צרור יריות מחריש אוזניים פילח את אוויר הערב המהביל מעל חברון והקפיץ את סמ"ר אופק, אחראית סיכול והתקפה של אמל"ח בחטיבה המרחבית יהודה. היא ניגשה אל חלון חדרה והביטה מלמעלה על העיר הגדולה ביותר ברשות הפלשתינית, הנפרשת לרגלי הבסיס. השמיים ממול התכסו בשובלים לבנים של זיקוקים והבזקי כדורים. בשבועות האחרונים, מאז הפיגוע בהר הבית, מבעבע השטח כמו סיר רותח.
עיניה של אופק סרקו את הבתים על הקרקע, את הכבישים המתפתלים ואת תאורת הרחוב הכתומה. מבטה ננעץ לכמה שניות בבית מלאכה בעל גג כחול, המייצר אריחי קרמיקה. לפני כארבעה חודשים היא השתתפה בפשיטה על המקום, בחשד שלצד המרצפות מייצר בעליו גם רובים מאולתרים מסוג קרלו - בדיוק כמו אלה ששימשו את המחבלים בהר הבית.
"הכל התחיל ממידע כללי שהגיע אלי על אדם שמייצר אמל"ח", היא חושפת טפח מעבודתה הייחודית והמורכבת, המונעת ממנה להיחשף בפנים גלויות. "לא היה לי שם, לא ידעתי היכן הוא מתגורר, ולא את מקום הייצור. בדקתי בתוכנות מאגר מודיעיניות וביקשתי סיוע מהשב"כ ומהמשטרה להפעיל מקורות שלהם.
"אחרי חודש היו בידיי כל הפרטים. לקח לי שנייה להבין שמדובר במפעל שאני רואה כל בוקר כשאני פותחת את החלון. אמרתי בלב, 'חכה, חכה. אני אגיע אליך'. יומיים אחר כך מצאנו אצלו שלוש מחרטות לעיבוד מתכת, שבהן מייצרים קנים, קתות וידיות נשיאה של רובים".
המון אחריות מוטלת על כתפיה הצנומות של החיילת המצודדת בת ה־22. מאז אוקטובר האחרון היא הובילה לחשיפה של 19 בתי מלאכה, שבהם נמצאו כ־50 מחרטות. היא התנדבה לצה"ל למרות מחלת דם שהתגלתה בגופה ויכלה להסתפק בעבודה פקידותית, אבל דרשה לשרת ביחידת שדה. גם שם לא שקטה על השמרים ויזמה בעצמה את תפקידה הנוכחי, שלא היה קיים בעבר. אחר כך התעקשה להצטרף לפעילות השטח של הלוחמים.
לאור הצלחתה, הוחלט באוגדת איו"ש למסד את התפקיד. לפני כחודשיים מונה אחראי סיכול בחטמ"ר עציון, איש קבע. בחודשים הקרובים ייכנסו ארבעה נוספים לחטיבות בנימין, אפרים, שומרון ומנשה.
• • •
אופק גדלה בחיפה. הוריה התגרשו כשמלאו לה 3, ואחותה הבכורה היתה בת 6. מהימים ההם היא זוכרת בעיקר את ההודעה של אביה על הפרידה, כשנכנס לחדרה להשכיבה לישון ולחש לה שמעתה הוא יישן במקום אחר. כעבור שלוש שנים נישא האב בשנית, ונולדו לו שלוש בנות נוספות.
באותם ימים התגלו אצל אופק ליקויי למידה, והיא אובחנה כסובלת מהפרעת קשב וריכוז. את הריטלין השליכה לפח עם המעבר לחטיבת הביניים, ואז הידרדרה בלימודים. בכיתה ט' עברה לפנימייה הצבאית של חיל הים בעכו. "למדתי שם רק חצי שנה, ואת רוב הזמן העברתי מחוץ לכיתה. לא הכנתי שיעורים, העתקתי במבחנים והייתי לא ממושמעת. ממוצע הציונים שלי עמד על 40 בערך.
"חצי שנה לפני סיום הלימודים בחטיבה עברתי לבית ספר אחר. המורים הבהירו לי שבמצב הזה לא אוכל לעלות לתיכון. זו היתה מכה לפרצוף. באותו רגע השתניתי והתחלתי להשקיע בלימודים. אחרי חצי שנה סיימתי את החטיבה עם ממוצע 90".
היא נשלחה לכיתת מב"ר (מסלול בגרות רגיל), המיועדת לתלמידים בעלי לקויות למידה, והמשיכה להצטיין. בכיתה י"א קיבלה צו ראשון. "עשו לי את כל המבחנים, והפרופיל שלי עמד על 97. חלמתי ללכת למודיעין בגלל ההילה הסודית, אבל חשבתי שכולם שם גאונים, ומי ייקח תלמידה עם הפרעת קשב? ביקשתי לשרת כחוקרת במצ"ח, ובעדיפות שנייה רשמתי מדריכת כלואים".
באוקטובר 2013, כחודש לאחר שהחלה את כיתה י"ב, היא התחילה לחוש עייפות יומיומית, שלוותה בכאבי ראש עזים. "נתנו לי המון תרופות, אבל הכאבים רק התגברו והופיעה פריחה על הרגליים. כמה ימים אחר כך הופיעה פריחה גם על היד, ואשפזו אותי. באחד הלילות נכנס רופא כדי לדבר עם אמא, ועשיתי את עצמי ישנה. הוא סיפר לה שאני סובלת מקרישיות יתר בדם, ושהמחלה משפיעה על הפרקים. כשהוא אמר שלא אוכל להתגייס, פרצתי בבכי".
לאחר כשבוע שוחררה אופק לביתה ופנתה לרופא מומחה. גם הוא הבהיר ששירות צבאי לא בא בחשבון, מאחר שאסור לה להרים ציוד כבד, לבצע פעילות פיזית מאומצת או לשהות שעות רבות בשמש.
היא התייצבה בלשכת הגיוס בחיפה, "ובלחיצה אחת על המקלדת הורידו לי את הפרופיל ל־21. הסבירו לי שאוכל להתנדב, אבל רק אחרי שאעבור ועדות רפואיות. זה היה תהליך ארוך שנמשך שנה".
ביוני 2014 סיימה את הלימודים, והביטה בעיניים כלות בחבריה לכיתה, הנערכים לגיוס. "באוגוסט הגיע האישור שאוכל להתנדב, ואז צצה בעיה אחרת. אמרו שאני יכולה לשרת רק קרוב לבית ובמרחק של 30 דקות נסיעה מבית חולים.
"הלכתי לוועדה רפואית אחרונה וביקשתי מצ"ח. אמרו לי שאין שם מתנדבים. ביקשתי מש"קית ת"ש, ענו לי שחלק מהקורס נעשה בשמש. אמרתי להם, שימו אותי איפה שאתם רוצים. ידעתי שברגע שאהיה על מדים, אלחם על מקום שמתאים לי".
לאחר טירונות בת שלושה ימים שובצה אופק כמש"קית איתור משתמטים בלשכת הגיוס בחיפה. "הרגשתי שאני לא ממצה את עצמי. לא התנדבתי בשביל לשבת מול טלפון ולאתר סרבני גיוס.
"פניתי למדור מתנדבים וביקשתי לשמש פקידה פלוגתית ביחידת חי"ר. אחרי כמה ימים קיבלתי טלפונים משתי סיירות: דובדבן ומגלן. בדצמבר דחיתי זימון לקורס קצינים והתייצבתי לראיון בדובדבן. קצין השלישות הציע שאהיה מש"קית צפ"ה (צוות פיתוח הדרכה), שבוחנת את עבודת המדריכים. לא התלהבתי, אבל שתקתי. רציתי להיכנס ליחידה ואחר כך לחפש תפקיד אחר".
אחרי הראיון הלכה לאכול את ארוחת הצהריים בבסיס. כשהמתינה עם הלוחמים שחדר האוכל ייפתח, שאל אותה אחד מהם מי היא ומה היא עושה שם. "זה היה עידן, היום הוא חבר שלי", נמתח על שפתיה חיוך שובב ועיני השקד שלה נוצצות.
"זאת היתה אהבה ממבט ראשון. אחרי שבוע התחלנו לצאת, ומאז אנחנו ביחד, אם כי עדיין לא גרים ביחד. אני גרה בחיפה, ועידן בבאר שבע. הוא עדיין בדובדבן, בדרגת סגן. בגלל שהתפקידים שלנו מורכבים, אנחנו נפגשים בסופי שבוע".
לאחר סיום קורס צפ"ה ביקשה אופק מהמפקדת שלה למצוא לה אתגר אחר. היא נשלחה לקצין המודיעין של היחידה. "בגלל שהתנדבתי, הצבא זרם עם הבקשות שלי, ואני הרגשתי שהגשמתי חלום. השקעתי שעות של עבודה וסייעתי ללוחמים. שירתתי בדובדבן יותר משנה וחצי, ותכננתי להשתחרר וללמוד משפטים וקרימינולוגיה.
"באוגוסט שעבר, חודש לפני השחרור, הקמ"ן הציע לי לחתום קבע. לא ציפיתי לזה. אני אמנם מורעלת על הצבא, ומשכורת צבאית של אשת קבע היא די מפתה, אבל התוכנית לטוס לאוסטרליה היתה לא פחות מפתה. התברר שהוא כבר דיבר עלי עם הקמ"ן של חטמ"ר עציון ושלח אותי לדבר איתו.
"התלבטתי כמה ימים. התייעצתי עם עידן, שלא התלהב מהרעיון. בסוף החלטנו שאלך לשיחה עם הקמ"ן, מתוך נימוס. הוא הציע לי לחתום קבע לשלושה חודשים ולשמש אחראית על החמ"ל בחטיבה. הסכמתי.
"שבועיים אחר כך התברר שבכלל אין בשבילי תקן. זה הכעיס אותי. אמרתי לקמ"ן שבגללו לא הספקתי להירשם ללימודים. הוא אמר לי שיש בחטמ"ר יהודה תפקיד פנוי לאשת קבע - נגדת שימור וניהול ידע, שזה אומר ארגון של המידע שמגיע מהלוחמים לחמ"ל, כך שיועבר בצורה מסודרת לגדודים שבאים אחריהם לתפוס קו.
"ככה התחיל הרומן שלי עם המקום הנוכחי. אמרו לי שאצטרך לחתום קבע לשנה, והסכמתי".
איך עידן הגיב?
"לא התלהב. הוא חשב שמטרטרים אותי לתפקידים שלא יתאימו לי. דובדבן זו יחידה אינטימית, שמתנהלים בה כמו משפחה, והוא חשש שבחטיבה מרחבית זה יהיה אחרת, ושהבעיה בדם תחמיר. הוא דאג לי. גם אבא שלי היה באותה דעה. רק אמא תמכה".
• • •
החטיבה המרחבית יהודה, בפיקודו של אל"מ איציק כהן, אחראית על חברון, היישובים היהודיים והערביים סביבה, מחנות הפליטים ומערת המכפלה. גדודי החי"ר שנמצאים תחתיה מתחלפים אחת לכמה חודשים.
בדיוק שנתיים מיום גיוסה התייצבה אופק בבסיס החדש, כדי לחתום על התחייבות לשנת שירות בקבע. עידן ליווה אותה למפקדת החטיבה בהר מנוח.
"זה היה יום חמישי בבוקר, ועידן נהג. אני הסתכלתי בסקרנות על הנוף. אחרי שעברנו את מחסום תרקומיא הייתי קצת בהלם. ממש היו לי דמעות בעיניים. מה אני עושה באזור הזה? לאיזה חור הביאו אותי?
"כשנכנסתי בש"ג השוק היה מוחלט. חיילים יצאו מולי כשהם לבושים במדי ב' מלאים, ובעיניי זה היה מוזר. בדובדבן הסתובבנו עם דגמ"ח, חולצות טריקו וסנדלים. לא היה דשא כמו בסיירת, והבסיס נראה לי אפור. חברון, שכל כך צמודה, נראתה מאיימת. חתמתי על המסמכים של שירות הקבע וברחתי משם.
"ביום ראשון חזרתי, הפעם לבד. עליתי על אוטובוס ממוגן בבאר שבע, והאמת שפחדתי קצת. על החלונות הכפולים היו סימנים שנשארו מפגיעות של אבנים. כשנפגשתי עם הקמ"נית בחטיבה אמרתי לה: 'תודה, אבל תפקיד של ניהול ידע הוא פחות אני'. זה היה חצוף, שלושה ימים לפני כן חתמתי קבע".
הפשיטה על בית המלאכה של חמודה רג'אבי, הגדול ביותר שנתפס אי פעם בחברון. "רציתי לספר לכל העולם, אבל לא יכולתי" // צילום: דו"צ
הקמ"נית שלחה את אופק להשתלמות בת שבוע בחוליית הצמ"א (צוות מודיעין אופרטיבי) של אוגדת איו"ש. זו היתה הפעם הראשונה שהיא נחשפת לתוכנות מחקר, המאגדות אינספור פיסות מידע שמגיע במקביל ממקורות של השב"כ, המשטרה וצה"ל, כדי לסכל את הפיגוע הבא. כשחזרה לחטיבה, ידעה שזה מה שהיא רוצה.
"הלהיב אותי הרעיון שאוכל לחקור על מבוקשים. מדובר בכמויות עצומות של מידע, והמפתח הוא שיתוף הפעולה בין הגופים המודיעיניים. למדתי, למשל, שהשב"כ מתעסק יותר עם מבוקשים, והזירה של ייצור אמצעי הלחימה נשארת בתחום הצבא.
"הקמ"נית זרמה עם הרצון שלי לייסד משהו דומה לצמ"א ברמה חטיבתית, תפקיד שלא היה בעבר. החלטנו שאשב במשרדים של המודיעין בחטמ"ר, אבחר לבדי יצרני אמל"ח, ואחקור עליהם לבדי. פשוט לקחתי יוזמה שהתאימה לרוח וליעדים שקבע המח"ט. מעולם לא חשבתי שזה יהפוך לתפקיד צבאי חדש".
השינוי המהותי ביותר בתפקידה של אופק, לעומת התפקיד האוגדתי, הוא העבודה העצמאית מול השב"כ והמשטרה. הצמ"א של האוגדה פועל מול יועצים משפטיים ודסק השב"כ; אופק יוצרת קשר עם הרכזים בשטח ומבקשת מהם להשלים עבורה מידע שלא קיים במאגר ובתוכנה.
"למשל, מצאתי ידיעה שלפיה מישהו מחברון ביקש ממישהו שיעביר לו קרלו (חיקוי של תמ"ק קרל גוסטב שבדי; ט"א), כדי לירות בו בחתונה. את השב"כ לא מעניין לטפל באירוע כזה, ופה אני נכנסת לתמונה. מהיכן יש לבחור נשק? מי ייצר לו אותו? איפה נמצאת המחרטה שייצרה את המכלול והקנה? האם בית המלאכה מייצר כלי נשק נוספים שמגיעים למחבלים?
"בהתחלה אני מצליבה מידע שקיים במאגר, כמעט כמו חיפוש בגוגל או בפייסבוק, ואחר כך מדברת עם רכזי השב"כ. אני משתפת אותם במה שהשגתי ומבקשת מהם להשלים את המידע החסר. ברגע שהתמונה שלמה, אני מעבירה אותה לקמ"נית, לחמ"ל ולשב"כ. מפקד החטיבה הוא זה שמחליט אילו כוחות ייצאו וכמה, אבל בדרך כלל אני זאת שמחליטה מה הדחיפות של הפעולה, כי לי יש את כל המידע".
• • •
המשימה של אופק נשמעת כמעט דמיונית. קשה לעכל שאחריות כבדה כל כך מוטלת על כתפיה של צעירה אחת, שנראית יותר כמו דוגמנית מאשר כמו חיילת מודיעין, המאתרת מבוקשים ויצרני נשק. היא גבוהה ודקת גזרה. שיערה הגולש צבוע בגוני בלונד ואסוף בקפדנות. כשהיא משחררת את הקוקייה הכהה, היא נראית קצת כמו נערת פוסטר, בעיקר בזכות עיני הדבש הגדולות.
כבר בתחילת תפקידה זכתה להצלחה כבירה, כשחשפה את בית המלאכה הגדול ביותר שנתפס אי פעם בחברון. הידיעה הראשונה על יצרן הנשק חמודה רג'אבי הגיעה עוד כששהתה בהשתלמות הצמ"א. היא הציבה אותו כיעד אישי של החטיבה ושלה. ליקטה פיסות מידע ראשוניות מהמאגר, הפעילה אמצעים טכנולוגיים, הציבה בקשות מוגדרות לרכזים וביקשה סיוע מתצפיתניות - עד שהיה בידיה כל המידע שרצתה. איפה הוא גר, באיזה סוג של רכב הוא נוסע, מה סדר היום שלו, מה המסעדה האהובה עליו, מתי מכר לאחרונה קרלו ולמי. אבל פרט המידע החשוב ביותר היה שבית המלאכה מוסתר במרתף תת־קרקעי מתחת לביתו.
לאחר חודשיים של עבודה נקבע תאריך הפשיטה ל־19 בדצמבר. גדוד 890 של הצנחנים יצא באישון לילה לכיוון ביתו של רג'אבי, ולראשונה, התלוותה אליהם חיילת.
"למרות שעד אז זה לא היה מקובל, המח"ט אישר לי להצטרף", היא נזכרת בגאווה. "רציתי לראות במו עיניי את הפרויקט הראשון שלי. הלוחמים הביטו בי בהשתאות. הייתי עם נשק, אפוד וקסדה, נסעתי בג'יפ עם המפקדים".
פחדת?
"פחדתי שטעיתי במשהו והוצאתי גדוד שלם לחינם. עצרנו במרחק של כמה מאות מטרים מהבית, ורצתי עם הלוחמים בעלייה שמובילה אליו. הם התפרשו מסביב, כרעו וכיוונו את הנשק, וגם אני עשיתי את זה. הרגשתי כמו חיילת קרבית.
"שמעתי את אחד המפקדים דופק בדלת וצועק בערבית שיפתחו. כשהדלת נפתחה, נכנסתי פנימה עם החיילים, והתחלנו לחפש בחדרים, בזמן שרג'אבי ישב בסלון. פתאום שמתי לב שעל הקיר, ליד המדרגות במבואה, תלויה מין שמיכה, כאילו בצורה דקורטיבית. סימנתי עם היד לאחד הקצינים, אבל הוא לא ממש ספר אותי. סימנתי לו שוב, אבל הוא התרכז בחיילים.
"ניגשתי והזזתי את השמיכה, ואז ראיתי בור עמוק, בערך שני מטר. ביקשתי אישור מהקצין לרדת למטה. לא פחדתי, כי הבית היה מאובטח. שמתי את הרגליים והידיים משני צידי הבור וירדתי.
"כשהגעתי למטה הדלקתי את הפנס של האייפון, ולא האמנתי. זה היה אולם עצום, עם מכונות ענקיות. צעקתי, 'בואו לכאן, בואו לכאן', והחיילים רצו אלי. מה לא מצאנו שם".
מספירה שערך צה"ל לאחר החרמת הציוד התברר כי במקום היו 12 מחרטות, כ־300 כדורים, 2 כפתורי הפעלה למטעני נפץ, 7 כוונות לרובים, 24 מכלולים, 13 קנים ועוד 48 בשלבי עבודה, 5 מחסניות, 6 ידיות אחיזה, 11 קפיצים, וגם חלקים של M-16 צה"לי גנוב.
איך הרגשת אחרי הלילה הזה?
"סיפוק אדיר. רציתי לספר לכל העולם, אבל לא יכולתי, חוץ מלעידן. הוא היה גאה בי".
• • •
דשא מלאכותי ירוק מקבל את הבאים ליחידת המודיעין של החטמ"ר. ביום חמסין, כשהמחוג במד החום חצה מזמן את רף 40 המעלות, והנוף מסביב מרצד בגלים מטושטשים, אופק נראית רעננה להפליא. היא פוסעת בקלילות בין מבני החטיבה, כשברקע תפילות המואזינים בחברון. ברחבה שליד נקודת התדלוק מונחים חלקי מתכת גדולים וגלגלי שיניים מאובקים, שריד למחרטות שנשלחו לפני כשבועיים למחסני צה"ל. במומחיות היא מסבירה לי על הפריטים ותפקידם, ואוספת לידיה נסורת שנותרה לאחר ייצור קנה של קרלו.
סמ"ר אופק. "את הפירות של העבודה שלי אני רואה במחירים המאמירים של הנשק" // צילום: מרים צחי
המשרד שלה בולט בסגפנותו. שולחן, שני מסכי מחשב גדולים וחלון מסורג קטן. על הקיר ליד הדלת מודבקים תצלומים שלה ושל עידן בחופשה בחו"ל, וגם כרזה לא שגרתית של פעיל חמאס טארק אדעיס, "שנכנס ויוצא מאגף האסירים הביטחוניים בכלא", היא מסבירה. "במאי השנה הוא שוחרר ממעצר מנהלי בכלא עופר לאחר שנחשד בהשתייכות לארגון טרור ובקשר עם המחבלים שביצעו באוגוסט 2010 את הפיגוע שבו נרצחו יצחק וטליה איימס, אבישי שינדלר וכוכבה אבן חיים".
היה לך חלק במעצר האחרון שלו?
"לא, אבל התמונה שלו מולי מזכירה לי כל יום עם מה אנחנו מתמודדים. המאמץ לאתר נשק ותחמושת הפך ליעד מרכזי של האוגדה, כי הנשק הזה משמש אחר כך לפיגועים. חשיפת בתי מלאכה אולי לא נשמעת בומבסטית כמו סיכול ממוקד, אבל כל מחרטה שנתפסת מצילה חיי אדם. אני מסכלת פיגועים, אבל מאחורי הקלעים.
"את הפירות של העבודה שלי אני רואה במחירים המאמירים של הנשק. פעם שילמו על קרלו 2,000 שקל, היום הוא שווה כמעט 10,000. על M-16 משלמים יותר מ־50 אלף שקל.
"בכל יום, בישיבת סיכול עם מפקד החטיבה, אני מציגה את היעדים. כל בעל בית מלאכה אנחנו משתדלים לעצור מייד, כי 24 שעות הן זמן מספיק כדי לייצר עוד כמה רובי קרלו. הקירבה של היישובים היהודיים הופכת את המצב למסוכן עוד יותר.
"אני והקמ"נית שדרגנו את העבודה ויזמנו פורום מודיעין מיוחד, שמתכנס אחת לחודש, ובו משתתפים גם רכזי השב"כ ואנשי משטרה. ביחד אנחנו מדברים על יעדים עתידיים".
החטיבה מבצעת יותר מ־20 פשיטות בחודש, בזכות המידע שמביאה אופק. היא זו שיודעת להבחין בין סתם צינור מתכת לבין כזה שיכול להפוך לקנה של רובה. באפריל היא לקחה חלק במעצר של המבוקש עימאד נתשה, שאת המידע על אודותיו אספה במשך חודשיים. "הוא ידע שהצבא מחפש אותו, והוא ידע איך להקשות עלינו. ביקשתי סיוע מהשב"כ, וכך גילינו שהוא מייצר נשק במין מוסך שבבעלותו.
"הגעתי עם לוחמי הצנחנים באמצע הלילה, והמקום נראה תמים. היו שם אופניים של ילדים, וגם אופנוע אחד. בצד היו שש מכונות. פתחתי אחת מהן והסתכלתי פנימה. מייד זיהיתי שם שלושה קנים של רובה. באחרת היתה כוונת. לצערי הוא שוחרר ממעצר אחרי שבוע".
• • •
הגדרת התפקיד של אופק כוללת גם החרמת כספים המועברים מארגוני טרור לתושבי חברון והסביבה, אבל בחודשיים האחרונים עבר הנושא כמעט בלעדית לידי השב"כ ("מאחר שמדובר בציר של חמאס, צה"ל הוא חלק משני כאן"). לפני חמישה חודשים, כשעסקה בתחום, פגשה אופק לראשונה את משפחתו של טארק אדעיס. היא הגיעה לביתו עם לוחמים מהצנחנים, אולם החיפוש אחר מזומנים עלה בתוהו. החיילים החרימו את מכונית הפולקסווגן שבבעלותו.
"אם אין כסף, מחרימים רכוש שווה ערך או צ'קים, כדי להפעיל עליהם לחץ. בעבר לקחו גם תכשיטים, אבל הוחלט להפסיק עם זה. אם לא מוצאים את הרכב, ממשיכים לחפש. מדובר בעיר גדולה, חיים בה יותר מ־200 אלף תושבים, וכמעט כולם ממונעים".
במהלך איתור כסף, נאלצת לעשות חיפוש גופני?
"לפני שלושה חודשים הגענו לבית של מבוקש, אבל הוא לא היה שם. פתחו לנו את הדלת בני משפחה, בהן כמה נשים. חיפשנו בארונות של המטבח, בחדרי הילדים, מתחת למזרנים, במקרר, במקפיא, אפילו במכונת הכביסה. לא מצאנו כלום. מכיוון שהייתי החיילת היחידה שם, מפקד הכוח ביקש שאעשה חיפוש על אחת הנשים שנראתה לו חשודה. מצאתי אצלה בתחתונים כמה מאות שקלים.
"אין ספק שזה לא נעים, אבל במקרים כאלה אני ממוקדת מטרה ומשתדלת לא להפגין רגשות, גם כשצועקים עלי ומקללים אותי".
אילו תכונות נדרשות מהאחראים על הסיכול?
"להיות חדורי מטרה, סקרנים, ובעיקר להבין את המשמעות האנושית של העבודה. אנחנו תורמים להצלת חיים. בעיניי זה חשוב יותר מהיכולת לנתח מידע".
ולפעמים, המבוקשים באים אליה בלילה, בחלום. "זה רק במקרים שלא הצלחנו לאתר מבוקש. אז אני חולמת שמצאנו אותו ושהוא נעצר. מאוד מטריד אותי כשהם מצליחים לחמוק מאיתנו. לפעמים, בנסיעה בדרך לחטיבה, אני מסתכלת מסביב בתקווה שאראה אותם".
איפה נמצא אותך בעוד חמש שנים?
"קשה לי לראות כל כך רחוק. כרגע אני עדיין שוקלת אם לחתום עוד שנה קבע או להשתחרר".
tala@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו