הלנה ירלובה ||בת 52. תושבת תל אביב. שחקנית תיאטרון וקולנוע. בזוגיות עם השחקן גיל וינברג. אם לשתי בנות (נינה, 27, ודינה, 21). עלתה לארץ מקייב בשנת 1993 והצטרפה לתיאטרון "יידישפיל". בשנת 2009 נפצעה קשה בתאונת דרכים, בדרכה חזרה מהצגה, ונעדרה מהבמה למשך כשנה. כיום משחקת בהצגות "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש", "עמודי החברה" ו"מפיסטו" בתיאטרון הקאמרי
מתי בפעם האחרונה חשבת ללמוד רפואה?
"כל בני המשפחה שלי - אבא, אמא, סבא, סבתא וסבא רבא - רופאים. אני לא חשבתי על זה, אבל הם חשבו בשבילי. סבתא שלי אמרה, 'את חייבת להיות רופאה, חלוק לבן הכי יתאים לך'. היה זמן קצר, כשהייתי קטנה, שרציתי להיות אונקולוגית, לפתור את מחלת הסרטן. בגיל 6 הבנתי שזה לא יקרה, אבל בישרתי להם שאני לא אהיה רופאה רק בגיל 16".
מתי בפעם האחרונה בכית?
"לפני שבוע, בהצגה. נכון שזו מציאות בימתית, אבל אם את יושבת בקהל ואני לא מצליחה לשכנע אותך שאני באמת חיה שם, נכשלתי. בחיים האמיתיים אני מעדיפה קודם לפעול, ולבכות אחר כך. זה פחות בריא כי אני סופגת וסופגת".
מתי בפעם האחרונה חזרת לבית ילדותך?
"לפני שנתיים. נסענו לקייב, אני וגיל. הסתובבתי ליד הבית הישן, אבל לא נכנסנו כי גרים שם אנשים. מכיוון שהבית שלי היה מול בית הספר שבו למדתי, תמיד הסתכלתי על בית הספר מהחלון וחלמתי שהוא ייפול מתישהו, למרות שהייתי תלמידה טובה".
מתי בפעם האחרונה קראת ספר?
"אני קוראת כל הזמן. אם אני יוצאת מהבית, יש לי תמיד ספר בתיק. תסריטים ומחזות אני קוראת בעברית, וכל היתר ברוסית, כי זה העולם שלי. לא מזמן קראתי את 'האור בין האוקיינוסים' המעולה ואת 'החברה הגאונה', ועוד ספר נפלא, 'חצי אח'. בעולם הזה יש המון ספרים ואין הרבה זמן".
מתי בפעם האחרונה עשית ספורט?
"אני לא עושה ספורט בכלל. אני יודעת שזה ממש לא בסדר, אבל ספורט משעמם אותי. הדבר היחיד שאני אוהבת זה ללכת. אני הולכת עם מקל ואני די מהירה. אני תמיד אומרת שאם היו לאנשים שלוש רגליים, זה היה יותר קל. אני לא עושה 'צעידות', אני פשוט הולכת לאן שאני צריכה להגיע, מעדיפה ללכת מאשר לנסוע. גם לפני התאונה שבה הייתי מעורבת לא עשיתי ספורט".
מתי בפעם האחרונה דיברת עם אבא?
"היום. בכל יום אני משוחחת עם אבא ועם אמא. אני מתעוררת בבוקר ומתקשרת אליהם. הם עלו לישראל חצי שנה אחריי, והיום הם גרים בתל אביב. בבריה"מ אמא היתה מדענית - חוקרת מחלות קרינה, אחראית לחקר אסון צ'רנוביל. בארץ היא פשוט עזרה לי כל הזמן עם הבנות. כיום היא בפנסיה. אבא שלי היה אורתופד באיכילוב ועשה מחקר באוניברסיטת תל אביב. הוא עבד קשה ויצא לפנסיה לפני שנה. יש חמישה שירים אוקראיניים הכי מפורסמים של כל הזמנים, ויהודי כתב אחד מהם, וזה אבא שלי - איגור ברך. שם השיר הוא "אהובה". הוא גם רצה ללמוד משחק, אבל לא יצא לו".
מתי בפעם האחרונה שמחת שאת ישראלית?
"תמיד. אני בחרתי את זה, ואני עומדת מאחורי הבחירות שלי. ישראליות זה כמו משפחה - יש גאווה במשפחה, ויש רגעים לא משהו, שאני מתביישת וחושבת שצריך שהמצב ישתפר, אבל זה בסדר. אם לא הייתי רוצה, לא הייתי פה".
מתי בפעם האחרונה למדת משחק?
"לפני 35 שנה. למדתי שנתיים באוניברסיטה למשחק בקייב ושלוש שנים במכון הגבוה שליד התיאטרון המוסקבאי הלאומי. אבל משחק לומדים כל החיים. כשאני נכנסת לתפקיד ואני לא יודעת מה לעשות, אני נזכרת ביוסי גרבר ז"ל. היה לו מין קולאז' תמונות מהתפקידים שלו בבית, וכשצחקנו עליו שהוא אוהב את עצמו יותר מדי, הוא היה אומר, 'לא, לא, זו לא הסיבה. תמיד כשאני מקבל תפקיד ואני לא יודע מה לעשות איתו, אני מסתכל על התמונות ואומר לעצמי, 'עשית את זה ואת זה, אז אתה יכול לעשות גם את התפקיד הזה'".
מתי בפעם האחרונה פגשת חבר מהעבר?
"לפני חודשיים היתה במוסקבה מסיבת 30 שנה מסיום הכיתה בבית הספר למשחק, אז נפגשנו כולם. באתי מישראל בהפתעה, והרגשתי ששמחו מאוד שהגעתי. רק שני אנשים ידעו על זה מראש, אחד מהם הוא מיכאל יפרמוב - שחקן עם שם גדול ברוסיה. אבא שלו היה במאי ושחקן אגדי. ראיתי שם אנשים שלא ראיתי יותר מ־25 שנה, וזה היה מאוד מוזר. חלק נשארו במקצוע, אבל הרבה עזבו. אני חייבת לציין שהבנות נראות הרבה יותר טוב מהבנים, שהזדקנו פחות יפה".
מתי בפעם האחרונה אהבת סדרת טלוויזיה?
"עכשיו. ראיתי את 'משחקי הכס' - אהבתי אותה, היא פחות טובה העונה, יותר מדי דיבורים והייתי מחליפה חלק מהשחקנים, אך זה עדיין מרשים. את 'האישה הטובה' אהבתי מאוד ועוד יותר את 'שקרים קטנים גדולים' - זה היה נהדר, משוחק טוב, כתוב טוב וחכם".
מתי בפעם האחרונה יצאת לבלות עם בן זוגך?
"ביום חמישי. בדרך כלל אנחנו יוצאים לבלות בתיאטרון, אנחנו עושים את זה די הרבה. יש לאחיו פאב (לילי רוז, ש"ז) שאנחנו יושבים בו המון. הכרנו לפני שש שנים, בתיאטרון. כמוני, גיל הוא שחקן. ראיתי אותו בפעם הראשונה בהצגה על הבמה. אחר כך גם יצא לנו לשחק יחד בהצגות רבות. בהתחלה היתה תקופה שבה רק היינו יוצאים ומדברים. ואז גיליתי שיש עוד בן אדם כמוני, שלא מפספס שום פרמיירה באופרה או בפילהרמונית, וזה כל כך ריגש אותי".
מתי בפעם האחרונה הכרת חברה חדשה?
"לפני עשור. הכרתי שתי נשים שנשארו החברות הכי טובות שלי. מארינה הגיעה מבלארוס, היא למדה פסנתר באקדמיה ויש לה חברת הפקות פה בארץ. עשיתי הצגה שהחברה שלה שיווקה, ומאז שמרנו על קשר. באותה תקופה הכרתי גם חברה צברית דווקא, את אלכסנדרה אייזנשריבר. שיחקתי ב'היה או לא היה' את חנה רובינא, ואז הביאו לחזרה את בתו של אלכסנדר פן, סינילגה, ואת הבת שלה, אלכסנדרה (שהיא נכדתו של פן, ש"ז). ומאז אלכסנדרה ואני כמו אחיות. אין לי אחים או אחיות, אני בת יחידה ותמיד רציתי אח או אחות לידי, מישהו".
מתי בפעם האחרונה נתקלת בגזענות?
"אני כבר לא יודעת מה זו גזענות. אני חושבת שישראלים גזענים כלפי עצמם, שונאים את עצמם. בזמן האחרון זה ממש כמו מלחמת אחים. עד שלא מקבלים מכה על התחת, לא מתחברים. אלה שונאים את הדתיים, אלה את הערבים ואלה את הדרוזים. כולם שונאים אחד את השני, שמאל את הימין והימין את השמאל, ובסוף, איפשהו, כולנו גזענים".
מתי בפעם האחרונה התפנקת?
"בכל יום כמעט אני מתפנקת. אני תמיד מצליחה למצוא משהו. זה קורה לי הרבה, תחושה שבין פינוק לרגעים של אושר. זה יכול להיות רגע עם עצמי או עם הבנות שלי או עם גיל. צריך לראות את הדברים הקטנים, הנה יש פרח, הנה יש כוכב. לחיות עם פרופורציות בחיים, כי טרגדיות או דרמות לא חסרות לנו. אבא שלי אומר, 'אני מתעורר בבוקר, אני רואה את האור, אני יכול לקום וללכת - אני בן אדם מאושר'. פעם צחקתי על זה, אבל זה נכון".
מתי בפעם האחרונה בישלת ארוחה מדהימה?
"אתמול, בישלתי פטריות ממולאות עם בצל וסלט ליד. אני מבשלת פעם ביום. עכשיו, כשהבנות גדלו, אני לא צריכה לשבור את הראש מה להכין, אם המקרר מלא ומה לבשל למחר, וקונה ומבשלת רק להיום. אני מאוד אוהבת לבשל ותמיד שנאתי אנשים שאוכלים בריא, עד שהייתי צריכה להשלים עם זה שאני אחת מהם. תמיד אכלתי בכל ארוחה ירקות, וכבר 20 שנה אני לא שותה חלב. אני לא צמחונית, אבל אני אוכלת בשר רק פעמיים־שלוש בשבוע".
מתי בפעם האחרונה למדת משהו חדש?
"אם יש סטודנט נצחי, זו אני. כשמתעסקים בתיאטרון, מתעסקים בטבע האנושי, ותמיד אני לומדת דברים חדשים - גם לטובה וגם לרעה. אתמול התמודדתי בתרגום מונחים רפואיים מעברית לרוסית. אפשר לשבור את הראש עם זה. חשבתי שאני יודעת, אני ממשפחת רופאים, אבל זה קשה. אני גם מתרגמת מחזות מעברית לרוסית עבור תיאטרון היידישפיל. זו עבודה לא קלה, אבל מאוד מעניינת".
מתי בפעם האחרונה פגשת את מירי רגב?
"באיזשהו טקס פרסי תיאטרון לפני שנתיים או שלוש. אני לא מעוניינת לפגוש אותה, עכשיו היא שרה, ובעתיד היא לא תהיה שרת התרבות. בסך הכל היא בן אדם. המינוי שלה לשרת התרבות הוא זמני. התיאטרון הוא לא זמני".
מתי בפעם האחרונה עשית אודישן?
"לפני כמה חודשים עשיתי אודישן לתפקיד בטלוויזיה. יש לי כלל: עושים אודישן ומוחקים. אם אחרי זה שומעים 'כן' - בסדר, אם זה 'לא' - אז כבר שכחתי. לפני 18 שנה הזמינו אותי לאודישן לסרט 'קדמה' של עמוס גיתאי. לא ידעתי מי זה, רשמתי אצלי 'מוס גיתאי', ובאתי וסתם דיברנו על כל מיני דברים כמו בשביס זינגר. עד אז אף אחד לא לקח אותי ברצינות, כי יש לי מראה ישראלי, וכשאני פותחת את הפה יש לי מבטא. שמעתי הרבה 'מה אפשר לעשות איתה', וגיתאי לקח אותי לתפקיד של מישהי פולנייה, ועם הסרט הזה התקבלנו לפסטיבל קאן, חלום של כל שחקן".
מתי בפעם האחרונה עברת שיקום?
"פעם אחרונה וראשונה, לפני כשמונה שנים. אחרי תאונת הדרכים שעברתי, עשיתי מה שכל בן אדם נורמלי היה עושה. אם אתה שפוי, אתה רוצה להמשיך לחיות ואתה עושה הכל בשביל זה. זה הכל הכי שטחי, טבעי ואינסטינקטיבי, כמו אצל חיות. התאונה לא שינתה אצלי כלום. ידעתי שאני חזקה לפני. אומרים שכאשר קורה משהו רע, רוסי שואל מתי זה יעבור, ויהודי שואל למה זה קרה לי. בשבילי זה קרה לי, וזהו. לא שאלתי למה. זה לא פרודוקטיבי".
מתי בפעם האחרונה שרת?
"שרתי על הבמה, בהצגה 'אופרה בגרוש' וב'איבנוב', ובקונצרטים ברוסית. למדתי שירה, אבל אני לא זמרת, חס וחלילה, אלא שחקנית ששרה. אני אוהבת לשיר ברוסית, ואני יכולה לשיר גם באנגלית, באיטלקית ובעברית. הייתי רוצה לשיר יותר".
מתי בפעם האחרונה חשבת על המוות?
"אני לא חושבת על המוות, אני חושבת על מה שיש עכשיו. המוות זה נתון, ומהרגע שנולדים לוקח זמן לתפוס את זה. אני זוכרת שהייתי בת 5 וגיליתי שאני - 'אני', ופתאום הבנתי שמתישהו יבוא הסוף, לתמיד. בכיתי נורא, ואז אמא שלי באה ואמרה לי, 'החיים נפלאים ונהדרים', וזה המשפט שעזר לי לצאת מזה. החיים באמת נפלאים ונהדרים. המוות הוא עובדה. בכל שנה נופלים מתים מסביבנו, וכשאנחנו נכנסים לאזור הגילאים האלו, אני צריכה לחשוב איך להגיע לשם בלי להיות פתטית".
מתי בפעם האחרונה קיבלת מתנה נהדרת?
"הבת הגדולה הביאה לי שלשום זר. היא הרגישה שעובר עלי משהו, והיא הביאה לי זר פרחים יפהפה, שכל כך ריגש אותי. גם אני מאוד אוהבת לתת מתנות. אני פשוט נהנית מזה, ואמא של גיל אומרת לי, 'תפסיקי, מה זה? למה את מביאה כל כך הרבה מתנות?' אני אומרת לה, 'אפילו אמא שלי כבר לא מנסה לשנות אותי, ככה אני'. אני אוהבת להתחבר לבן אדם ולחפש מה יעשה לו טוב".
מתי בפעם האחרונה בדקת את יתרת העו״ש שלך?
"בכל יום. יש לי אפליקציה ואני בכל בוקר מקבלת את המצב בחשבון. זה בריא, זה טוב. אני אוהבת לראות את המצב, להיות עם יד על הדופק. אני בודקת אם עכשיו ה־10 בחודש - אם נכנסה משכורת, כמה יש. צריך להתמודד עם החשבון. כדאי לראות את המצב. ברגע שאדם יודע, יותר קשה לו לברוח. אני ממליצה לך מכל הלב להתרגל לזה".
מתי בפעם הראשונה אכלת אבוקדו?
"אחרי שעליתי לישראל. לא הבנתי את הדבר הזה, לקח לי זמן להתרגל. הייתי בת 28 ונסעתי לחברה שלי ברעננה, והיא הכירה לי את האבוקדו. זה היה מוזר. עכשיו אני מתה על אבוקדו, ואני גם אוכלת פלאפל מדי פעם (גונבת כדור למישהו) וגם לחומוס התרגלתי. זה טעים".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו