בנות. "הם המשפחה המורחבת שלי. אנחנו נפגשים לארוחות שישי בשולחן גדול, וזה מאוד כיף, כי בילדותי היינו רק אני ואמא. היא התחברה לבן זוג חדש רק אחרי שעזבתי את הבית, בגיל 19.
"גם עדי הוא בן בכור להורים שהתגרשו אחרי שהוא נולד, וכל אחד מהם הקים משפחה נפרדת. אולי בגלל ששנינו יוצאי משפחות־סלט, בשביל שנינו המשפחה שלנו היא סוג של תיקון.
"זה לא שהיתה לי ילדות טרגית או עצובה. היה סבבה, וראיתי את אבא שלי פעם בשבוע, למרות שלא היה לי אצלו חדר ולא הייתי ישנה אצלו. אבל כל ילד שהוריו מתגרשים חווה איזשהו שבר. בתקופה ההיא זה גם היה פחות מקובל. היום הנשואים הם החריגים".
עם בעלה עדי שרון ושני הילדים, ליה וגור. מתגוררים במושב עם שלג בחורף ומכונת קפה במטבח
אמא שלה שימשה במשך שנים מורה, ובהמשך גם מנהלת בית ספר. "אני הייתי ילדה טובה ירושלים, עם צופים, פסנתר ובלט, עד שבגיל 15 מרדתי באמא ובפולניות שלה. עשיתי שטויות שקשה לתאר. הגבול בין אומץ לטיפשות הוא מאוד דק, ואני בדקתי גבולות ועשיתי דברים מפחידים. כל החבילה, כולל אלכוהול ואל.אס.די. מישהו היה יכול לעצור אותי?
"היה לי יותר מזל משכל שלא התמכרתי לסמים, שלא אנסו אותי. תמיד, ברגע האחרון, הייתי חוזרת הביתה. חשבתי אז שאני ילדה ממש גדולה, והיום אני מבינה כמה שזה גיל בוסרי. כאמא, זה פחד מוות. אם לבת 15 יש ג'ננה, אפשר רק להתפלל".
אז את משגיחה בשבע עיניים על הבת שלך?
"ליה היא מורדת באופי שלה, אנחנו מקווים שהיא תעבור את גיל ההתבגרות בשלום. בינתיים היא צבעה את השיער לבלונד פלטינה, במספרה הרוקיסטית בתל אביב שבה אני צבעתי לבלונד פלטינה בדיוק לפני 20 שנה. היא בדיוק בגיל שהם חושבים שהם המציאו את הכל, ולא יודעים שעשינו את זה לפניהם.
"היא לומדת במגמת תיאטרון בבית ספר לאמנויות בירושלים ומסתובבת ברחובות שחתיכות מהלב שלי פזורות בהם. היא גם אמנית. בימים אלה היא כותבת ספר, ואני קוראת אותו תוך כדי הכתיבה ובוכה מהתרגשות.
"הלכתי איתה להופעה של רדיוהד. הגענו בחמש, כדי לתפוס מקום ועמדנו ממש קרוב לבמה. גם את כריסי היינד והפריטנדרס וניק קייב אני לא מתכוונת להחמיץ. זה מה ששמעתי בגיל 15".
האלבום החדש בקריירת הסולו של ברגר, "ימים צפופים", נכתב ברובו בדירת שני חדרים מול הים ברחוב הירקון בתל אביב, שאליה היא נוסעת כדי לספוג השראה. "בתקופות של כתיבה אני שם כמה פעמים בשבוע, בכל פעם כמה שעות. שם נולדות ההתחלות לשירים, למשל בית ופזמון. את הבית השני אני כבר יכולה להשלים בשבת עם הילדים, תוך כדי הכנת פנקייקים. אין לי בעיה.
"הכתיבה היום יותר קלה לי מבעבר. העובדה שהילדים גדלו שחררה אותי. כשהם היו קטנים היה לי הרבה יותר קשה לכתוב, כי הליבידו שלי היה אימהי. עכשיו אני מרגישה יותר פנויה לחזור ולפגוש את עצמי לפני שנהייתי אמא". אגב, הצצה בקלסרים שלה מגלה שברגר כבר כותבת את האלבום הבא.
ב"ימים צפופים" היו מעורבים לצידה יוצרים כמו יהודה פוליקר וצרויה להב, ואת ההפקה המוזיקלית עשו תשעה מפיקים שונים - ובהם חמי רודנר, שמוליק ורועי נויפלד, דודוש קלמס (הדג נחש) והבעל עדי שרון.
"את כל ההחלטות האמנותיות באלבום עשיתי בעצמי. הרמתי טלפונים והזמנתי מוזיקאים להשתתף ביצירה ובהקלטות. עם כל מפיק עשיתי שיר או שניים, שזה יתרון, כי אף אחד לא צריך להתחתן איתי עכשיו לכמה חודשים, והוא גם לא לוקח על עצמו אחריות להצלחה או לכישלון של האלבום. העבודה הפכה לחגיגה של מוזיקה, שנמשכה חצי שנה".
האלבום נפתח בשיר בעל השם המפוצץ "מהפכה". "הוא נולד בבת אחת מתרגיל כתיבה שעשיתי עם איתי פרל. אני כותבת בו המון דברים על עצמי. המהפכה שאני חולמת עליה היא במובן של צדק חברתי, על ימים אחרים שיהיו פה במדינה.
"אנחנו חיים בעולם שהלך הרוח בו מאוד קונפורמיסטי, מתוך ייאוש, דיכאון וציניות. הדור שלנו חי בוויתור. דואגים שנהיה עסוקים מדי איך לגמור את החודש, מדוכאים כלכלית, ולא נשאר לנו הרבה זמן להילחם, לצאת לרחובות ולהפגין.
"המחאה שהיתה כאן לפני כמה שנים לא נשאה פירות, והחדירה עוד יותר ייאוש וציניות. הדור הצעיר חי ברפיסות קונפורמיסטית, שמאוד מבאסת אותי. אני באה במקור מרצון לשנות, למחות, לכעוס. הייתי רוצה שנצא שוב לרחובות ונביא שינוי".
איזה שינוי?
"שלא הכל יהיה פה כל כך יקר. קורעים אותנו, ממש. האוכל, המוניות, שכר הדירה, זה מבאס. הייתי עכשיו בוורשה, והפער במחירים לא ייאמן. אותם מוצרים בדיוק, בפחות מחצי מחיר. לא משנה כמה אתה מרוויח, אתה משלם כאן חצי למדינה, ולא נשאר לך לכסות את המינוס.
"רוב חיי אני במינוס, וכמו כל ישראלי ממוצע גם אנחנו דואגים וחושבים איך להתארגן נכון כדי שלא ניכנס לחובות גדולים. יש תקופות שבהן המינוס יותר גדול, ויש תקופות שפחות. לפעמים צריך להצטמצם, כמו כולם. וכשיש חודש סבבה, זה לא מספיק בשביל לחסוך".
שניכם עצמאים, בעצם.
"כן, ועצמאי בישראל זה חרא מאוד גדול. אין לנו משכורות קבועות, ושנינו עובדים בעיקר בהופעות - ואין בזה יציבות. אז יש חודש פצצה ויש חודש על הפנים, ואתה לא יכול לדעת מראש איך זה ייראה בעוד חודשיים. כשאין פתאום הופעות - אין פרנסה. מאוד מורכב לנהל ככה משפחה מבחינה כלכלית.
"לומדים בדרך קשה. למשל, לשלם את המסים מחשבון נפרד".
היא לא מסתירה את התקופה הקשה שעברה מבחינה אישית וכלכלית. "לפני 11 שנה הוצאתי את האלבום 'יום יום', שהיה הכישלון הראשון שלי בקריירה. לא היה לי כסף לשלם לנגנים שיופיעו איתי, ונאלצתי לקבל אומץ ולהתחיל להופיע לבד עם גיטרה. גרנו אז שנתיים במושב כפר שמואל ליד לטרון, מנותקים מהעיר. הייתי לבד בבית עם ליה, שהיתה תינוקת.
"היינו צעירים וחווינו משבר בזוגיות, זה שבא אחרי הולדת הילד הראשון. תנאים קשוחים, אין כסף לשלם לחברת בוקינג. התחלתי לסגור לעצמי הופעות. הייתי מתקשרת, 'שלום, כאן חיה שרון, אני המפיקה של דנה ברגר'. כי 'חיה' הוא השם השני שלי, ו'שרון' זה שם המשפחה השני שלי. ככה, במשך חודשים. הייתי סוגרת לעצמי הופעות ונוסעת אליהן לבד.
"צריך לדעת לשרוד ולא להתפנק, להיות חרוץ ולעבוד קשה. ללכת למקומות קטנים, ולהופיע לבד עם הגיטרה, גם אחרי 25 שנה במקצוע".
באלבום הנוכחי היא הפכה בפעם הראשונה למפיקה של עצמה (עם מנהלה האישי, רותם פלורנטין) ולבעלים על ההקלטות. "לא רציתי שוב להוריד את התחתונים בפני חברת תקליטים ולתת לה חצי מכל ההכנסות, כמו שעושים למי שיוצא מתוכנית ריאליטי מוזיקלית וחותם על חוזה. אני לא מאשימה את החברות. מכיוון שהמוצר מת, הם לוקחים לך כסף מכל שאר ערוצי ההכנסה, כדי לכסות את ההשקעה.
"וואלה, לא בא לי. זה העסק שלי, והמציאות הכריחה אותי להתעורר ולקחת עליו אחריות, לפקוח עיניים ולהקדיש זמן לניהול שלו.
"היום אני מבינה שכל ההוצאות המנופחות מפעם, הסטייקים שאכלנו באולפן והסופשבוע בלונדון שאליו טסנו כש'עד הקצה' הגיע למעמד של אלבום זהב, היו בסופו של דבר על חשבוני, כי ניכו אותם מרווחי המכירות. אבל כשאתה צעיר ואידיוט אתה לא מבין את זה שהכסף בא ממך, שאתה זה בעצם הביזנס.
"הפעם ידעתי לאן הולך כל שקל. בהקלטות אכלו סנדוויצ'ים שהכנתי בבית".
צילום: רונן אקרמן / מכנסיים: טלי קאשי לבוטיק לימקה; חולצת כוכבים: Factory 54; מגפיים: זארה; תכשיטים: C Clair
את הכסף הדרוש להפקת האלבום גייסה בשיטה האופנתית כיום: מימון המונים. "הלכתי על הדסטארט וגייסתי מהציבור 121 אלף שקל. מעריצים קנו הופעות אקוסטיות שלי, שעשיתי בבתים שלהם בכיף. הלכתי לחמישה בתים עם הגיטרה, הופעתי בפני 30-20 איש בסלון או בחצר האחורית".
זה לא מביך?
"ממש לא, אני אלופה בזה. חולה על ה'חיבוקים' האינטימיים האלה מהקהל, ואני נהיית משפחה איתם. מדברת אליהם בגובה העיניים, מספרת את סיפור חיי ומתבלת בשירים מכל הקריירה".
• • •
ברגר היא מהאמנים שלא מפחדים להביע את דעתם. "הייתי רוצה שהכל ישתנה. קודם כל שאנשים יפסיקו לשנוא אחד את השני ולהתייחס למי שלא חושב כמוהם כאילו הוא בוגד. זה נראה לי הבסיס של הבסיס. איפה 'ואהבת לרעך כמוך' ואיפה אנחנו. הרי לקבל את האחר ולכבד את השונה זו מצווה גדולה.
"תמיד היו פה ימין ושמאל, דתיים וחילונים, אבל אף פעם לא היתה שנאה כזאת, שנמצאת בשני הצדדים. ויש אנשים שעובדים יפה בללבות אותה. הקיצוניות מתגברת ויש התלהמות נוראה, במקום שייפגשו במרכז. כשבאו דתיים לגור כאן במושב, חברות שלי התבאסו, אבל אני הלכתי לברך אותם. זה להיות בן אדם ברמה הכי בסיסית".
רבים מהחברים שלך מעדיפים היום לשתוק.
"אני לא רצה עם דגלים בראש חוצות ומנסה להתסיס ולהכעיס, אבל אני כן עושה דברים שחשובים לי, בלי לפחד מה יגידו. לכן שרתי בשנה שעברה בטקס יום הזיכרון המשותף למשפחות שכולות יהודיות וערביות, אירוע יקר לליבי שהוזמנתי אליו.
"בחוץ עמדו וירקו, ובפנים אני שרתי את 'תפילת האימהות', למרות שהמנהל והיחצנית שלי דאז, כרמית חדידה, אמרו לי לא ללכת כי זה מושך אש. הלכתי כי מבחינה הומאנית, אפילו לא פוליטית, זה הדבר היחיד שאי פעם יוכל להביא שלום. הרגשתי שאם לא אופיע שם, אשתף פעולה עם סתימת הפיות של קבוצת קיצונים. אם אוותר בגלל הפחד, אהיה שותפה לפשע. לא מאמינה שזה יכול לפגוע לי בקריירה".
את שיר הנושא לאלבום החדש, "ימים צפופים", כתבה ברגר אחרי שבמבצע צוק איתן נפל טיל במושב שלה, שלוש חצרות מביתה.
"אין לנו ממ"ד בבית, והתלבטנו אם לשבת בחדר פנימי או לרוץ למקלט עם הילדים על הידיים. 10 בערב, אזעקה, מחליטים לא לרוץ בחושך עם הילדים למקלט ולהישאר בבית. נגמרת האזעקה, ואתה לא מצפה לשמוע אחריה את הבום, כי אתה לא גר בעוטף עזה. ואז שמענו בום של החיים, טיל שהתפוצץ ממש בפתח המקלט שאליו חשבנו לרוץ.
"בשיר כתבתי 'אותם רסיסים מאותה נפילה, ואיזה מזל', ובהמשך 'תודה לאל שלא קרה שום דבר'. זה מתייחס למזל שהיה לנו, שנשארנו בבית ולא רצנו למקלט, כי הטיל היה יכול ליפול ממש עלינו.
"לי אישית זה היה נורא קשה. למחרת נסענו למלון בים המלח לכמה ימים. הייתי שבועיים בחרדות ממש, בפוסט טראומה. כי אתה בא לגור באיזה לה לה לנד, מקיף את המשפחה שלך בפרחים ובפרפרים, ופתאום נופל עליך טיל. אז כתבתי שיר, שזה מה שאני יודעת לעשות כשקשה לי".
בשיר "אתה לא בבית" היא הכי גאה. "זה שיר של אישה נבגדת, מעין תשובה ל'שבתות וחגים' של יהודית רביץ. אין הרבה שירים שמביאים את הקול של הנבגדת. אני מתעסקת לא מעט במשולש של בגידה, בכל פעם מצד אחר".
למה הנושא הזה מרתק אותך כל כך?
"כי הוא מחובר להיסטוריה שלי בחיבור עמוק, כצופה או כילדה. לא אחשוף למי אני מתכוונת, כי האנשים, שיהיו בריאים, עוד חיים, ושיחיו עד מאה ועשרים, אז אני לא מכבסת את זה בחוץ.
"אני רואה סביבי אנשים שבוגדים כל הזמן, וככה שורדים נישואים. אלה שנראים הכי חנונים עושים הכי הרבה חיים. זה נושא מעולה לכתיבה, כי הוא מלא דרמות ותשוקות, ויש פוגעים ונפגעים. הוא תמיד רלוונטי אבל לא מדברים עליו מספיק, כי זה לא פוליטיקלי קורקט".
• • •
גם היא עצמה היתה בעבר חלק ממשולשים רומנטיים. "בכל העשור שבין גיל 20 לגיל 30, תמיד כשהרגשתי שרומן שלי עם גבר נגמר, הייתי מצליחה למצוא לעצמי מישהו חדש ומייד מתאהבת בו, עוד לפני שסיימתי את הקשר, כדי לא לחוות את הפרידה בצורה קיצונית. הייתי בתפקיד העוזבת. זאת כביכול עמדה של כוח, אבל למעשה זאת חולשה, שנובעת מפחד להישאר לבד או להיעזב לפני שאספיק לעזוב.
"יש זרמים בפסיכולוגיה שמדברים על זה שאנחנו משחזרים את השריטות של הילדוּת שלנו שוב ושוב, כמו תקליט שרוט. כך היה עד שהלכתי לטיפול פסיכולוגי. אם לוקחים את הטיפול ברצינות אפשר לעשות תיקונים, לשבור את הרצף ולהפסיק להיות מנוהל על ידי השריטות שלך".
"אתה לא בבית" הוא השיר היחיד מבין ארבעת הסינגלים מהאלבום החדש, שהושמע בגלגלצ - וגם זה רק בשעות הלילה. את ברגר, שפעם היתה מלכת הפלייליסט, זה קצת מעצבן, אבל היא לא מאמינה שמירי רגב היא הכתובת.
"אני לא רואה את הקשר. מה אני אגיד לגננת? שלא רוצים לשחק איתי? אני רואה אמנים, משלום חנוך ועד חברים שלי, שיש להם קריירות כבר שנים בלי גלגלצ. אני מאמינה שאם אתה פעיל, מוציא אלבומים ומופיע, אז יש לך קריירה, ובסוף גם גלגלצ קצת משמיעים, יותר או פחות, או בכלל לא.
"אבל אני לא יכולה לחיות את החיים שלי לפי האופנה ששולטת שם עכשיו, שהיא פחות הסגנון שלי. יש שירים שגלגלצ 'חורשים' עליהם, והם לא נתפסים. הקהל שלי אוהב אותי כבר הרבה שנים, לא בזכות להיט עכשווי.
"אני מרגישה חלק ממיעוט נרדף ונכחד, כי אני אשכנזייה, שמאלנית ורוקרית לא צעירה, שלא שרה מזרחית או היפ הופ. כל הדברים שלא 'קוּל' להיות עכשיו. אבל אני מיעוט גאה, כי מהמיעוטים תמיד התחילו המהפכות. אין לי בעיה שהמזרחית קיבלה את המקום שלה, מגיע לה אחרי כל השנים של הקיפוח, אז הגלגל מסתובב, ועכשיו הרוק מקופח. מבחינתי, יש מקום לכולם.
"יש ימים שאני בנרווים וכן מסתכלת על חצי הכוס הריקה, כי גם אני בן אדם. אבל בגדול אני לא חיה את התסכול הזה. חוץ מזה, גם לי יש הופעות גדולות, ימי סטודנט, חברות הייטק. הופעתי בשוּני עם חמי רודנר וירמי קפלן, וב־1 בנובמבר אני מארחת אותם בהופעת בכורה לאלבום החדש שלי ברדינג 3".
לא בא לך קיסריה?
"ברור שאני אוהבת הופעות גדולות עם להקה, תאורה ועשן. קיסריה ספציפית? אולי זה לא הגורל שלי. אני ממש לא הולכת לישון עם זה בלילה. כשאני חוזרת הביתה אחרי הופעה שהמריאה מול מאה איש, שבאו והקשיבו לי ושרו איתי את השירים - מבחינתי, הייתי בקיסריה".
נו באמת.
"באמת ובתמים. אם הייתי מופיעה בחו"ל, עם ההצלחות שהיו לי, הייתי כבר מאוד עשירה, אבל אולי זה היה מנוון אותי. אז בטוח שהיה לי יותר כסף, אבל לא בטוח שהייתי יותר מאושרת".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו