את "שמיטה", רומן הביכורים של אסתי הלפרין־מימון (הוצאת כנרת זמורה ביתן), קראתי בנשימה אחת ובמנה גדושה של חשדנות. בעיניים מצומצמות ומרקר ביד ימין, חיפשתי לסמן נפילות בתוך הספר המבריק. איפה תיפול החילונית תושבת קריית אונו שלא גדלה בהתנחלות ולא התגוררה בהתנחלות מימיה, כשהיא מנסה לשרטט בקווים דקים משפחה דתית ביישוב קהילתי.
כשבעמוד השלישי תיארה הלפרין־מימון שולחן שבת ולצידו תמונה שנדמתה מוקפת הילה "לאור הנרות הדולקים", ציינתי לעצמי: נרות השבת אינם מאירים את הבית, הם בדרך כלל בפינת החדר, נמהלים בתאורת החשמל. אבל זו היתה השגיאה היחידה שהמרקר שלי סימן. הספר כאילו נכתב בידי מי שחיה כל חייה בתוך בועה קהילתית מרוחקת ומכירה את כל הניואנסים.
הלפרין־מימון אורגת בתחכום שתי קבוצות בלתי מיינסטרימיות: העלילה מגוללת קשר רגשי עדין - ארוטיקה נמצאת רק בין השורות - בין תמר, מורה רווקה, לבין נעמי, תלמידתה היפה בת ה־17 שהתייתמה מאמה בפיגוע ירי. אצל הקורא נוצרת אמפתיה, גם אם הוא נכון לביקורת בהתאם לעמדתו מבית, הן כלפי המתנחלים והן כלפי הלסביות, שתי קבוצות שנלחמות על מקומן בחברה הישראלית. ברית מצורעים.
"אני חושבת שהצבתי גם את השמאלני החילוני וגם את המתנחל הדתי בקונפליקט תוך כדי קריאה, ויש ביקורת ששניהם יתמודדו איתה", אומרת הלפרין־מימון. "קל למתנחלים להזדהות עם מתנחלים, ולליברלים להזדהות עם הלסבית, אבל מה קורה כשהזהות האנדרדוגית היא כפולה? כשהמתנחלת ה'שנואה' היא גם לסבית, והלסבית ה'שנואה' היא גם מתנחלת?"
היא בת 39, פסיכולוגית קלינית במקצועה, נשואה לטל, פסיכולוג קליני גם הוא, אמא לזיו (5) וליותם (3). באמצע מירוץ החיים הצליחה להוציא את עצמה לפנסיה חלקית בפורמט שנשמע כמו החלום של כולנו: יומיים בלבד בשבוע היא מתישה את עצמה בעבודה אינטנסיבית בקליניקה הפרטית שלה בתל אביב. בשאר הימים היא קוראת, מגדלת ילדים, צופה בסדרות טלוויזיה וכותבת.
על ספר הביכורים שלה נחה רוח הפסיכולוגית, וההיכרות עם נפש האדם בולטת באפיון הדמויות העדין והחד ובהתפתחות שלהן, לצד עלילה מינימליסטית. "החיים זה לא מה שקורה בחוץ אלא בפנים", אומרת הלפרין־מימון. היחסים המרתקים ביותר מתגלים בין ברכה, אם המשפחה, לתמר, בתה הרווקה המבוגרת שמתגוררת ביחידת דיור מתחת לבית הוריה. האהבה ביניהן חמקמקה. ברכה מתמודדת עם בושה במקומה החריג של תמר, כשכל בנות גילה כבר נשואות ואימהות לילדים, ומצד שני מחויבת לה כאמא.
"אנשים שונים יראו בספר דברים שונים. אני יכולה לדמיין את הביקורות שישאלו איפה הפלשתינים, או למה לא כתבתי שהתנחלויות זה רע. אני מקווה שמשמאל יקראו ויבינו כמה קשה לחיות חיים אותנטיים בהתנחלות, כמה אי־צדק יש בקהילה קטנה שכביכול שמה את הצדק והסולידריות החברתית כערך, אבל השוליים החברתיים שבתוכה לא יכולים להיות חלק מהצדק הזה".
ומה עמדתך האישית בנושא ההתנחלויות?
"אני לא חושבת שההתנחלויות הן המכשול לשלום. זו הסתכלות ילדותית. מאידך אני לא חושבת שהן צריכות להיות שם, בגלל שאלות מוסריות. אבל זה לא צריך לשלול את האנשים שחיים שם. להסתכל עליהם רק דרך הפריזמה הזאת זו שטחיות אכזרית. לבקר את ההתנחלות רק בגלל מעשה ההתנחלות, זה נמוך. אני חושבת שביקורת אמפתית היא אפקטיבית יותר משיפוטיות חיצונית. מפריע לי שלוקחים בני אדם ומתייגים אותם, מתרכזים באקט אחד של ההוויה שלהם ולא במכלול. גם לגבי מתנחלים וגם לגבי להט"בים. כשיש אג'נדה מפספסים בדרך את בני האדם. במקום 'ימני' ו'שמאלני' אני מעדיפה חמלה ואמפתיה והיכרות. חילונים עסוקים בזכויות להט"בים ומתנחלים עסוקים בזכויות המתנחלים, וכל אחד מתעקש לראות רק את המשבצת הצרה שלו. הספר אומר שכולם זה אנחנו. בתוך המסע שעובר הקורא לא הכנסתי שום אלמנט פוליטי. רציתי שהחוויה תעשה את העבודה, וכל אחד יחליט בעצמו מה הוא מרגיש אחרי הקריאה".
מושג מופשט של אמונה
ההיכרות שלה עם המגזר הדתי מובנת, כמי שגדלה בבית דתי וחזרה בשאלה רק בתקופת האוניברסיטה. עיקר ההפתעה הוא מהדיוק של המחברת לגבי מרקם החיים ביישוב בשומרון. היא גדלה בירושלים עד גיל 10. אחר כך נסעה המשפחה לחמש שנים בניו יורק במסגרת מחקר של אביה, אנדוקרינולוג במקצועו. כשהיתה בת 17 וחצי הוריה התגרשו. אביה נישא בשנית, ומתגורר ביישוב הדתי בני דקלים שבחבל לכיש. אמה, מורה לאמנות ולאנגלית במקצועה, לא רואה עצמה היום כחלק מהחברה הדתית.
הלפרין־מימון היא בכורה מבין שלושה. שלושת הילדים קיבלו חינוך דתי ובחרו לחיות חיים חילוניים. העיסוק בכתיבה נוכח במשפחתה: סבה מצד האם, הרב פנחס מילר שכיהן כרבה של העיר נצרת עילית, הוציא לאור כמה ספרים תורניים, ספרים בנושאי ארץ ישראל וספר שהנציח קהילות שנספו באירופה. אשתו פנינה כתבה ספר על אודות בעלה ובו רשמים מהחיים המשותפים. גם שני אחיה של אסתי עוסקים בכתיבה, ככותב תשבצים וככותבת מאמרים אקדמיים.
כריכת הספר
היא עברה מסלול דתי קלאסי. כשמשפחתה שבה מניו יורק היא למדה בתיכון הדתי אמי"ת ברחובות. אחר כך שירתה כמורה חיילת במחלקה לתרבות תורנית, למדה במדרשת עין הנצי"ב, ואת לימודי הפסיכולוגיה השלימה באוניברסיטת בר־אילן בעודה מתגוררת בביצה הירושלמית המפורסמת של הרווקים הדתיים. "הייתי דתייה אבל בשוליים של המגזר. מעולם לא הרגשתי דתייה מבפנים, לא לגמרי שייכת. בתור ילדה ידעתי שלא אהיה דתייה, ומהגן לא חשבתי שצריך לעשות את הדברים שעשו אצלנו בבית. יצאתי מעולם ההלכה בתחילת שנות העשרים שלי, אבל אני לא מרגישה לגמרי חילונית. הדתיות שלי היא לא של פרקטיקה אבל כן של שפה ואסוציאציות. הייתי רוצה שהילדים שלי יגדלו עם טקסטים יהודיים, לא עם המעשים או בתוך חברה שאומרת להם איך לחיות, אבל כן עם השראה, מושג מופשט של אמונה. שיהיו מחוברים רגשית ליופי שביהדות. טל בעלי הוא חילוני מבית. הכרתי אותו בגיל 30 והתחתנו כשהייתי בת 32. חיי החברה שלי עד אז הורכבו מדתיים וחילונים. הייתי שייכת לשני העולמות והיה לי מאוורר".
את מתארת את תמר כרווקה אפרורית, עם מבע פנים מבוגר וגוף קמל, ורק באמצע הספר מתחוור לקורא שמדובר בבחורה בת 27.
"בגיל 27 בחורה דתייה מרגישה כמו חילונית בת 40 וכך גם מסתכלים עליה: כמי שעתידה מאחוריה. יש בזה משהו מאוד אכזרי. כשאתה חלק מהחברה קשה לתפוס את זה, רק כשאתה עובר בין המגזרים אתה רואה את הטרגדיה שכרוכה בציפייה לחתונה מוקדמת, ובאכזבה ממי שזה לא קורה לה. ככל שעוברות השנים וחוצים איזשהו רף שהחברה הציבה, הסיכוי להתחתן נעשה נמוך ומסתכלים עליך כעל מקרה אבוד. אצל חילונים, 27 זה גיל של נעורים, פריחה, סוף גיל ההתבגרות. ביישוב דתי אלו בחורות עם חמישה ילדים".
ובין תמר לנעמי, תלמידתה היפה, משתרע מתח לסבי רמוז.
"ראיתי את זה אצל בנות שבאו מאולפנות. בגילים של ההתפתחות המינית בנות דתיות מבלות יחד בבועה שנעדרת בנים. פנימייה באולפנה, דירת שירות לאומי, דירת שותפות של סטודנטיות. כל מי שלמדה במסגרת כזאת יכולה להיזכר בכאלה שהיו נראות כמו זוג, מצמידות מיטות בפנימייה, ולא עושות עניין, לא מתעסקות בזהות המינית שלהן. יכולה להיות ארוטיקה טבעית בתוך חברות בין בנות, ואחר כך הן ייצאו עם בנים ויתחתנו".
למדתי באולפנה עם פנימייה ושירתי בשירות לאומי ולא חוויתי את זה בסביבה שלי. או שהרדאר הסטרייטי שלי פספס את זה.
"תנסי להיזכר בחוויות מהימים ההם ותקלטי שהיה שם משהו שהוא מעבר לחברות. זה פחות מאיים מאשר כשזה קורה בין בנים. אצל בנים יתעסקו בזה כהפרה משמעתית, זה מאיים על הזהות שלהם. בנות יכולות לנהל רומן עם חברה באולפנה ולצאת לשידוכים, זה לא נראה להן קונפליקט".
יחס חזק כלפי "האחר"
את כתב היד של "שמיטה" שלחה לכל ההוצאות לאור, וקיבלה תשובה שלילית. רק אחרי תיווך של חברתה, הסופרת והתסריטאית איילת גונדר־גושן, הצליחה לגרום לאנשי כנרת זמורה ביתן להאמין בספר. "כתבתי מאז ומתמיד אבל לא חשבתי שזה יהיה המקצוע שלי. אמא שלי חינכה אותי לשאוף לעצמאות כלכלית, ללמוד מקצוע, שאף גבר לא ישים אותי במטבח וישכח אותי שם. הניסיון לצאת לאור היה בזמן שלמדתי בתוכנית לדוקטורט בפרשנות ופסיכואנליזה בבר־אילן. עם ילד בן שנה וחצי בבית ותינוק בבטן, הבנתי שאני לא רוצה לוותר על הילדים שלי לטובת קריירה אקדמית שואבת. הפסקתי את הדוקטורט והתחלתי לכתוב.
"בתקופת היריון ואחרי לידה יש פוריות יצירתית גדולה", היא מספרת. "בחופשת הלידה של הבן השני שלי הייתי קמה בלילה לתת בקבוק, ובמקום לחזור לישון מתיישבת ליד המחשב. היה בזה משהו הרמוני. יש פאתוס רגשי שבא עם לידה ואהבה אימהית ראשונית, מקום של אמפתיה גדולה, ושם האהבה נוגעת בכאב".
אני שואלת אותה על האמינות המובהקת של הספר, על ההיכרות עם עולם המתנחלים שבא לידי ביטוי באופן כן: שיפוטיות אוהבת לצד דיוק בפרטים. הלפרין־מימון מספרת על החבר שלה מגיל 19, תושב שבי שומרון. "זו היתה הפעם הראשונה שהגעתי להתנחלות, והייתי איתו שנתיים. אהבת נעורים תמימה. ביליתי שם בשבתות. ראיתי את המשפחות, השכנים, חברי הילדות. אני חייבת להבהיר שאין דמות בספר שיש לה מקבילה במציאות".
אבל הדמות הגמישה שנקראת "קהילה" כן משורטטת בהתאם למה שראית בשבי שומרון.
"היחס לחריג, למי שסוטה מהנורמה, היה מאוד חזק שם. ראיתי את זה אפילו בתשובה לשאלה איפה אני גרה. מה זאת אומרת גרה ברחובות? מי גר ברחובות? כולם אמורים לגור בריכוזים הדתיים הקלאסיים או בהתיישבות. הכרתי לעומק את החוויה האגוצנטרית שיש במקומות קטנים כאלה, וזה לא משנה אם מדובר בקיבוץ או בהתנחלות, תחושה שאנחנו מרכז העולם, אנחנו יודעים מה טוב ונכון, וכל השאר נורא משונים וטועים. ההמשך של התחושה הזאת הוא משהו נקמני ביחס לטועים. הם ייענשו על הטעות שלהם. בשבי שומרון היתה מישהי שגדלה ביישוב והתחתנה עם חילוני. אחרי כמה שנים הוא בגד בה, היא התגרשה, וחזרה ליישוב. השיח בשבילים היה 'מגיע לה, היא עשתה טעות, התחתנה עם חילוני - מה חשבה שיקרה לה?' שיח שמתעקש להיות צודק גם במחיר של לפגוע בילדה שגדלה בבית לידך. גם בשבתות אצל אבא שלי בבני דקלים אני נחשפת לעולם הזה. אני רואה איך מתלבשים, איך מדברים אחד על השני, איך מסתכלים עלינו בגן השעשועים, מסתובבים בשבת בלי חולצה לבנה מכופתרת".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו