ירושלים המאוחדת

"הבוקר טסנו מעל ישראל, ראיתי בבירור את ירושלים ובזמן שהסתכלתי על בירתנו אמרתי תפילה אחת קטנה: שמע ישראל. אנחנו עובדים לטובת האנושות, ומהחלל כל העולם שלנו נראה כיחידה אחת, בלי גבולות". את המילים המרגשות הללו כתב האסטרונאוט הישראלי אילן רמון ז"ל. 

לא במקרה כתב רמון, שחצה בחייו גבולות רבים ואולי הקדים לראות מהחלל החיצון את מה שכל אחד מאיתנו רוצה וצריך לראות גם מהקרקע, על ירושלים שראה מלמעלה. אם יש עיר שבה הגבולות ברורים מאוד, אך גם מטושטשים, זוהי ירושלים. עיר של גיוון וניגודים בלתי נגמרים, של חיים בתוך "מעורב ירושלמי" פלאי ובלתי אפשרי גם יחד. בתוך קלחת הניגודים פועלים אנשים שאפשר להגדיר כ"ממיסי גבולות". 

שניים מאותם ממיסי גבולות, הנקראים כך כחלק מהפרויקט "חמש הצעות להמסת גבולות", המתרחש במסגרת פסטיבל "מקודשת" שהחל בעיר בימים אלה ויתקיים עד 15 בספטמבר, הם פנינה פוויפר ואביגדור רבינוביץ'. השניים ישתתפו במסעות שבמסגרתם ייצא בכל אחד מימי הפסטיבל מסע העובר ברחבי ירושלים, ומשלב בין אמנות למציאות הסבוכה בעיר.

הקהל, שאינו יודע מראש את מסלול המסע או מי האנשים שאותם הוא עומד לפגוש, יזכה להיכרות עם המציאות הירושלמית כפי שמעצבים אותה מקומות ואנשים שממיסים גבולות יום־יום. 

"הבעל הוא לא שייח' סעודי"

פוויפר בת ה־38, גרושה ואם לשתי בנות בגילי 11 ו־13, היא ירושלמית מלידה שאינה מתאימה לשום תבנית מוכרת. "גדלתי בקריית צנאז, שהיא שכונה חרדית מאוד, אבל הוריי עלו מארה"ב ודיברנו אנגלית בבית", היא מספרת, "היום אני רכזת פרויקט החרדים בתנועת 'דרכנו', שהיא תנועה פוליטית לא מפלגתית שמנסה להביא ליישום פתרון שתי המדינות, ואני גם חברה במפלגת העבודה, פעילה בתא החרדים במפלגה, ומעורבת גם בפוליטיקה המקומית בירושלים".

אישה חרדית במפלגת העבודה? מקדמת את פתרון שתי המדינות? 

"מצד אחד זה מסתדר יופי עם העולם החרדי, ומצד שני זה לא מסתדר בכלל. תמיד היה לי עניין בפוליטיקה, אבל רק לפני שלוש שנים התחלתי להיות מעורבת. מה שקרה הוא פשוט: הבנות שלי גדלו קצת וגם התגרשתי לפני שש שנים, כך שהתפנה לי זמן לחשב את מסלול חיי מחדש. עשיתי תואר שני בהתנהגות ארגונית ויש לי שאיפות להיות חברת מועצת עיריית ירושלים. אני קובעת יעדים שאני חושבת שאני יכולה לעמוד בהם. 

"המודעות הפוליטית שלי התחילה דווקא מהמקום המדיני ורק אחר כך הגעתי גם למקומות אחרים, כמו התחום החברתי או פמיניזם. גדלתי בירושלים, ובעיר הזאת אי אפשר לא לפתח מודעות לנושא המדיני.

"בגיל צעיר חוויתי גם את ירושלים של הפיגועים הגדולים. הפעמים היחידות שבהן היינו רואים ערבים היו בדרך לכותל, או כשהיינו הולכים לקבר רחל או לחברון. גם מפגש עם חילונים לא היה לי. אני או משפחתי לא שירתנו בצבא, ולא היתה לי אינטראקציה עם החילונים מסביבנו. לדעתי, בירושלים אין באמת דו־קיום. זו עיר מאוחדת שהיא מופרדת. גם מצד הפלשתינים בעיר, שהם תושבי העיר אבל לא אזרחי המדינה ובוחרים למשל לא לבחור בבחירות המקומיות, אבל גם בין החרדים לחילונים".

איך המשפחה מקבלת את המעורבות הפוליטית שלך?

"אני משתדלת לא לדבר על פוליטיקה, אבל זה לא תמיד מסתדר. אני גם לא מספרת הכל. ברור שהם יודעים איפה אני עובדת ומה אני עושה, אבל יש דברים שאני שומרת לעצמי. למשל מפגשים עם פלשתינים במסגרת קורס שנקרא 'חרדים למדינה', שנועד לפתח מודעות פוליטית בהקשר סוציאל־דמוקרטי".

בכל זאת, את מגיעה ממקום שבהגדרתו הוא לא מאוד פמיניסטי.

"תמיד הייתי פמיניסטית. בילדות היו לי מלחמות עולם בבית על למה נשים לא יכולות לעשות את אותם דברים כמו גברים. מי שפיתח אצלי את המודעות הזו עוד יותר הוא דווקא אבי, שבדיעבד אני מבינה שביחס לציבור החרדי, הוא היה פורץ דרך.

"כששאלתי אותו שאלה, אפילו בהלכה, הוא לא היה פשוט עונה אלא מוריד ספרים ואומר לי 'תקראי ותביני לבד'. היום כשהוא מתרגז לפעמים על חלק מהדברים שאני עושה אני אומרת לו 'זאת אשמתך'.

"מגיל צעיר אמרו לי שאני פמיניסטית. לא באמת התעסקתי עם זה או הסתובבתי בעולם עם הטיקט 'פמיניסטית', אבל כשאתה נהיה פוליטי, צורת החשיבה שלך נהיית פוליטית בכל התחומים, ואז הפמיניזם נהיה חלק יותר גדול ונוכח בחיים שלי. פתאום אני שמה לב שכמעט בכל מקום שבו אני נמצאת אני תמיד לבד או במיעוט. זו אחת הסיבות שהקמתי אצלי בבית בית מדרש לנשים חרדיות שלומדות גמרא.

המסלול לא ידוע מראש למטיילים. מתוך "מקודשת" // צילום: גיל רוביו

"אגב, נשים חרדיות הן המפרנסות במשפחות, ולכן המציאות מכתיבה שהגברים יהיו חייבים לעזור בבית ובמשפחה. ביום־יום, האישה החרדית חיה בזוגיות שלא אקרא לה שוויונית לגמרי, אבל הבעל הוא לא שייח' סעודי שלא עושה כלום. זה בניגוד, למשל, למגזר הבדואי, שבו הפערים בין נשים לגברים גדולים יותר.

"כדי לפצח היררכיה ופטריארכיה - השכלה או יציאה של נשים לעבודה הן חלק קטן מהסיפור. צריך לעשות עבודת עומק ולנסות להזיז הנחות יסוד ומוסכמות של שנים ארוכות מאוד בהיסטוריה. בחברה החרדית אין הרבה נשים שקוראות תיגר על המערכת, וזה קורה גם כי לרובן יחסית טוב בחיים והן מקבלות את המציאות כפי שהיא".

לצאת מהחומות

ממיס הגבולות השני, אביגדור רבינוביץ', מקשיב לפוויפר בקשב רב למרות שלא עם הכל הוא מסכים. הוא בן 26, במהלך הראיון עדיין רווק אך כמה שעות אחריו הציע נישואים לבחירת ליבו והתארס.

רבינוביץ' גדל באופקים, למשפחה בת שמונה אחים ואחיות, והיום הוא חי בירושלים, לומד מדעי המדינה באוניברסיטה הפתוחה, ועובד בעמותת רוח חדשה כמנהל תחום החרדים. 

"עשיתי את המסלול החרדי הקלאסי", הוא מספר, "לימודים בחיידר, בישיבה קטנה ואז בישיבה גדולה בירושלים. לפני חמש שנים החלטתי שאני רוצה לעזוב את הישיבה. לא לעזוב את הדת. הבנתי שאני רוצה לפעול ולהשפיע. הבנתי גם שאני רוצה לעבוד.

"העבודה שלי כוללת גם ניהול קהילת יזמים חברתיים צעירים בחברה החרדית בירושלים. רוח חדשה הוא ארגון שמטרתו להשאיר צעירים בירושלים, לאו דווקא חרדים. חלק מתפקידי הוא לייצר אירועים שמפגישים את הקהלים המגוונים בעיר.

"לפני שלוש שנים הקמתי מיזם להנגשת שוק התעסוקה לצעירים חרדים. יש המון צעירים, שאני קורא להם הדור החדש בחברה החרדית, שרוצים לעבוד ולהשתלב במשק, אבל לא מצליחים להגיע למעסיקים. הקמתי פלטפורמה אינטרנטית חינמית, כדי לאפשר למעסיקים להעסיק אנשים מהציבור החרדי.

"אני מקבל משהו כמו 7 עד 10 משרות ביום, מפרסם אותן, ואנשים יכולים לגשת ישירות למעסיק. באתר יש משרות מגוונות, החל משליחויות ועד משרות בהיי־טק. יש בציבור החרדי גם אנשים שמתאימים למשרות כאלה. רשומים אצלנו 10,000 משתמשים שמחפשים עבודה וקרוב ל־2,000 מעסיקים. יש לנו גם עמוד פייסבוק עם 12 אלף לייקים וקבוצות ווטסאפ שחברים בהן 3,000 איש.

"בכובע אחר אני מנהל פרויקט שנקרא 'אינגליש קלאס', שהוא בעצם לימוד אנגלית לילדים חרדים בגיל בית ספר יסודי בשעות אחר הצהריים".

איך החלטת שאתה רוצה להיות יזם חברתי?

"הסיפור שלי ושל המיזמים שלי הוא הסיפור, בעיניי, של דור חדש בחברה החרדית. דור צעיר שיוצא לאקדמיה וגם של כאלה שנמצאים בתוך עולם הישיבות. החברה החרדית עומדת בפני אתגר של מה השלב הבא. באיזשהו מקום מבינים שכבר אי אפשר להישאר בתוך החומות.

"החברה החרדית גדלה מספרית ונמצאת כמעט בכל עיר, כך שמודל ההסתגרות עבר מהעולם. האתגר, בעיניי, הוא איך לשמר ערכים חשובים בחברה החרדית וגם לייצא אותם החוצה לחברה הישראלית, כחלק מתהליך השילוב של החרדים.

"החברה הישראלית מדברת על שילוב החרדים ואומרת 'בואו נעשה אותם כמונו', אבל זה שיח לא נכון. שני הצדדים צריכים ללכת זה לקראת זה. תמיד חשבתי שחילונים זה דבר שלילי, כי חייתי בחברה סגורה. פתאום, בגיל 23 כשהשלמתי בגרויות, נתקלתי במרצה מסוים שנתן לי המון ואמרתי לעצמי איך לא ראיתי שיש גם אנשים מעולים בקרב החילונים".

מיהו אותו "צעיר חרדי" שאתה מדבר עליו? 

"צעיר חרדי רוצה היום ללמוד דברים שהוא לא למד בעבר. לרכוש השכלה אקדמית וגם ללמוד להכיר את החברה החילונית. אגב, חלק מזה זה תהליך של יציאה בשאלה. צעיר חרדי היום מבין שהוא אזרח במדינת ישראל ולא תייר מבני ברק שמגיע לת"א. זה ערך שחייב להשתרש עוד, על כל המכלול המשתמע ממנו. צעיר חרדי רוצה להתפתח, רוצה לחיות טוב יותר. הוא רוצה חיי תרבות, קהילה, קריירה. לצד זה, החברה הישראלית צריכה לדבר על היכרות אמיתית עם החברה החרדית ועם ערכיה, ולדעת להבין ולקבל אותם ואת סדר העדיפויות שלהם ואפילו ללמוד מהם. לא להיתקע בדעות קדומות.

"אגב, אני גר בשכונת גאולה, ממש על כיכר השבת, איפה שכל ההפגנות. אם נניח מדברים על הפגנות של חרדים נגד הגיוס, צריך להבין שמדובר בקומץ קטן ומופרע שרק רוצה לשבור את הכלים".

אתם מדברים על שילוב והתקרבות, איך אתם מתמודדים עם שאלת גיוס החרדים לצבא?

פוויפר: "הסיפור הרשמי של אי השירות בצבא הוא בעצם 'תורתו אומנותו', אבל הסיפור האמיתי של הציבור החרדי הוא חשש מחילון. בתקופה שצה"ל הוקם היתה איזו תפיסת ישראליות אחרת, שלא היה בה מקום לדבר עם החרדים על התאמות עבורם בתוך הצבא, אז החרדים ברובם פשוט אמרו שזה לא מקום שמתאים להם. וזה נמשך עד היום. אגב, העמדה הרשמית של המפלגות החרדיות היא שמי שלא לומד צריך להתגייס לצבא. אבל המציאות מכתיבה דברים אחרים. אי השירות בצבא יצר נורמה אחרת, של לא לצאת לעבודה, וזה חבל. צריך לאפשר יציאה לעבודה".

האינדיבידואל החדש

גם לפוויפר ולרבינוביץ' יש סמארטפון, וכמו כל אחד מאיתנו גם הם לא מתאפקים ומביטים בו במהלך הראיון יותר מפעם אחת. "אני מאוד פעילה בפייסבוק", אומרת פוויפר, "אני כותבת פוסטים פוליטיים, וגם תוקפים אותי לפעמים. אומרים לי, 'איך כחרדית, את יכולה לחשוב ככה וככה'. יש לי בפייסבוק חברים מכל העולמות, אבל החברים הפעילים שאיתם יש לי אינטראקציה גבוהה הם דווקא החברים החרדים שלי".

רבינוביץ': "הווטסאפ, הפייסבוק והרשתות החברתית הביאו את החברה החרדית ממקום קולקטיבי, שמדבר בפה אחד או בכמה פיות בודדים, לפי החסידויות, למקום מאוד אינדיבידואלי. פתאום נוצר גל של המון אנשים, המון פרצופים, המון דעות וכמובן חשיפה לחברה הישראלית".

פוויפר: "בחברה החרדית יש הרבה תתי־חברות שכמעט שאין ביניהן אינטראקציה. אתה יכול לגדול באותה שכונה עם בן אדם, אבל בגלל שהוא בקהילה אחרת עם תפיסת עולם אחרת, נוקשות דתית אחרת ואפילו שפה אחרת, יש סיכוי שלא תכיר אותו לעולם. האינטרנט והרשתות החברתיות פתחו פתח גם להיכרות בין הקהילות השונות. אנשים מקהילות שונות נפגשים במרחב הווירטואלי, יש שם גם ויכוחים ואי הבנות, אבל נוצרים גם גשרים".

יצירת גשרים היא חלק ממטרתם של פוויפר ורבינוביץ' בעיסוקיהם השונים, וגם כחלק מפסטיבל "מקודשת" שבו הם לוקחים חלק. "בירושלים הגבולות הם מנטליים, כי אין גבולות פיזיים, אבל רוב האנשים נשארים בצד שלהם. אם זה במזרח העיר, בחלקים החרדיים או בכל השאר", אומרת פוויפר.

"צריך לדעת לעבור את הגבול המנטלי, שלפעמים יש לו הגדרה פיזית של רחוב, שאתה יודע שעברת את ה'גבול' כשהגעת אליו. כאן אנשים יעברו מסע בכל המקומות יחד, וזה דבר מאוד נדיר וחשוב". 

רבינוביץ': "ירושלים מאפשרת לאנשים כמונו, ולא רק כמונו, להצליח לייצר קשרים בין העולמות השונים, ולפעול במרחבים שבערים אחרות אולי קשה לפעול בהם. הסטודנטים או הצעירים החרדים שאני מדבר עליהם נמצאים ברובם בירושלים, והעיר הזאת היא מעין מגדלור לחברה הישראלית של מה אפשר לעשות ואיך לא להיתקע באזורים חשוכים. 

"בחג שבועות, למשל, עשינו אירוע שאליו הגיעו 1,000 איש מכל המגוון הירושלמי. דווקא במקומות האלה, כמו 'ממיסי גבולות', אפשר לייצר את הגשרים הנורא חשובים האלה. במובן הזה, השיח הפוליטי בישראל עוד רחוק משם, אבל במציאות בשטח קורים הרבה דברים אחרים, שונים וחשובים".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו