"זה לא נהיה יותר קל/ זה רק הולך ומסתכסך". השורה הטעונה הזו פותחת את "מי שלא חולם, כועס", האלבום החדש והחמישי של להקת ג'ירפות. השורה הזו היא הצהרה ברורה מאוד, היא הסלקטור שהעמיד הסולן גלעד כהנא בכניסה לאלבום כדי לוודא שמי שלא צריך להיכנס - לא ייכנס.
היא לא מתנחמדת, בטח לא מזמינה בחיוך מזויף. היא ישירה ובוטה, מחוספסת עד כאב, מציאותית להחריד. השורה הזו מלמדת כבר בשניות הראשונות של האלבום שג'ירפות נשארו נאמנים לדנ"א שלהם: שיקוף לירי עם נטיות אירוניות ומרירות של המציאות הישראלית, בעטיפה של מתיקות מעודנת.
הסינגלים ששוחררו מהאלבום שרטטו בהצלחה את הקו שלו: אווירה של פוסט התרסקות, פרגמנטים אחרונים של אופטימיות ותקווה, הבנות ותובנות שהביאו השנים והשלמה; השלמה שחלקה מגיע מוויתור ומעייפות. אחרי רבע מאה של פעילות משותפת, ג'ירפות כבר לא הולכים לכיוונים של שירי סטלנים מתחכמים, אלא עומדים חשופים כמו שהם מול הקהל. הם לא מנסים ליצור להיט רדיו, גם לא מנסים להתקרב אל הנוסחה המוכחת להצלחה, אלא עושים עוד צעד בהידוק הסגנון האופייני להם. וזה עובד. "שבור זה גם חותך", "שימי עין" ו"בעברית" הם זיקוקים מאוד מדויקים של רוח הלהקה, מעין ראשי פרקים של הסיפור שלהם מאז ועד היום.
קצב היצירה של הלהקה לא גבוה. חבריה הם לא מאלה שאומרים רק כדי להגיד, וגם לא מאלה שנוכחים רק כדי לא להיעלם. ג'ירפות שומרת על קצב נמוך וקבוע, מלווה כל הזמן במבט את המתרחש כאן, אבל מגיחה רק בנקודות מסוימות שהן נקודות משבר (למשל, ישראל של פוסט המחאה החברתית באלבום הקודם). המילים של כהנא זזות באלגנטיות בין האישי לציבורי, מטשטשות את הגבול ביניהן ויוצרות באוזן תחושה מרירה־מתוקה. במובן הזה אין באלבום הזה בשורה חדשה.
אבל אין באמת צורך בבשורה. החיבור הזה בין הטקסטים של כהנא לבין המוסיקה שהוא יוצר עם יאיר קז - מעין הזיית קלידים אינפנטיליים ופסיכדליים במבנה של רוק - הוכיח את עצמו בכל אחד מהאלבומים הקודמים, שהזמן לא הצליח להקהות את הרלוונטיות שלהם. גם השאר נותר ללא שינוי - ג'ירפות הן עדיין משק יצירתי אוטרקי, שלא ממהר להכניס לקבוצה גורמים מבחוץ. הם מעבדים ומפיקים ואפילו מקליטים את עצמם כדי להבטיח ששיקולים כמו לחץ, הייפ וכו' לא ייכנסו אל תוך העבודה. ואולי דווקא השמירה הזו על הנוסחה המוכרת, עם שיפורים ועדכוני גרסה קלים, נועדה גם היא להוכיח שזה לא נהיה יותר קל, רק הולך ומסתכסך.