פבלו רוזנברג אוהב את החיים, והם אוהבים אותו. תמיד תמצאו אותו עם כוס יין ביד וחיוך ענק על הפנים, סטייק עסיסי בצלחת, מוזיקה טובה ברקע והרבה חברים מסביב.
גם כשדברים משתבשים, פבלו תמיד יסתכל על חצי הכוס המלאה. "בפברואר נסעתי עם אחי ושתי אחיותיי לאיחוד של להקת A-Ha באוסטריה. האחיות שלי מעריצות שרופות. קנינו כרטיסים, שכרנו דירה מדהימה, נחתנו בווינה - והעיר כולה מושלגת. פעם ראשונה שראיתי שלג. התרגשתי.
"אכלנו במסעדת שניצלים, באנו לאולם של ההופעה, וראינו שאין תכונה ודי ריק. משהו לא הגיוני. הלכתי לאחת הסדרניות, והיא אומרת לי, 'יש היום אופרה, היא מתחילה בשמונה'. אני מראה לה את הכרטיסים, היא קוראת לאחראית, הן מדליקות סיגריה, מדברות ביניהן, ואז אחת מראה לי את התאריך על הכרטיס: 2 בפברואר 2018. 'באתם שנה קודם'.
"נקרעתי מצחוק. האחים שלי התבאסו. אמרתי להם, הרווחנו טיול, ונחזור בשנה הבאה. עשינו כיף חיים".
באפריל הוא נסע להודו עם גל תורן, לעשות את הטיול למזרח שאף פעם לא עשה. במשך יותר משלושה שבועות התלוו השניים לתרמילאים ישראלים, חלקו איתם גסט־האוסים ומסלולים ופגשו את המקומיים. את התוצאות תוכלו לראות החל ממחרתיים בסדרת הדוקו החדשה של כאן "טיול אחרי צבא" (ימי ראשון ב־21:00 בכאן 11 ובדיגיטל).
"המסע הזה היה מטורף, כי העבודה היתה קשה. אבל עכשיו אני מתגעגע לעצמי בהודו. למדתי שאני לא מפונק כמו שאני חושב. אם חשבתי שבגיל 52 אני קוקי־פינוקי, ולא מסוגל להסתדר בלי הגינונים הנהנתניים האלה של יין בצהריים וסטייק אנטרקוט, גיליתי שאני יכול בקלות בלי הבולשיט האסקפיסטי הזה.
"שמע, אני די יודע מי אני, ולא הייתי צריך להתרחק כל כך כדי לגלות. אנחנו כבר אפויים. אבל אני כן חושב שזה גרם לי לחשוב על הפשטות שהיתה בארץ כשהייתי עולה חדש, בשנת 71'. כמה זה רחוק מהדבר הזה שנקרא 'סטורי' באינסטגרם והצורך הזה להיות משהו, גם אם מדובר ב־15 שניות שיימחקו מחר".
גם אתה מעלה סטורי.
"כי אני לא רוצה להיות זה שעומד בצד ואומר, 'כשהיינו צעירים...' או שאתה מזדקן, או שלא.
"אמנים משוכנעים שיש להם חיי נצח. שהם ימותו פיזית, אבל הספרות והשירה שלהם יישארו כאן אחריהם. ראיתי לאחרונה כתבה בחדשות לרגל 30 שנה למותו של שייקה אופיר, והתראיינו אלמנתו ובתו, שסיפרו שכולם זוכרים אותו בתור השוטר אזולאי. זה יפה, אבל הגאון הזה עשה כל כך הרבה דברים שנשכחו.
"זה לגיטימי בעיניי. מלא אנשים עשו דברים שנעלמו וייעלמו. הדור הבא עסוק בדבר שלו, בהווה. ההיסטוריה והמורשת כבר לא חשובות, הם עושים גוגל.
עם גל תורן ב"טיול אחרי צבא". "אני מתגעגע לעצמי בהודו" // צילום: זיו שמש
"אני אתיאיסט, מאמין שאין שום סיבה למה אנחנו כאן. לכן אין לי שום אספירציה להשאיר אחרי מותי אג'נדה או משהו. סך הכל הייתי פה, הביאו אותי לכאן, חייתי איך שרציתי ויכולתי, ניסיתי להיות בן אדם טוב לעצמי ולאחרים, להביא ילדים, לחנך, לגדל, וזהו. מה אשאיר אחריי? ילדים. מעבר לזה, אני לא חושב שיש משמעות לקיום.
"אם יש דברים שאתה אוהב לעשות, יש לך בשביל מה לחיות. אז נהנים ומנסים להעביר עוד יום בכיף. אין לי שום תוכניות עתידיות לכלום - לא מוזיקליות, לא חברתיות, לא של קנייה. תמיד זה חודש בחודשו. ככה אני חי. האושר שלי לא תלוי בג'יפ חדש או בנסיעה לגור בפנטהאוז במנהטן. אם ייצא - למה לא, אם לא - אז כיף לי עם מה שיש. אני אוהב להיות אני ואוהב להיות עם עצמי".
* * *
הוא נולד ברוסאריו שבארגנטינה. בן בכור לאב יהודי, ברנרדו, ואם קתולית שהתגיירה ושמה בתעודת הזהות, תאמינו או לא, סטלה מאריס. יש לו ארבעה אחים (שמוליק - המנהל האישי שלו, מריאנה, אילן ואריאלה). כשהיה בן 6 עלתה המשפחה לישראל והתיישבה בבית שאן.
"היה לי קשה. השפה, הזרות, השונות. המפגש עם הילדים בבית הספר, שמייד שאלו אותי: 'אתה יהודי? תראה את הזין', ו'מה זה השם הזה' ו'איך אתה לבוש'. זה גרם לי להגיד, אוקיי, אני לא הולך להיות ילד מוכה, מושפל, ילד כאפות. אני אהיה גיבור.
"כבר ביום השני אמרתי לאמא שלי: אני לא לובש יותר את הבגדים מארגנטינה, פה הולכים עם סנדלים. אחר כך הראיתי לבנים בכיתה שאני נימול. והכי הגניב אותם זה שידעתי לשחק כדורגל, כי בארגנטינה אתה נולד עם זה. אתה חייב. הקפצתי כדור, וכולם התרשמו.
"עם המבטא היתה בעיה. היו מחקים אותי עם הדיבור האיטי שלי, ולא הבנתי על מה הם מדברים. רק לימים קלטתי שאני באמת מדבר שונה, עם מבטא. אבל זה כבר לא הפריע לי".
אחרי שבועיים בכיתה א' הוא הוקפץ לכיתה ב' ("ידעתי קרוא וכתוב, ידעתי מתמטיקה ואנגלית, ולא היה לי מה לעשות בכיתה") והתאחד עם כמה חברים שכבר הכיר מהשכונה. מכאן הכל היה פשוט יותר.
"המעבר החד הזה בין להיות עולה חדש זר ומוזר לבין מקובל חברתית קרה אצלי מהר מאוד, בתוך שבועיים, וזה נשאר איתי לאורך כל החיים. תמיד הרגשתי קוּל, בכיף, עם מלא חברים".
הוא סיים את התיכון בגיל 17, התגייס לעתודה והחל לימודי רפואה באוניברסיטה בתל אביב. כעבור שנה פרש והתגייס לחיל הקשר.
אחרי הצבא השלים תואר בספרות אנגלית, ובמקביל עבד כזמר חתונות. בהמשך הצטרף ללהקת סטלה מאריס, וב־1991 הם הוחתמו בחברת התקליטים וקיבלו את הטייטל של להקת הרוק הכבד הראשונה בישראל.
"סטלה מאריס הגיעה לחלל העולם בתקופה ש־MTV חדר לכל בית, והיתה עדנה לכל להקות הרוק. התקשורת הכתובה קטלה אותנו, אבל ברדיו ובקופות ובאהבת הקהל זה היה היסטרי.
"תוך כדי תנועה נגנבתי על התדמית של הרוקר. בהתחלה זה לא עניין אותי, ועזבתי את הלהקה כדי לעשות תואר שני. כל הזמן היה בי מאבק פנימי בין הבנדנה והשיער הארוך לבין להיות אקדמאי. בתוכי אני רוצה עוד דברים, לא רק לעמוד על הבמה.
"אבל בשלב מסוים התחלתי להסתובב עם בגדי ההופעה גם לספריית וידאו. הייתי יושב ככה גם בסלון בבית. בואנ'ה, הסתובבתי ככה כי רציתי להיות טווסי, לבלוט. כולנו רוצים אהבה, וזאת היתה אחת מהדרכים שלי למשוך תשומת לב".
הרגשת שתדמית הרוק הכבד חוסמת בפניך את המיינסטרים?
"כשהתחילה התוכנית של דן שילון, רציתי מאוד להופיע אצלו. הוא אמר ליחצנית שלנו, 'מה סטלה מאריס עכשיו? קודם שרוזנברג יסתפר'. אני יכול להבין אותו, הוא היה עושה תוכנית של 70 אחוז רייטינג.
"באלבום השני הוא נתן לנו לעשות שני נאמברים, אבל את השירים השקטים - 'זה לא מאוחר' ו'נר על החלון', ובעיבוד עם הפילהרמונית הצעירה של חיפה. אחרי ההופעה הזאת, בחניון מחוץ לאולפן, כינסתי את החברים ופירקתי את הלהקה. אמרתי, הגענו לשיא, מכאן אין יותר לאן לעלות. אגב, מאז אותו יום, אני ודן שילון חברים. אנחנו מבלים ביחד, נפגשים ומדברים".
איחוד של סטלה מאריס לא נראה באופק. ב־2012 הם התאחדו למופע חד־פעמי, על רקע בעיות בריאותיות של המתופף, ולפני כחודש התארחה הלהקה בסיום ההופעה של רוזנברג באמפי שוני.
"הרבה פעמים אחרי שסולן ולהקה נפרדים, האיחוד תלוי בפעילות המוזיקלית של הסולן ובהצלחה שלו. זה גם לא שכיח כל כך שהסולן יותר מפורסם מהלהקה שפרסמה אותו. כשאנחנו ביחד כלהקה אין סטארים, אבל כשמשהו קורה - שיווקית, פרסומית, כלכלית - אז האגואים מתחילים לצוף.
"אם סטלה מאריס לא היתה להקת רוק כבד, זה אולי היה אחרת. אם הייתי סולן של נטאשה, נניח, אז איחודים היו יותר רלוונטיים. אני מודה שבגלל שעשינו משהו מאוד נישתי, הלהקה לא השאירה חותם על המוזיקה הישראלית, לטוב או לרע.
"אבל אם 'נר על החלון' נשאר, והוא המנון לאומי, אז הלהקה הזאת עשתה את שלה. נשאר משהו. לא התחרינו במשינה ולא בנטאשה, וזאת גם לא היתה הכוונה. כשהתחלנו רק רצינו להיות אנחנו.
"הרבה פעמים אני מתגעגע לזה. הכי כיף בעולם להיות להקה של ילדים במוסך, לנגן, לשתות בירות, לכסח, להביא את הבנות של בית הספר ולא להתפרסם לעולם. כי אחר כך אתה נשפט בעיני ההיסטוריה, בעיני עצמך, וזה מתקלקל".
* * *
בשנים האחרונות הוא משתעשע ברעיון לעבור לספרד ולנסות קריירה בינלאומית, אבל משהו עוצר אותו. "אולי זה הגיל, שאתה כבר אפוי, ולי יש את המקום הזה שנוח לי ואני מוגן ויש לי את ישראל והקריירה. אני מאוד רוצה לנסות את מדריד, אבל יש פחד כזה.
"רק בגיל 40, אחרי המוות של אבא והגירושים, הבנתי שזה המקצוע שלי, אני מרוויח ממנו כסף ומתקיים, וזהו. תמיד אני חושב לעצמי: ואם לא הייתי מצליח בזה ולא הייתי מתפרנס, האם הייתי זמר מריר וממורמר שנשאר בכוח במקצוע? או שהייתי אומר, ניסיתי, לא טוב, חותך והולך למקום אחר. אני חושב שאם לא הייתי מצליח במוזיקה, הייתי הולך לחפש את האושר שלי בדבר אחר".
כמו?
"משהו לשירות הציבור, בין טבח לפסיכולוג לרופא. זה לא חכם להעביר את החיים בלהיות תקוע בתוך משהו שלא עובד. כשאתה מבין שזה לא יקרה - שחרר. כמו בזוגיות: אם זה לא עובד, שחרר. החיים קצרים, בואו נתקדם".
הוא מתקשה להבין מה מניע היום צעירים להפוך לסלבס. "מה זה נותן? רק מפח נפש אחרי כמה חודשים. אין לי ביקורת על זה, אבל אני - תן לי לשיר, להופיע ולהוציא אלבומים".
"בחיים לפעמים גם לא מצליח, ואין לי בושה להודות בזה. כמו שאמרתי אחרי 'כוכב נולד': 'פוטרתי, זה לא שרציתי ללכת" // צילום: כפיר זיו
את אלבומו האחרון, "החיים שלי עכשיו", שחרר רוזנברג לפני כמה חודשים, והחודש יופיע איתו בזאפה ירושלים (16 בספטמבר) ובזאפה תל אביב (21 בספטמבר). זה אלבום קונספט ברוח שנות השבעים, רחוק מאוד מהמיינסטרים ששולט היום במצעדים.
"כשמישהו עולה על גל של משהו, קמים מייד אנשים שרוצים לעשות אותו דבר. כמו שעכשיו כולם עושים רגאטון. לא בא לי לעשות את זה. התחשק לי לעשות רית'ם אנד בלוז אמריקני של 79'. האם הוא אטרקטיבי ואקטואלי ל־2017? אני לא יודע, אבל זה נעשה מתוך הנשמה.
"היושרה שלי כאמן היא להוציא דברים חדשים פעם בשנתיים. אין לזה הצדקה כלכלית. אני מממן את זה מכספי, לא מבקש מאנשים לתרום לי בהדסטארט. נכון, יכולתי להוציא סינגל או שניים, ואם זה לא היה עובד, לשנות כיוון. סטטיק ובן־אל עוד לא הוציאו אלבום אחד, והם עושים בית ספר לכולם עם שבעה שירים".
לכן אמנים פונים היום למימון המונים. ההימור הכלכלי פחות גדול.
"זאת לא בושה, ואני לא מזלזל באלה שעושים הדסטארט, אבל במנגנון שלי אין לי את היכולת לומר: תלווה לי כסף ואני אחזיר לך מחר. אני מרוויח כסף מהופעות, אז אני מחליט - אוקיי, את ההכנסות מהופעות מסוימות אשים בצד ואעשה מהן תקליט".
אתה מבין את הביקורת על האיכות של הלהיטים הנוכחיים?
"בדרך כלל מה שהכי פופולרי זה לא הדבר הכי טוב והכי עמוק, אבל זה כן מה שאנשים אוהבים ורוצים. למה צריך לנתח? אם סטטיק ובן־אל כל כך מצליחים עם הדברים שלהם, מה רע? תמיד יהיו כאלה שיגידו משהו, אבל אם אתה אמן שמסתכל על ההצלחה של אנשים סביבך וזה עושה לך עצבים ואתה מקנא, אז אתה מתוסכל וממורמר.
"קולגות צריכים לדעת לפרגן, להוריד את הכובע בפני הצלחה של מישהו אחר. מקום ראשון בישראל, מבחינת הצלחה כלכלית, זה שלמה ארצי ועידן רייכל. לי אין אספירציה להיות באוויר הפסגות הזה. המקום שבו אני נמצא מהמם בשבילי, מצליח לי וטוב לי.
"תמיד צריך לשדר איזו תדמית כאילו שהכל מושלם, אבל בחיים לפעמים גם לא מצליח, ואין לי בושה להודות בזה. כמו שאמרתי אחרי 'כוכב נולד': 'פוטרתי, זה לא שרציתי ללכת. רציתי להמשיך לשפוט עוד עונה'. ככה אני חי בעולם, ונעים לי עם עצמי".
כשלא משמיעים אותך בגלגלצ אתה לא מתבאס?
"כל אחד רוצה שישמיעו אותו, אבל לא הבנתי את אלה שהלכו להתלונן על זה בוועדה בכנסת. הכנסת לא יכולה לקבוע לוועדת פלייליסט את מי להשמיע. אתה אמן שחושב שכל מה שהוא מוציא זה יהלומים? אתה מרגיש מסכן שלא השמיעו אותך? יאללה, פאק יו.
"אמנים רוצים את אהבת הקהל, לא שהממסד ימליך אותם. אם אתה אמן אמיתי, תחרוש את הארץ, תיקח גיטרה על הכתף ותמשיך את המסע שלך. ואם הצלחת פעם אחת, זה לא מבטיח לך הצלחה כל החיים".
המוזיקה המזרחית עדיין מקופחת לדעתך?
"המוזיקה המזרחית היא הדבר הכי פופולרי בארץ, הכי לא מקופח. בקופות הם הכי מצליחים, הם הכי רוקסטארים, ובצדק. זה המילוי של המדינה, זה הקהל וסבבה. מובן לי מאליו. מי שמקופח במדינה הם הנכים, שחוסמים כבישים כדי שייתנו להם לחיות בכבוד.
"אז יש זמרים שטוענים לקיפוח, ויש שרת תרבות ששומעת ואומרת 'כן, הם מקופחים' וזה. הרי לא עולה כסף להתלונן, וזה גאוני, כי זה רק משרת אותם".
* * *
בשנה האחרונה הגדיל רוזנברג גם את הנוכחות הטלוויזיונית שלו. פרט לדוקו החדש בכאן 11, הוא צילם עוד עונה לתוכנית הבישול "פבלו, אוכל וחברים", וגם שיחק בדרמה "אורי ואלה" בתפקיד המאהב של דינה סנדרסון.
"זה שקיבלו אותי כשחקן, והחמיאו לי על זה, העיף לי את הראש והגניב אותי. כי אני לא שחקן, לא למדתי משחק, וזאת פעם ראשונה שאני רואה את עצמי על המסך מגלם דמות שהיא לא פבלו רוזנברג".
הילדוּת בבית שאן גם חיברה אותו לפוליטיקה. במשך שבע שנים הוא התגורר בשכנות לדוד לוי. כמה קרוב? "קיר משותף, חצר קדמית משותפת. כשעזבנו הוא קנה מאיתנו את הדירה, וזה הבית שלו עד היום.
"הייתי קורא לו דוֹד דוד. בגיל 15 הוצאתי תקליט שדרים, והוא לקח אותי איתו לירושלים עם הנהג שלו, חיכה מחוץ לרשת ג' כדי שאמסור להם את התקליטים, ומשם המשכנו לכנסת ולמצודת דוד. הייתי אז ליכודניק, אלה היו אנשים אחרים. בגין, שרון, עזר ויצמן, הייתי רואה את כולם אצל דוד לוי בבית.
"עם השנים האג'נדה שלי השתנתה, ועשיתי מעבר מהליכוד למרכז. אני מתנגד לדברים רדיקליים, לא מהימין ולא מהשמאל הקיצוני. אפילו ביבי בעד שתי מדינות. אני מעדיף לחיות ברווחה ובשלום, ועם פחות שטחים. היום מי שנמצא בליכוד אלה אנשים קיצוניים".
השמאל מסוגל להביא את השינוי?
"לדעתי מי שיכול להנהיג ולהחליף את ביבי בשמאל זה רק איש צבא. המדינה הזאת ימנית, מיליטנטית ומקצינה, ואפילו יאיר לפיד הולך ונהיה כמו ביבי, אז אתה לא יכול להביא את בוז'י הרצוג להחליף את ביבי. אבי גבאי מקסים, עם אג'נדה חברתית ותפיסת עולם שאני מאוד אוהב, אבל אני לא יודע עד כמה באמת ינהרו אחריו לקלפי".
ב־2001 הלחין רוזנברג שני שירים של המשורר הפלשתיני מחמוד דרוויש. "כשגיליתי את השירים האלה, שירי געגוע למקום הזה, הרגשתי את הגעגוע שלי לארגנטינה", הוא אומר. בזמנו זה בכלל לא היה אישיו, שיר אחד אפילו נכנס בשקט לפלייליסט של גלגלצ ודי נשכח עם הזמן.
"פתאום עכשיו מירי רגב יצאה על דרוויש, וכל מה שקשור אליו הפך למוקצה. אני לא חושב שהיא מאמינה במה שהיא אומרת, היא פוליטיקאית משופשפת, וכל פרופגנדה, כל אמירה, כל קלישאה נועדה להשפיע על הציבור.
"האנשים ברחוב בכלל לא יודעים מי היה דרוויש. הוא גר בישראל, נלמד בתוכנית הלימודים, עד שהיא באה והחליטה שהוא לא בא לה טוב. שמע, לא הכרתי אותו, ואם היו לו דעות בנוגע להשמדת ישראל, אני לא מסכים עם זה. אבל בעיניי הוא משורר מדהים".
עד כמה אפשר להפריד בין אמן ויצירתו לבין דעותיו? אתה יכול לשמוע את הצל, עמיר בניון, אחינועם ניני או רוג'ר ווטרס ולהתעלם מהדעות הפוליטיות שלהם?
"אני בעד שהתבטאות פוליטית של אמן תהיה במינון נכון. גם כי הוא לא באמת יכול לשנות, וגם כי תפקידו הוא בעיקר ליצור ופחות להיות שופר בכיכר. הרי רוג'ר ווטרס יוצר אפקט הפוך, הוא לא מדבר נכון ולא מדייק, ומביא את הסעיף גם למי שחושב כמוהו. למה להחרים אמנותית? הרי רוב האנשים שהולכים להופעות שהוא רוצה שיחרימו הם דווקא תומכי שמאל. זה הזוי.
"אני לא סתם חי בישראל. עשיתי פה צבא, אני מגדל פה את ילדיי, ומה שאני אומר זה מרחשי ליבי, לא בשביל הון פוליטי. אני רוצה למנוע את הקיטוב הזה, שהולך וגדל במדינה. אפשר לנהל על הדברים האלה דיאלוג חכם, בלי לזרוק סיסמאות".
הטענות על שחיתות שלטונית מטרידות אותך?
"אני לא יודע מה הגבול הדק כאן בענייני שחיתות. זה בקורלציה לזה שאם העלמת מס, אתה גיבור. נגיד, זמרים מזרחיים שנתפסו כמעלימי מס - הציבור לא תופס אותם כמי שעשו משהו רע. הם דפקו את מס הכנסה, לא שדדו זקנות בביתן. זאת הבחנה לא נכונה".
הציבור סולח גם במקרים חמורים כמו אייל גולן, שהסתבך בפרשה בעייתית מבחינה מוסרית.
"אני לא חושב שהוא הבן אדם שניסו לעשות ממנו. מההיכרות שלי איתו, הוא יכול להשיג את מי שהוא רוצה, מתי שהוא רוצה וכמה שהוא רוצה, הוא לא היה צריך את הדברים שייחסו לו. שמע, כשאתה כל כך מפורסם וכל כך גדול ופופולרי, זה מאוד קל לנסות להפיל אותך. אני חושב שהוא ניזוק, זה פגע בו".
* * *
גם 13 שנים וחצי אחרי אותו יום חמישי טרגי, רוזנברג עדיין סוחב איתו את מותו של אביו, שרכב פגע בו ברחוב פנקס בתל אביב. "זה כל הרע שבעולם, מכל הבחינות. זה לא נתפס וזה לא מרפה. אנחנו חיים בזמן מאוד קצר ונתון, ואין מה לתכנן קדימה. הייתי רואה אותו כל יום, היינו שכנים.
"אבא הלך לסופר לקנות שלושה מצרכים, שניים מהם אני ביקשתי עבור הילדים שלי, תפוחים ושוקולד לבן, ופרמזן לאמא שלי. יצאתי עם האוטו לאכול צהריים, לקחתי ימינה, וראיתי בצומת שני אמבולנסים. הבנתי שקרה משהו היסטרי. חתכתי, הגעתי למסעדה והזמנתי קרפצ'יו וסטייק. בינתיים הגיע היין. אחרי חמש דקות אמא שלי מתקשרת: 'פבלו, אבא הלך לסופר ב־11:40 ועדיין לא חזר'. קפצתי מהמקום כאילו נפלו עלי שיפודים.
"אמרתי לאמא: 'היתה תאונה ליד הסופר, אני חושב שזה פאפי'. הזעקתי את כל האחים שלי, ותוך שנייה הגעתי לשם. נכנסתי מתחת לאחד הסרטים של המשטרה, והקצין אומר לי: 'רוזנברג, מה אתה עושה פה?' אמרתי לו: 'אני חושב שזה אבא שלי'.
"ואז ראיתי את משקפי השמש שלו, שאני קניתי לו, זרוקים על הכביש. הוא פונה לאיכילוב, אח שלי נסע לשם. אני הלכתי להיות עם אמא שלי, ואחרי עשר דקות אחי מתקשר ואומר: 'פאפי מת'.
"הדבר הכי קשה היה לבשר לאמא שלי. היא חיכתה לבשורה. בא לי לבכות כשאני חושב על זה. בדיעבד אני מבין שהרגע הכי נורא בשבילי לא היה כשאחי אמר 'אבא מת', אלא כשאני, כבן בכור, הייתי צריך לבשר את זה לאמא שלי על אהוב ליבה, הבעל שלה, חודש לפני שהם היו אמורים לציין 40 שנות נישואים.
"אבא שלי מת בן 64, אבל הוא הספיק. הוא היה מי שרצה להיות, גידל חמישה ילדים, היה סבא, היה קרדיולוג בארגנטינה וכירורג בבית החולים בעפולה, ובהמשך רופא משפחה. הוא הגשים.
"בחיים הפשוטים שלנו אנחנו צריכים להגיד לקרובים אלינו כל יום שאנחנו אוהבים אותם. לא לצאת מהבית ברוגז אף פעם, כי לפעמים לא חוזרים הביתה.
"הטראומה הזאת מלווה אותי עד היום. אני לא בחור היסטרי ולא דאגן, אבל לפעמים, כשאני לא תופס מישהו בטלפון, או כשאני רואה שאין 'וי' כחול בווטסאפ, זה תוקף אותי וחוזר אלי במחשבות. מדליק לי נורת דאגה".
רוזנברג. "אני חושב שאם לא הייתי מצליח במוזיקה, הייתי הולך לחפש את האושר שלי בדבר אחר" // צילום: כפיר זיו
הוא נשוי בשנית למירי לוי, דוגמנית ומדריכת רכיבה שצעירה ממנו ב־18 שנה, ואב לשלושה - התאומים בני ה־19 עמליה ומיכאל מאשתו הראשונה נעמי אלשייך, ובר בת ה־4.
"אני עם מירי כבר כמעט 12 שנה, ומאוד אוהב אותה. אבל אני חולה נשים. אני מפלרטט, מתאהב כל הזמן בנשים אחרות, נדלק, ועף לי הראש מזה. כמובן שאני גם מספר לה על זה, כי תמיד הייתי איש של אישה אחת.
"פיתוי יש בכל תחום בחיים. המזל שלי הוא שאני לא מסוגל לנהל סטוצים. אני צריך להתאהב, צריך להכיר, לחיות עם מישהי תקופה בשביל שזה יקרה. יש לי את האישה הכי מהממת, אז על מה נשאר לי לפנטז? נגיד אני רואה מישהי שווה באינסטגרם. כשאני מסתכל עליה במציאות, אני אומר: טוב, מירי אוכלת אותה בלי מלח".
איך הקשר ביניכם?
"יש המון קשיים. פער הגילים, האנרגיה שלה, הרצון שלה, זה שהיא באה אלי כשכבר היו לי ילדים. אבל יש משהו שמחזיק, יש דבק ורצון לנהל זוגיות ביחד. טוב לנו ביחד, ויש אהבה גדולה וחברות טובה.
"לפעמים אני אומר לעצמי: פבלו, מה אתה מתלונן, בגיל 40 פלוס לקחת את נערת ישראל בת ה־22, אז תראה עם מי אתה חי ותיהנה".
בנו מיכאל הוא חייל במשטרה הצבאית, מפקד כלואים. "קשה לו", אומר פבלו. "האוכלוסייה קשה, והוא ילד חמוד ומתוק וכולו לב. הוא בא הביתה עם כל המשקעים האלה, ואני רואה איך הוא משתנה לי מול העיניים. אני אומר לו - זה צבא, כולם חייבים לעשות את זה, ובסוף זה ייגמר".
לפני שנתיים, לרגל שבוע הגאווה, כתב רוזנברג פוסט חושפני בפייסבוק. "אני אב גאה לעמליה בת 17, שהיא לסבית; אני אח גאה לאחותי הצעירה אריאלה, שהיא לסבית, ואני רוצה לברך את כל החברים מהקהילה הלהט"בית". זה לא עבר לו בשקט.
"קיבלתי מלא תגובות שליליות. אנשים שאני לא מכיר כתבו שגם אני הומו, ואני חרא, ונפסיק לשמוע את המוזיקה שלך וזה", הוא מוסיף צחוק מתגלגל. "באמת, וואו, נכון. אתם צודקים. איך עשיתי את זה והבאתי לעולם בת לסבית?
"אנשים ששונאים מעצם ההגדרה של עצמם ואמונתם הדתית לא ידעו איך לאכול את זה. אבל היא הבת שלי, ואני אוהב אותה, וזאת מי שהיא. אני סטרייט, אז אני יכול לשכנע את עצמי מחר לאהוב בנים? לא. היא אוהבת בנות, וזכותה, וטוב לה.
"מדינת תל אביב זה לא ישראל, והיחס לקהילה לא השתנה מספיק. תאר לך שאני ונעמי היינו הורים חשוכים שברוגז עם הילדה ולא מקבלים את הנטייה, ו'אולי תלכי לרבנים', כי זאת מחלה וקללה. זה טרגי בעיניי. אתה מכניס לילד שלך לראש שהוא לא בסדר, כשגם ככה הוא מסתכל סביב ורואה שהוא המיעוט.
"אנחנו מביאים ילדים לעולם לא בשביל שהם ירצו את האמונות שלנו. אנחנו כאן כמה שנים ומתחפפים, אז תנו להם לחיות. למה צריך ליצור בעולם אנשים לפי תבנית מסוימת? זה משעמם. בעולם יש הכל מהכל, וצריך לאהוב ולקבל".
הרגשת צורך לגונן עליה יותר אחרי החשיפה?
"כן ולא. באותו רגע הייתי פבלו האבא של עמליה, ולא פבלו הזמר המפורסם. היא נולדה לסבית, אני ואשתי הבאנו אותה לעולם, אז מישהו צריך לתקוף אותה על זה? ומי אמר שלהיות סטרייט זה עדיף? כי אנחנו יודעים להביא ילדים ביחד? יש היום בנק זרע, יש פונדקאות. אם הם רוצים לגדל ילדים, זו זכותם. למה להפלות אותם? בגלל שסטרייטים הם הרוב, זה אומר שאנחנו הכי טובים?
"יגידו שזה עניין של זמן עד שזה ישתנה, אבל עבור מי שעכשיו זה הזמן שלו, מדובר בסבל. וזה מבאס. עמליה היא בן אדם כמו כל בן אדם אחר".
nirw@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו