בדרך כלל אני משתדל שהטור הזה ישמח את הקוראים. אבל הפעם, ברשותכם, אני רוצה לחלוק איתכם חוויה טראומטית. מהחוויות הקשות שיכול אדם לעבור בחייו: עברנו דירה.
מדובר, כידוע, באסון בסדר גודל של רעידת אדמה, המלווה במספר רעידות משנה. ראשית, צריך לבחור דירה חדשה. מה שאומר שתצטרכו לפגוש מתווכים, בעלי בתים ושפע של ביטויים בעלי משמעות נסתרת כמו "דירה שקטה במיוחד" (נוף לבית הקברות העירוני), "דירה עם אופי" (רטיבות כרונית) ו"דירה עם המון פוטנציאל" (מרתף).
אחרי שהתלבטתם, התחרטתם ובשעה טובה חתמתם חוזה סטנדרטי (כלומר, כזה שבו אתם נדפקים, אבל לא מעבר לסטנדרט), יגיע הדבר האמיתי: המעבר. הרגע שבו יפלשו לביתכם "המובילים" - בריונים שמסוגלים להרים כל דבר בקלות, אבל לא מסוגלים בשום אופן להבחין במילה "שביר" המתנוססת בשלוש שפות ועם ארבעה סימני קריאה על הארגז של כלי הזכוכית ז"ל. אלא שלפני השלב הזה, מחכה לכם שלב לא פחות מענג בתהליך: המיון.
• • •
מחקרים מראים שכל אחד מאיתנו אוגר בביתו חפצים בכמות של פי חמישה(!) יותר ממה שהוא באמת צריך. למרות שלדעתי מדובר במחקרים ישנים שהחוקרים התעצלו לזרוק, והמצב העדכני גרוע בהרבה. למעשה, אנחנו מוקפים בערימות של ציוד מיותר שתפקידו בעיקר לא לזוז, כדי שנוכל להניח עליו חפצים מיותרים אחרים. לכן הדבר החיובי היחיד שמביא עימו מעבר דירה זה תהליך המיון, שבסופו תוכלו להיפרד מערימות של ג'אנק מיותר.
אלא שביני לבין הפרידה מהעודפים המיותרים עמד גורם מעכב, יותר נכון עמדה, יותר נכון אשתי. כי אשתי האהובה פשוט לא מסוגלת לזרוק שום דבר, לא משנה כמה הוא מיותר, מטופש או חסר שימוש. מובן שיש לזה גם צדדים חיוביים. אני מניח, למשל, שזו הסיבה העיקרית לזה שהיא עדיין איתי. ובכל זאת, החלטנו שלקראת המעבר היא והילדות יבלו את השבת אצל ההורים שלה, ואני אנסה לנצל את הזמן כדי להיפטר מכמה שיותר חפצים מיותרים בבית.
אחרי שכולן יצאו ואחרי ששתיתי קפה שקט במרפסת, ניגשתי לעבודה. החלטתי להתחיל בחדר של הילדות. טוב, מהבגדים אני כמובן לא מפנה כלום. הכל עוד יכול לעבור מהגדולה לקטנה, אז עדיף פשוט לשמור כמו שזה. כנ"ל לגבי הנעליים, הצעצועים, ו־14 קופסאות הטושים.
אבל הנה, תיק היצירות מהגן. פה בטח אצליח לסנן כמות נכבדת של שטויות. טוב זה הציור הראשון שלה, אין סיכוי שאני זורק אותו. והציור הזה זו הפעם הראשונה שהיא ציירה אותי - או את דביר בנדק, קשה לומר - אבל בכל מקרה, אני לא זורק את זה. טוב נו, אני פשוט אשאיר את התיקייה כמו שהיא. איך אומרים? אמנות או נמות. או שאולי זה אגרנות או נמות?
לא משנה, הנה אופניים מפורקים. את זה כבר בטוח אין צורך לקחת איתנו הלאה. למרות שבעצם, מה כבר חסר באופניים האלה? כידון, גלגל אחד וזוג דוושות? שטויות, כמה תיקונים קלים וזה כמו חדש. חבל לזרוק.
אחרי ששמחתי לגלות שכל חפץ שנאגר בחדר הילדות הוא הכרחי לחלוטין ואין מה לזרוק, עברתי לחדר העבודה. בתום מיונים החלטיים ובלתי מתפשרים, החלטתי לשמור את הסקטבורד שלי מגיל 12 (כי מחירי הדלק רק עולים וחבל לוותר על אופציה זמינה שכזו), את כל כרכי האנציקלופדיה הישנה (כי לך תדע אם הגוגל הזה זה משהו שיתפוס), וגם את המטען של טלפון ה"מנגו" הישן (כי מי יודע מתי הוא יעשה קאמבק).
הכרזתי גם על חדר העבודה במלואו כשטח חיוני, ועברתי למטבח. שם הצלתי פינג'אן בלי ידית (נדמה לי שהכנתי בו לילדה את הביצה־קשה הראשונה שלה, כך שמדובר במוצר בעל ערך סנטימנטלי) וסט כלים לפונדו (כי אף פעם לא מאוחר מדי לאמץ אזרחות שוויצרית).
אחרי שעברתי על שאר הבית והצלתי מכליה גם טייפ דאבל קאסט (שבטוח יהיה שווה הרבה כסף כמוצג מוזיאוני יום אחד), מנורת לבה (כי לך תדע מתי הפתטיות תהיה שוב באופנה) והליכון כושר (כי היום כבר לא מייצרים כזה מתלה דקורטיבי לבגדים), החלטתי שזה מספיק להיום.
ב־7 בערב נפתחה הדלת ואשתי והבנות חזרו הביתה.
"מפתיע שהשארת את הסלון. הייתי בטוחה שאבוא ואמצא רק אותך ואת הטלוויזיה. אז כמה שקיות פינית? 30? 20?" שאלה הגברת בחיוך.
"תראי, הרי מה זה חפצים? כל חפץ הוא זיכרון: זיכרון מתקופה שחלפה, זיכרון מחוויה שהסתיימה, זיכרון מעצמנו. ואני הרי לא אזרוק אותנו לפח. את מבינה?"
"עשר? פינית עשר שקיות?" היא הביטה בי המומה.
השפלתי מבט.
"פחות מעשר? אתה לא רציני. אתה פינית משהו בכלל?"
"סליחה, ברור שפיניתי!" השבתי לה בטון נעלב. "מה נראה לך שעשיתי כאן כל היום? הנה בבקשה, את זה אנחנו כבר ממש לא צריכים", אמרתי והרמתי מאפרה בצורת נמר שהיה קשה מאוד להחליט מה היא יותר - כבדה או מכוערת. "את זה אני זורק מייד. אלוהים יודע בשביל מה קנית את הדבר הזה בכלל", נזפתי.
"אתה קנית את המאפרה הזו, כשטיילנו בתאילנד, וכבר מזמן אמרתי לך להעיף אותה", היא אמרה בייאוש.
לפני השינה תהיתי מה הגורם לכמות המטורפת של חפצים מיותרים שאנחנו אוגרים במהלך החיים. אבל בטרם הגעתי למסקנה משמעותית, קמתי מהמיטה, נעלתי את הכפכפים שלי וירדתי לחדר הזבל המשותף של הבניין. על הרצפה ליד הפח נחה מאפרה מאובקת בצורת נמר, עבודת יד. רק להעביר סמרטוט, והיא תהיה כל כך יפה במרפסת של הדירה החדשה, חבל לזרוק.
nusshayom@gmail.com(איור: ערן מנדל)טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו