הסיפור העיקרי עכשיו הוא שאם היו מתקיימות היום בחירות הליכוד בהנהגת בנימין נתניהו, ראש ממשלה מכהן, היה זוכה בכ־35 מנדטים. זאת הסיבה שלא מפרסמים בזמן האחרון סקרים. המשמעות היא שציבור גדול בארץ רואה בפרשת החקירות מניפולציה תקשורתית פוליטית בסגנון ג'ורג' סורוס. העלייה בתמיכה בליכוד ובנתניהו משקפת הזדהות עם המסר שלו כי מדובר בניסיון "הפיכה שלטונית".
מערכת המשפט והמשטרה נתפסות לכאורה כזירה של מאבק פוליטי שלטוני. ממש כפי שהציג זאת פרופ' אלן דרשוביץ. הציבור לא יכול שלא לזהות את המאמץ להפללת הפוליטיקה והמערכת הדמוקרטית. היועץ המשפטי אביחי מנדלבליט נתון בלחצים כבדים ולא רק מצד ציבור המפגינים המונהג בידי מני נפתלי ואלדד יניב, אלא גם על ידי שני שופטים כשמגר ורוזן. נושא המתנות הוא בדמם. גם אם ראש הממשלה מצונן בשיאו של אוגוסט ואינו יכול להרשות לעצמו עישון של סיגר טוב.
חשיבות המתנות היא לא במהות. כי כל הסיפור מגוחך ועוד תיכתב היסטוריה בנושא. המדינה לא סערה כך כשתלו סוכנים יהודים בקהיר. אבל החשיבות היא בכך ששני התיקים האחרים 3000 (הצוללות) ו־2000 (מוזס) מתפוררים עד מתפוגגים. תוקפנותו המחודשת של "ידיעות אחרונות" היא עדות לכך.
מה שנשאר זה המתנות ושרה נתניהו, שמישהו רוצה אולי לנהל נגדה עוד משפט ראווה בתפקידה כמארי אנטואנט. אלא ששוב הציבור לא ממושמע: הוא מתחיל לראות בשרה גיבורה עממית, שנתונה להתעמרות מצד גיבורים שתסריט המאבק בשחיתות שנכתב עבורם מתגלה כמלאכותי וזקוק לשכתוב בהול ועריכה.
נראה שהשבוע נוסף רובד תעמולתי, נולדה אגדה חדשה. נתניהו וממשלתו מגלים סימנים מובהקים של אנטישמיות. קשה להאמין אבל את המסר הזה נטל על עצמו פרופ' יהודה באואר, מומחה השואה, להעביר במאמר ב"הארץ". לא רק שהאישום הוא אבסורדי. מה שמשונה הוא שהמלומד בן ה־90 לוקח על עצמו להיות חלק ממסע תעמולה מתוסרט. האשמתו של ביבי כאנטישמי דומה מדי למסע ההיסטרי נגד הנשיא טראמפ שמואשם כגזען, אנטישמי, התומך בעליונות הגזע הלבן. נראה לאן זה יתפתח. אבל זה הזיווג שרוצים למכור לציבור. כשלתיקים באפלה נוספים הדציבלים התעמולתיים הארסיים האלה, רמת האמינות של האופרה כולה בשפל.
הפוליטיקה כשדה נחות
כבר שנים מדברים על כך שבית המשפט העליון הפך לגוף כוחני שהממשלה חייבת לאזן. מדברים, אבל השנים חולפות ושום דבר לא קורה. האם פסיקת בג"ץ האוסרת להוציא מהארץ מסתננים בניגוד לרצונם היא הקש ששבר את גב הגמל? מבחינת תחושת ההתקוממות, כן. בהחלט.
המפגינים במוצאי שבת שעברה מול ביתה של נשיאת ביהמ"ש העליון מרים נאור אומרים בליבם: דיקטטורים, נמאסתם! הם מבטאים רבים שניצבים מאחוריהם. מאידך, היהודים הם צייתנים. הם לא הופכים שולחן.
המערכת הפוליטית, זו שמתוכה מוקמת הממשלה, מפורדת ומפוצלת וכל המפלגות ומנהיגיהן דואגים לאינטרסים הצרים שלהם. כך שהסיכוי שהמהפכה שעליה דיברה שרת המשפטים איילת שקד השבוע תתרחש, הוא קלוש.
הפגנת תושבי דרום ת"א במוצ"ש האחרונה. אין להם זכות עמידה מול "הערכים" שמנחים את בית המשפט? // צילום: גדעון מרקוביץ
החלטת בג"ץ בעניין המסתננים היתה מפגן עירום של שרירותיות; החלטה נטולת כל תוכן ערכי שמהותה בדחיקת הממשלה הנבחרת לפינה, והתייצבות בית המשפט העליון כגוף השליט במדינה. בעקבות ההחלטה המתעלמת מצרכיו של ציבור גדול, ומצורכי החברה במדינת ישראל, אפשר למצוא רק נקודת אור אחת: טוב שאין בישראל עונש מוות. אם רק היו מאפשרים להם את הסמכות בדיני נפשות כאלה, אם רק היה נמצא הגאון המשפטי שהיה בונה מגדלים משפטיים באוויר - מי יודע מה היה מתרחש בכיכר אגרנט בירושלים.
מלומדי משפט וסוציולוגיה הגיעו למסקנה כבר לפני יותר מ־20 שנה: המתכונים שהגיש אהרן ברק לשופטי בית המשפט העליון נועדו כדי לספק מטרות של כוח, סמכות, אמון ויוקרה. את האמון והיוקרה הם הולכים ומאבדים. כבר יותר משני עשורים שבית המשפט שותף פעיל בהגדרת "הפוליטיקה כשדה שיח נחות וחשוד", כפי שכתב פרופ' רונן שמיר לפני 23 שנים. "שיח השחיתות" הפך למאגר תחמושת בלתי נדלה לצורך שיתוק נבחרי הציבור. במערכת הבחירות הבאה הרפורמות הנוגעות לבחירת השופטים וסמכויות בית המשפט העליון יעמדו על סדר היום.
רבים כבר דשו במושגי "הציבור הנאור" ו"האדם הסביר". זה התחיל בכך שנוצרה שכבת אליטה טכנוקרטית של מומחים בנושאים הקריטיים השונים של החברה המודרנית. שופטי העליון ראו את עצמם כשייכים לאותה שכבה ומטעמה הם גם שפטו. האליטות האלה היו "האדם הסביר", "הציבור הנאור".
יתר על כן, שכבת המומחים, היועצים המשפטיים, הכלכלנים, מומחי הפיננסים והביטחון, כולל כמובן אנשי הרוח, העיתונאים והארגונים החוץ־ממשלתיים - העניקה לבית המשפט את הסמכות לקחת לעצמו את כוח ההחלטה בנושאים הלאומיים החשובים ביותר. זה היה "משפט המומחים" לעומת "משפט הציבור". משפט הציבור זה הדמוקרטיה כפי שהיא, זו בחירת הממשלה, זה הקלפי, זו הכנסת.
השופטים ביזו את כל ההליך הפוליטי, כולל כמובן החלטות הממשלה שהן גולת הכותרת ונשמת אפה של הדמוקרטיה. הם עשו זאת בין השאר משום שהכנסת והממשלה אפשרו להם לעשות זאת ולא בלמו אותם.
שרת המשפטים שקד טעתה כשייחסה את המחלוקת לסוגיית ההעדפה של "זכויות האדם" מול "הציונות". שום דבר מכל זה לא היה בהחלטת בג"ץ השבוע. זו היתה פלישה של בית המשפט לתחומים לא לו. זו היתה דריכה על הזרוע המוסמכת לקבל החלטות בנושאי מדיניות בכל התחומים הלאומיים - הממשלה.
מושגי "הסבירות" ו"הנאורות" חלים על שכבת העילית האשכנזית. המשמעות היא ש"הנאורות" ו"הסבירות" הן תכונות הנתפסות כמערביות. תושבי דרום תל אביב, שסובלים מפלישת המסתננים, הם מזרחים, מצביעי הליכוד והימין. חלקם דתיים; אין להם זכות עמידה מול "הערכים" שמנחים את בית המשפט.
קשה לראות איזו רפורמה יכולה להחזיר את בית המשפט העליון למסלולו ולמקומו במערכת האיזונים בישראל. ספק אם שיטה אחרת של בחירת שופטים או חוקי התגברות ומגבלות אחרות יישרו את הגוף שהפך את עצמו לממשלה חליפית מטעם הגמוניה חדשה - ממשלה אלטרנטיבית בעלת שיקולים זרים לאינטרס הציבורי.
דרוש "די־9 קונספטואלי" - חוקה שתפרק את בית המשפט העליון כפי שהוא ותקים אותו מחדש, כאשר מספר "מומחי המשפט" בהרכב מדולל. האם מישהו מסוגל לזה במדינת ישראל? קשה להאמין. לא עם פוליטיקאים שמחפשים תמיכה בתקשורת ולגיטימציה מהשמאל.
בדרך לניסור היסודות
השתלטות בג"ץ היא אחד ההסברים מדוע אין לשמאל סיכוי לחזור לשלטון. הציבור פשוט מפחד ממנו. לא משום שביבי עוסק בהפחדות, אלא משום שמהותית הציבור חש שלשמאל אין גבולות. אי אפשר לצפות למה הוא מסוגל. כך למשל כשמנהיגי מרצ עולים לרגל לאבו מאזן ברמאללה, ומדברים על ליבו מטעם הצורך להתחשב באזרחי חמאסטן. זה לא ייאמן.
כל השנתיים האחרונות הן עדות להתרת הרסן מצד שמאל. מבחינת הציבור, חגי אלעד, העומד ומשכנע את מועצת הביטחון לפגוע באינטרסים הלאומיים של מדינת ישראל, הוא נציג אותנטי של הכת שמנסה לחולל מהפכה בסלואו־מושן במדינת ישראל, ודי מצליח לה. המראות של פעילי ארגוני שמאל העומדים בראש הפגנות השעטה של המסתננים בחוצות תל אביב נצרבו בתודעה. אלה אנשים שרואים בסודאנים ובאריתריאים האומללים שחדרו לישראל בשר תותחים ללוחמה הפוליטית שלהם נגד החברה הישראלית. כאילו חסרה החברה הישראלית שסעים, עדות ופיצולים.
רוב המשברים שתופסים את הכותרות בישראל, כמו חקירות ראש הממשלה והחלטות בית המשפט לגבי שרה נתניהו, נתפסות בעיני הציבור כמפגני כוח מניפולטיביים של בעלי קשרים והשפעה המסוגלים לכפות הליך פלילי יש מאין. בעורפם נושבת רוח אינטרנטית אדירה, ויש בוודאי אפליקציה (אלגוריתם?) שניתן בעזרתה לחשב כמה אזכורים, כותרות, כניסות ושיתופים ברשת מייצרים הליך פלילי. וכמה כאלה דרושים כדי שהרכב בית המשפט ירשיע אישיות כזו או אחרת בכל דבר.
שתי החלטות בית המשפט, הדורשות לחשוף את תנאי העסקתה של שרה נתניהו ושעות העבודה שלה, כמו גם ההחלטה לגבי פירוט שיחות הטלפון של ראש הממשלה, הן לכאורה בלתי חוקתיות. במהותן הן התקבלו משום שהשופטים כלואים בתיבת תהודה, שבה ראש הממשלה נחשב לגורם "נחות וחשוד" ובלתי לגיטימי. יכולתם של עיתונאים להשיג פסיקות כאלה מבתי המשפט נתפסת כאיום. כך גם היכולת של ארגוני לוחמה משפטית להפנות את המשטרה ואת צה"ל נגד אזרחי המדינה, תוך הכנסת הממשלה לפלונטרים פוליטיים מדיניים וצבאיים בלתי פתירים.
אז יש שאלה אם השמאל בכלל מחפש ניצחון אלקטורלי. הדעת נותנת, שגורמים חזקים בשמאל ובמרכז עדיין רוצים להרגיש את שמחת הניצחון הזאת בסוף יום הבחירות. אבל רבים בשמאל כבר לא מחפשים את זה. הם עסוקים במאבק מתמשך של "מלחמת עמדות". המטרה היא לא פחות מאשר ניסור היסודות.
ברכבת משטוקהולם לאוסלו
אנחנו נוטים להאשים את השבדים, שהם אינם משתגעים לרומם את זכרו של גיבור ההצלה ראול ולנברג. אבל מה עם ישראל? אני מכיר שני רחובות על שמו.
ד"ר משה יגר, שהיה בזמנו שגריר ישראל בשטוקהולם, כותב בדבר המתרגם עם צאת ספרו של פר אנגר על ולנברג, את הדברים הבאים על מאמציו להוציא את הספר: "בשובי ארצה ניסיתי לפעול בכיוון זה (של הוצאת הספר בעברית), אך הדבר לא הסתייע".
זהו רמז די עבה שהמוסד המתאים להפקת הספר, אם לא ממש להוצאתו - "יד ושם" - לא רצה בכך. הספר "עם ראול ולנברג בבודפשט" (שראה אור בהוצאת כרמל) מספק זווית על שואת יהודי הונגריה שאינה מוכרת לקורא הישראלי.
פר אנגר. גילויים חדשים אודות ראול ולנברג // צילום: אי.פי
המחבר פר אנגר היה בכיר בשירות החוץ השבדי ופעל בצמוד לראול ולנברג בחודשי האימה, עד היעלמותו של ולנברג בינואר 1945. לדברי ד"ר יגר, התופעה חסרת התקדים אצל אנגר היא נכונותו לתקוף את ממשלת שבדיה, שאותה הוא מאשים בנטישתו של ולנברג.
בסוף 1950 היתה לאנגר הזדמנות להתעמת ישירות עם שר החוץ השבדי דאז, אונדן. הוא ליווה אותו בנסיעה ברכבת לאוסלו. "הסברתי מדוע אני מאמין שוולנברג מוחזק עדיין במאסר מאז שנעצר בידי הרוסים. סיימתי ואמרתי שלדעתי השפה היחידה שהרוסים מבינים במצב כזה היא כוח מול כוח, או להציע משהו בתמורה... במקום לגרש מרגל (סובייטי) כזה חזרה לארצו, נחזיק אותו עד שנוכל להחליפו בוולנברג", הציע אנגר לאונדן. שר החוץ השיב לו בקיצור ובקרירות: "ממשלת שבדיה אינה עושה דברים כאלה".
התמונה המרתקת בפרטיה, שעולה מהספר, היא של קומץ של דיפלומטים שבדים בהנהגת ראול ולנברג שפעלו באומץ יוצא מגדר הרגיל בלב התופת, והצליחו להציל עשרות אלפי יהודים בזמן השואה. אך הדבר התמוה הוא שבמקביל פעלה שבדיה כממשלה וכמדינה בשיתוף־פעולה אם לא ממש כבעלת ברית של גרמניה הנאצית.
השבדים ידעו תמיד לשתף פעולה עם מעצמות רשע מסוכנות כדי למלט את עצמם ממלחמות. כך עם בריה"מ וכך עם האוריינטציה הפרו־ערבית ובייחוד פרו־פלשתינית שלה. פר אנגר המנוח מציג פרופיל שבדי מסוג אחר. הוא קיבל אזרחות כבוד של ישראל.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו