עיניים עצומות לרווחה

לא יודע אם יצא לכם לשים לב לזה בימים האחרונים, בין החזרה של הילדים לבית הספר לחזרה שלכם לשפיות, אבל יכול להיות שמלחמת עולם שלישית בדרך. המשך יום נעים לכולם.

אוקיי, זה קצת יותר מורכב מזה, אבל אני מניח שגם אתם שמעתם על ההתחממות בגזרת צפון קוריאה נגד שאר העולם. העדכון האחרון סיפר על כך שהקוריאנים ערכו ניסוי מוצלח בפצצת מימן, ובמקביל שיגרו טיל ניסוי שחלף מעל ראשיהם של אזרחי יפן.

הדבר הראשון שחשבתי כששמעתי על זה הוא איך העולם כולו לא בהיסטריה מוחלטת כרגע. רגע, האמת שזה היה הדבר השני. הדבר הראשון שחשבתי היה כמובן "אוי, אלוהים, אם תפרוץ עכשיו מלחמת עולם, זה עוד עלול להוביל לדחייה בפתיחת שנת הלימודים".

אבל באמת שמידת האדישות שבה התקבלו הידיעות המטורללות האלו הפתיעה אותי. נדמה לי שזו אפילו לא היתה הידיעה הראשונה בחדשות, והיא נדחקה בין דיווח על מינוי נשיאה חדשה לבית המשפט העליון לסיקור של עוד אחד מכישלונות נבחרת הכדורגל שלנו, שהצליחה להפסיד הפעם למדינה שככל הנראה הוקמה רק לצורך המשחק נגדנו.

זה הפתיע אותי, כי גם התחממות "קטנה" בגזרה הזו עלולה להידרדר בתוך זמן קצר למלחמת עולם. האמריקנים יתפסו צד, אחרי שהנשיא טראמפ כבר הבהיר שארה"ב תהיה ערוכה למתקפה בים, באוויר ובטוויטר. הרוסים, כרגיל, יתפסו את הצד השני. ולפני שנגיד "צבע אדום", גם אנחנו נמצא את עצמנו בין הספה לאופני הכושר בממ"ד. ובהתחשב בנשק הלא קונבנציונלי ולא פרופורציונלי הנמצא בידי כל הצדדים בכמויות אדירות, כאילו היה מבצע סוף עונה ב"מחסני אטום", לא צריך הרבה כדי להגיע ממלחמת עולם לסוף העולם.

ולא שאין יתרונות למצב כזה, כן? תחשבו על כמות הדברים שלא ניאלץ להתמודד איתם אם סוף העולם אכן יקדים את בואו בכמה מיליוני שנים. אין יותר פקקים ביום ראשון בבוקר, אין יותר יום ראשון, אין יותר בוקר, ועוד שלל תופעות מעיקות ומעצבנות שיישארו מאחורינו אחת ולתמיד.

• • •

ובכל זאת, מכיוון שבסך הכל אני דווקא די מחבב את הפורמט של החיים בגרסתו הנוכחית, אני מעדיף לקוות שמנהיגי העולם יצליחו להימנע מתרחיש כזה.

וכאן זה היכה בי: כשמדברים על מנהיגי העולם, כבר לא מדובר על טיפוסים גדולים מהחיים כמו צ'רצ'יל או נפוליאון, שהיו חנוטים בחליפות מוגזמות, ענדו עיטורים נוצצים והשתמשו באביזרים מופרכים כמו מקטרת, מונוקול או כובע חסר צורה הגיונית.

כשלמדנו בשיעורי ההיסטוריה על טיפוסים כאלה, זה התחבר לנו היטב עם החלטות הרות גורל על מלחמות עולמיות ושינוי פני האנושות, אבל היום הסיפור הוא אחר לגמרי. מנהיגי העולם מוקפים באנשי תקשורת, בצלמי פפראצי ובאתרי רכילות שמתעדים כל רגע בחייהם, כך שהם הופכים מדמויות מרוחקות וגדולות מהחיים לבני אדם "רגילים".

מצד אחד, יש משהו נחמד בידיעה שגם המנהיגים מהטלוויזיה, האישים החשובים בעולם, הם אנשים שנרדמים בטיסה, אוכלים מעל הכיור, חוטפים שפעת, גולשים בפייסבוק (חלקם הרבה יותר מדי), יוצאים לחופשה, מתעצבנים ומזיעים, ומבצעים עוד שלל פעולות שהופכות אותם לטיפוסים כמונו.

ומצד שני, אני מכיר טיפוסים כמוני. אני טיפוס כמוני, ואני ממש לא הייתי סומך עלי לנהל את העולם. אני מאחר כרוני. אני מכור לסלולרי. אני אוהב לעמוד ולבהות בכלום ולהתעלם כשמישהו מפריע לי לעמוד ולבהות בכלום. אני מתווכח על שטויות. וגם מתעצבן כשנוסעים בנתיב השמאלי, ומתעצבן אותו דבר כשמהבהבים לי כשאני נוסע בנתיב השמאלי.

אני יכול להמשיך ולמנות פה מגרעות עד שיצטרכו להוציא עבורן מוסף נפרד, ואשתי בוודאי תשמח להמשיך מהנקודה שבה הפסקתי, אבל בקיצור, יש שלל סיבות שבגללן לא הייתי נותן לי לנהל את העולם. ואם להיות אמיתי, גם לא לנהל סניף של בית קפה בתחנת דלק ביישוב לא גדול במיוחד.

וזה מה שכל כך מפחיד אותי. העובדה שגורל העולם, עתיד האנושות - ואם להיות קצת יותר אגואיסט, עתיד הילדות שלי - נתון בידי מנהיגים שהם לא שקולים ורגועים בהרבה מכל אחד מאיתנו ביום נתון.

וזה לא שפעם באמת היה יותר טוב. סביר להניח שגם אלכסנדר הגדול, למשל, יצא קטן כשלא הוריד אחריו את הקרש באסלה, או מה שהיה להם שם ביוון העתיקה. ובטח הוא גם חיטט באף בכרכרה. אבל מה שאנשים לא ידעו לא יכול היה להזיק להם, ומה שהעם לא ידע לא יכול היה להזיק למנהיג לטפח תדמית של חצי אל.

• • •

יום שלם הסתובבתי בתחושה המטרידה הזו, שעתידנו נתון בידיהם של אנשים כמוני, אלוהים שישמור. אבל איכשהו גיליתי שלאף אחד לא אכפת. כי כל מי ששאלתי אותו איך לדעתו יסתיים המשבר הכמעט עולמי הזה משך בכתפיו, מלמל "למי אכפת", והמשיך להתעסק בענייניו.

אפילו נהגי מוניות, שבדרך כלל מחזיקים בדעה איתנה על כל נושא שבעולם, כולל קצב הינמסות הקרחונים בקוטב והשפעתו על קצב מכירות המעילים בעולם. אפילו הם העדיפו להגביר את הרדיו ולהתעלם מנוכחותי, במקום לשתף פעולה עם החרדה הקיומית שלי.

ואז הבנתי. יש פריבילגיה אחת שלנו יש, ולמנהיגי העולם אין: הדחקה. הזכות הטבעית והבסיסית של כל אדם לא להיות מוטרד מבעיה שאין לו היכולת לפתור. כמה נפלא. וכן, ברור לי שמתישהו גם העניין הזה של הדחקה יפסיק לעבוד לי, אבל ברשותכם, כרגע אני מעדיף לא לחשוב על זה.

nusshayom@gmail.com

(איור: ערן מנדל)

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו