תינוק במימון המונים

"תמיד היה לי חלום להיות אמא, והיה ברור לי שיהיו לי הרבה ילדים", אומרת שני לינצקי (37) מבאר שבע. "הייתי בטוחה שאעשה את המסלול הטבעי, שבו אמצא אהבה ואכיר בן זוג, נביא יחד ילדים ונקים משפחה. אבל ראיתי שזה לא קורה, שאני לא מוצאת זוגיות והזמן עושה את שלו, ואני כל כך רוצה להיות אמא. 

"בערך בגיל 30 התחלתי לחשוב לעומק איך אני מגשימה את החלום. התחלתי להתרגל למחשבה שאני מביאה ילד מתרומת זרע, ושאם יצטרף בן זוג למשוואה - סבבה, אבל אני לא מחכה. התחלתי לעשות כל מיני צעדים לסדר את החיים שלי כדי שיהיו מוכנים לילד אם אביא אותו לבד. החלפתי רכב, כדי שיהיה נוח לשים בו עגלה, אספתי את כל החסכונות שלי וקניתי דירה במקום הדירה הקטנה והמיושנת שבה גרתי, וסידרתי חדר לתינוק שיבוא.

"בגיל 34 התחלתי טיפולים. לפני זה, במשך שלושה חודשים עשיתי המון בדיקות, והכל היה תקין. עברתי שתי הזרעות, שלא הצליחו, וכדי לא להתעכב יותר מדי החלטתי עם הרופא שלי שנעבור להפריה חוץ־גופית, אבל לא הצלחתי להגיע לשלב הזה.

"ארבעה חודשים אחרי שהתחלתי בטיפולי ההפריה הרגשתי במקרה גוש בחזה, והלכתי לכירורג שד להיבדק. הכירורג אמר שהכל בסדר כנראה, אבל ביקש שאעשה אולטרסאונד. עשיתי את הבדיקה, וגילו שיש משהו מוזר. אחרי יומיים עשו לי ביופסיה, ואחרי שבוע קיבלתי תשובה שיש סרטן בשד. באותו רגע הבהירו לי שמפסיקים את הטיפולים ומתמקדים במחלה.

"זאת היתה קרוסלה של רגשות. לפני דקה התרגשתי מהעובדה שאני הולכת להביא ילד וזה הרגיש ממש ממשי, ופתאום הכל נופל ואומרים לי ששנתיים אני אפילו לא יכולה לחשוב על זה. חוץ מזה, זה כאילו אומרים לך שאתה הולך למות. אבל קיבלתי, הבנתי שצריך להתמודד עכשיו, ועוד לא קלטתי כמה ההתמודדות קשה. לא תיארתי לעצמי שזה ישנה לי את כל החיים. חשבתי שאני הולכת לסיים את הטיפולים בסרטן ולהמשיך בטיפולי הפוריות שלי. הייתי מלאת תקווה".

יפית, אחותה של שני, התלוותה אליה לטיפולים. "היינו באות בערך בכל שבוע לבדיקה או לטיפול, והרופאה היתה שואלת אותה, 'שני, את מבינה?' - והיא היתה עונה שכן, אבל היא לא הבינה. תוך כדי טיפולים גילו שיש לה גרורה בגב, והרופאה הסבירה שזאת מחלה כרונית, שהולכת להימשך המון שנים, אם לא כל החיים. כשהיא אמרה לה שלא תוכל להיכנס להריון, זה ריסק אותה".

"הרגשתי שאין לי למה להמשיך לחיות", משחזרת שני בדמעות. "איזה מין חיים אלה? על מה אני נלחמת? גם להיות לבד, גם מחלה ארורה, וגם אין לי אהבה - המחשבות האלו שרפו אותי מבפנים".

אבל גם הגילוי שמדובר בסרטן שד גרורתי, הטיפולים הקשים והידיעה שלא תוכל להביא ילד בשנים הקרובות לא גרמו לשני לוותר על החלום להביא ילד לעולם.

"היו לי ימים קשים", היא אומרת. "בהתחלה לא רציתי לשמוע בכלל על פונדקאות. רציתי לגדל את הילד בתוכי ולהרגיש אותו מהרגע הראשון. אבל אז הבנתי שהאפשרות היחידה שלי היא פונדקאות מביצית שלי".

•   •   •

לפני כחצי שנה הבינה שני שכרווקה, היא אינה זכאית להסתייע בשירותי פונדקאות או בתהליך אימוץ בארץ, ועליה לפנות לגורמים בחו"ל. "אני משלמת מסים, משרתת בצבא וממלאת את כל החובות שלי למדינה", היא אומרת בזעם. "המדינה, לעומת זאת, רואה בי אישה סוג ב' ולא עוזרת לי להפוך לאמא. זה מתסכל.

"את תהליך הפונדקאות אני יכולה לבצע רק בקנדה או בארה"ב, וזה יעלה לי 400-200 אלף שקלים, שאין לי. התחלתי לחשוב מאיפה אני מביאה את הכסף. טיפולי הפוריות שעשיתי עלו לי 25 אלף שקלים, שאת חלקם מימנתי מחסכונות ואת חלקם גייסתי מהמשפחה. הבנק לא מאשר לי הלוואה.

"עבדתי כמנהלת צוות בשירות לקוחות, אבל בגלל הטיפולים לסרטן נאלצתי לצאת לחופשת מחלה ארוכה, והיום אני חיה מקצבת ביטוח לאומי".

לינצקי. "החשיפה בכלל לא קלה לי, מה שנותן לי את הכוח זאת המחשבה שבסופו של המסע הזה, אני אגלה שמישהי בהיריון עם הילד שלי" // צילומים: אריק סולטן

לאחר לבטים רבים החליטה שני, בעידודה של אחותה יפית, לגייס את הסכום הנדרש באמצעות מימון המונים בהדסטארט. סכום היעד שהציבה: 220 אלף שקל (מהם תעביר 20 אלף כעמלה לאתר). "לאנשים יש כל מיני חלומות", עיניה בורקות. "החלום שלי הוא להיות אמא ולחבק תינוק משלי. באמת שמגיע לי".

עברה לך בראש המחשבה שאם המחלה תכריע אותך, הילד יישאר לבד? 

"בוודאי, וגם דיברתי על זה עם הרופאה. לא הייתי עושה צעד כזה אם הייתי יודעת שאני מביאה ילד לעולם ולא יהיו לו אמא ואבא. זה היה חוסר אחריות מצידי להביא אותו לעולם ולהשאיר אותו לבד. הרופאה הסבירה לי שסרטן גרורתי הוא כרוני כמו כל מחלה כרונית אחרת. עם טיפול מתאים, אני אוכל לתפקד ולהתנהל כרגיל". 

שני העלתה לפייסבוק סרטון, שבו היא חושפת את סיפורה הקשה. "הרגשתי נורא, והיו רגעים שהייתי מיואשת מהחיים שלי", היא אומר בסרטון בקול רועד. "כל כך רציתי להיות אמא, וכל פעם עוד משהו עוצר אותי ועוד טיפול מעכב אותי. זה עוד לפני שהבנתי שאני לא יכולה להיכנס להריון - הייתי בהכחשה". הסרטון פורסם באתר "giveback" (פלטפורמה למימון המונים מבית הדסטארט) ובדף הפייסבוק של שני, והפך במהירות לוויראלי.

"החשיפה בכלל לא קלה לי", אומרת שני. "אני אדם פרטי, וקשה לשים את הבעיות שלי מול הפרצוף של כולם. אני עושה את זה עם הרבה כוחות נפשיים ורצון עז להביא ילד. מה שנותן לי את הכוח זאת המחשבה שבסופו של המסע הזה, אני אגלה שמישהי בהריון עם הילד שלי". קולה נסדק, והיא פורצת בבכי.

שבועיים אחרי שיצאה לדרך עם פרויקט מימון ההמונים כבר גייסה שני 10,000 שקלים. בני משפחה וחברים סייעו לה עוד לפני כן ואספו עבורה 60 אלף שקלים. "אבל הדרך עוד ארוכה", היא אומרת.

היו בעבר אנשים שגייסו כספים בסיפורים אישיים קורעי לב ואחר כך התגלו כנוכלים. נתקלת באנשים שחשדו בך?

"אני לא חושבת שמישהי תוכל להמציא שהיא חולה ורוצה עד כדי כך ילד כדי לקבל כסף במרמה. זה יותר מדי קיצוני. הרבה אנשים התגייסו למטרה הזאת, ויש גם אסמכתאות מובהקות לכל העניין".

האחות, יפית: "אני מאמינה באמונה שלמה שמי שיקרא את מה שאחותי כתבה באתר גיוס ההמונים וייכנס לפייסבוק, יבין שיש כאן אמת וכנות, ובעיקר רצון אמיתי להיות אמא".

איך תוכיחו לתורמים שהכסף משמש למטרה שלשמה הם התבקשו לתרום?

"כדי להעלות פרויקט כזה, האתר דורש ממני לענות על המון שאלות, להציג הרבה מסמכים, ויש הנחיות ברורות שאני צריכה לפעול על פיהן. אני מוכנה להציג לכל תורם כל אישור שאתבקש כדי להוכיח לו שכל מה שאני רוצה זה להיות אמא".

נתקלת בפייסבוק בתגובות ביקורתיות?

"אני חייבת לומר שלא. לא כתבו לי דברים מהסוג שהייתי בטוחה שיכתבו. התכוננתי לזה, כי אני יודעת מה זה אנשים בפייסבוק. לשמחתי נתקלתי בשאלות לגיטימיות, והיו כאלה ששאלו למה אני לא מאמצת. לא כולם יודעים שהמדינה לא מאפשרת לרווקות לאמץ ילדים, למרות שהן יכולות להיות אימהות נהדרות".

•   •   •

שני לינצקי לא לבד. בחודשים האחרונים פנו נשים נוספות בקריאה לציבור שיפתח את הכיס ויעזור להן להגשים את החלום להפוך לאימהות: בפונדקאות, בתרומת ביצית בחו"ל, בתרומת זרע בחו"ל.

גם הסרטון של שירלי עשהאל (43) מרמת גן באתר "ג'אמפסטארטר" מבטא כאב גדול. שירלי ניצחה את הסרטן, ואחר כך יצאה בקמפיין גיוס תרומות כדי לממן תרומת ביצית בחו"ל. סכום היעד שהציבה הוא 48 אלף שקלים, ועד כה היא אספה 17 אלף, יותר משליש, שהגיעו מ־120 תורמים.

"כשהבנתי שאני הולכת לבקש את הכסף במימון המונים, היה ברור לי שאני מנסה למנף בדרך שינוי חברתי", היא אומרת. "רבות מהנשים שעוברות תרומת ביצית מתביישות ולא מדברות על העניין. אנחנו חברה שמרנית, שמתיימרת להיות מודרנית - למשל, אנשים טורחים כל הזמן להזכיר לי ולנשים האחרות שלא מדובר בילד שלנו.

"מרתיח אותי שכרווקה אני לא יכולה לאמץ בארץ תינוקות, אלא רק ילדים גדולים, שלא אימצו אותם. ואני שואלת למה מבחינת המדינה אני לא ראויה לאימוץ תינוק, אבל כן ראויה לאימוץ ילד בוגר. התחושה היא שאנחנו סוג ב', וזה מתסכל ומרגיז".

שירלי עובדת כיום כרכזת פיתוח משאבים בעמותת אנוש - העמותה הישראלית לבריאות הנפש. בגיל 32 נסעה לחיות בארה"ב, שם עשתה תואר בניהול עמותות ועבדה בלשכת התיירות בשיקגו. "בגיל 38, אחרי כמה מערכות יחסים לא מוצלחות, הרגשתי שאני לא מתקדמת לכיוון של הורות והחלטתי לשנות את סדר העדיפויות ולהביא ילד לפני שמגיע האביר על הסוס הלבן.

"פניתי לרופא פריון, והוא לא הסכים לטפל בי. הוא הסביר לי שכדי להתחיל בתהליך של תרומת זרע, אני צריכה להוריד 50 ק"ג ממשקלי. החלטתי שאם זה המצב, אני חוזרת לארץ ומתחילה את התהליך כאן".

ב־2012 היא חזרה ארצה, וכעבור חודש כבר ביצעה ניתוח לקיצור קיבה. "במשך שנתיים אחרי הניתוח הייתי בתהליך של ירידה במשקל. ירדתי עשרות קילוגרמים והגעתי לאיזון. ב־2015 פניתי לרופא פריון בארץ והתחלתי תהליך של תרומת זרע. המצב הפריוני שלי לא היה טוב כבר אז, והרופאים דיברו איתי על תרומת ביצית. למרות זאת, עדיין נתנו לי את הסיכוי להרות מהביציות שלי.

"במהלך שנה עשיתי עשרה טיפולי פוריות צפופים, אחד אחרי השני. כדי לחדש את האישור ולהתחיל סבב נוסף של טיפולים, עשיתי בדיקת שד שגרתית, ואחריה נשלחתי לממוגרפיה. הרופאה לא ראתה גוש, אלא סימנים לבנים. היא העבירה את זה לפענוח ואמרה שיתקשרו להגיד לי מה התוצאות.

"אחרי שלושה ימים אמרו לי שאני צריכה לעשות ממוגרפיה נוספת, ומשם הדרך לביופסיה היתה קצרה. ביולי 2016 קיבלתי את תוצאות הביופסיה, שבישרו שיש לי סרטן מסוג קרצינומה. זה סרטן בדרגה נמוכה יחסית, שדורש התערבות כירורגית ואונקולוגית.

"ישבתי המומה בחדר של הרופא. הייתי בשוק. כשיצאתי התקשרתי לבן הזוג של אמא שלי, כי לא ידעתי איך היא תגיב לבשורה הזו ואיך אני אומרת לה שיש לי סרטן. ממש לא ידעתי מה לעשות. וכל הזמן הזה אני חושבת שהסרטן הארור הזה הולך לעצור את המלחמה שלי להביא ילד. גם ככה הגיל שלי לא לטובתי, והמצב הפריוני לא טוב - עכשיו גם הסרטן, ומי יודע כמה זמן ייקח לי להבריא. 

"הגעתי לתל השומר, והרופאה הרגיעה אותי ואמרה שהסרטן שלי צריך טיפול, אבל לא מדובר בסכנת חיים. זאת היתה הפעם הראשונה שממש שמעתי באמת את המילה 'סרטן'. היא הסבירה שיש צורך בניתוח ובהקרנות, ושהיא מקווה שבזה נסיים".

 

שירלי עשהאל. סכום היעד שהציבה הוא 48 אלף שקלים, ועד כה היא אספה 17 אלף

 

כעבור חודשיים עברה שירלי כריתת שד חלקית. "פחדתי שמשהו יקרה לשד ושלא אוכל להניק בבוא הזמן, אבל הסבירו לי שאוכל להניק. בינואר השנה התחלתי בטיפולי הקרנות. מדובר בטיפול יומיומי במשך חודש. מה שחיזק אותי בכל התהליך היה הידיעה שאחריו אוכל לחזור לטיפולי הפוריות".

בפברואר קיבלה שירלי אישור לחזור בתוך שלושה חודשים לטיפולי הפוריות. "מנהלת מחלקת הקרינה בבית החולים אמרה שהם נותנים לי את האישור לטיפולי פוריות, כדי שאחרי הלידה אוכל להמשיך את הטיפול שיכול להגן עלי מפני חזרה של הסרטן.

"חזרתי לטיפולי פוריות, אבל הגוף לא הגיב. הרופא נתן לי כל הזמן תחושה שיש סיכוי, למרות שהוא קלוש. רק בטיפול האחרון הוא אמר שהביציות שלי לא תקינות, ואין מה לעשות. התרסקתי מזה".

עד מהרה גמלה בה ההחלטה לאמץ. "התחלתי לעשות בירורים בנושא וגיליתי שאם אני רוצה להיות אם יחידנית, אני לא יכולה לאמץ בארץ. בשלב הזה הבנתי שקיימת אופציה של תרומת ביצית.

"יש בארץ חמישה בתי חולים שבהם יש מערך של תרומת ביציות. רק בשניים מהם יש תורמות זמינות. התור אורך שנתיים וחצי, ולי אין שנתיים וחצי, הרופאה האונקולוגית לא מאפשרת לי לחכות. כך הגעתי לאופציה של תרומת ביצית מחו"ל, שמחכים לה חודשיים. זה מה שאני הולכת לעשות בספטמבר הקרוב בקייב, בליווי אנשי מקצוע מישראל".

לפני כשלושה שבועות החליטה שירלי לפנות לגיוס תרומות באתר "ג'אמפסטארטר". "זה לא היה קל. עדיין יש ימים שאני עוצרת בהם לרגע ושואלת מה עשיתי, ולמה חשפתי את עצמי ככה. בסופו של דבר, אני מאמינה שהדרך שבה בחרתי תוביל שינוי חברתי, ולכן אני שלמה עם המהלך".

איך קבעת את הסכום של 48 אלף שקלים?

"זה כולל את תרומת הביצית, את תרומת הזרע, את הטיסות, ובדיקות שונות שאני אמורה לעבור בארץ. הרבה אנשים פונים אלי ואומרים שמדובר בהרבה כסף, ושיש מחירים נמוכים יותר. הם מתייחסים כמובן רק לתרומת הביצית, אבל לא לוקחים בחשבון את החלקים הנוספים בתהליך. חשוב גם לציין שיש עמלה של 14 אחוזים על הסכום שיגויס, שמשולמת לאתר".

היו אנשים שדיברו איתך על חשש מתרמית?

"לא, אבל היו כאלה ששאלו למה אני לא מאמצת. הסברתי להם שבארץ זאת בכלל לא אפשרות. היו שאמרו שמדובר בהרבה כסף, והסברתי להם מה זה כולל.

"אני לגמרי יכולה להבין את החששות של אנשים. לכן בחרתי באתר שבו כל התהליך חשוף ויש שקיפות מלאה. כולם יכולים לראות את התהליך שאני נמצאת בו. אני מבטיחה לתורמים שאני הולכת לשלוח להם עדכון חודשי על התהליך - מההתחלה של תרומת הביצית בחו"ל ועד שייוולד הילד שלי.

"חשוב לי להדגיש שכיום אני בריאה לחלוטין. וידאתי שאני בריאה לפני שיצאתי לדרך. העניין הוא שאני רוצה לחזור מהר ככל שניתן לטיפול שימנע חזרה של המחלה".

•   •   •

אצל וִיוֶק יניב (47) הכל התחיל מפוסט מרגש, שהיא העלתה לפייסבוק ברגע של הצפת רגשות. "עכשיו תורי להיות אמא", כתבה. "אני כותבת ובוכה, כי קשה לי לבקש עזרה. 4,000 ומשהו חברים ועוקבים - אתם השלב האחרון במסלול שלי לתפקיד חיי. אמא".

בפוסט, שהפך לוויראלי וזכה למאות שיתופים ולייקים, היא סיפרה על מסלול הייסורים שעברה בדרך לחלום האימהוּת, וציינה מספר של חשבון בנק לתרומות. עד כה הגיעו לחשבון 26 אלף שקלים - "רובם מחברים רחוקים ומזרים. ריגש אותי לגלות שהפוסט שלי נגע באנשים".

לדבריה, הפוסט לא היה מהלך מתוכנן, "אלא בעיקר אמוציונלי. אם הייתי חושבת עוד רגע לפני שהייתי לוחצת על 'פרסם', כנראה הפוסט לא היה עולה".

למה?

"כי זה לא אני. זה כל כך לא אני. קשה לי מאוד לבקש עזרה. אני לא טיפוס שמבקש עזרה, בטח לא כספית.

"הרגע ההוא היה מהרגעים הבודדים בחיים, שבהם אתה מוכן להתאבד על משהו. ללכת מעבר. זה היה אחרי שעברתי מהרפואה הציבורית לרופא פרטי".

כבר עשר שנים שהיא גננת ומטפלת בשיטת מונטסורי, גישת חינוך לילדים הדוגלת בלמידה טבעית. לפני כן עבדה בתפקידי תפעול והפקה בטלוויזיה.

"עד גיל 40 בכלל לא רציתי ילדים. היה ברור לי שאני לא רוצה להיות אמא, בגלל החבילה שאני סוחבת מאמא שלי ובגלל שהיתה לי קריירה. ילד לא היה בתוכניות שלי אפילו בתת־מודע, למרות שטיפלתי בתינוקות ואני מדריכת עיסוי תינוקות.

"בגיל 40 הכל השתנה, פתאום הבנתי לְמה נשים מתכוונות כשהן אומרות שהן רוצות להיות אימהות - שהגוף מדבר והן מרגישות את הרחם. זה מין דחף כזה, שמשתלט עלייך ויותר חזק ממך. כמו התאווּת לשוקולד, שאתה לא יכול להתאפק. וכשזה התעורר, זה היה מאוד חזק".

היו לה מערכות יחסים עם גברים, אבל היא כלל לא חשבה להביא איתם ילדים. "בגיל 29 יצאתי עם גבר שממנו נפרדתי בתוך זמן קצר. לאחר הפרידה גיליתי שאני בהריון, וביצעתי הפלה. אחר כך יצאתי תשע שנים עם גבר, ולא רצינו ילדים. הוא היה בפרק ב' עם ילדים משלו, ולי זה לא בער.

"לפני ארבע שנים התחלתי בטיפולי הפוריות. בהתחלה לא היה מדובר בטיפולי פוריות, אלא בהזרעות בבית חולים. היה חשוב לי לנסות הזרעות רגילות לפני הפריה חוץ־גופית, לא רציתי למהר ולקחת הורמונים, כי יש לי במשפחה היסטוריה של מחלת הסרטן. לפני שהתחלתי בטיפולים בבנק הזרע עשיתי בדיקות, אבל לא עלו שם על בעיה".

ויוק יניב. "כתבתי את הפוסט בשנייה והעליתי, החשיפה הזאת היא הדבר הכי מטלטל שהיה לי בחיים"

היא ביצעה חמישה מחזורים של הזרעות בבית חולים, אבל לא הרתה. בשלב הזה הסבירו לה הרופאים שבגלל גילה המתקדם, היא צריכה לעבור לטיפולי הפריה חוץ־גופית. 

"ידעתי מההתחלה שהסיכויים הם 4 אחוזים. במשך ארבע שנים עברתי 12 מחזורים של טיפולים, עם המון הורמונים. עשיתי חישוב וגיליתי שהשקעתי בתהליך 80 אלף שקלים, למרות שהמדינה מסבסדת את הטיפולים. 

"במשך כל מחזורי הטיפולים, התרופות וההורמונים, אף אחד מהרופאים לא אמר לי שאני מבזבזת את הזמן שלי, שהביציות שלי כבר לא איכותיות, ושאולי כדאי לנסות תרומת ביצית. רק בטיפול האחרון, הרופא בבית החולים טרח להסביר לי את העניין. ואני לא הבנתי. הרי אני נראית צעירה ומרגישה טוב. היה המון תסכול והיה המון בכי.

"דרשתי לדבר עם מנהל המחלקה ולהבין איך עברתי כל כך הרבה טיפולים בלי שאף אחד יסביר לי שהסיכויים קלושים. מהנימה שלו הבנתי שהוא לא באמת רואה אותי, שאני עוד אחת בפס ייצור.

"חשוב לי שרופאים ברפואה הציבורית לא יתייחסו למטופלות כעוד 'תיק'. שיעצרו ויסבירו לכל אחת מה הסיכויים שלה, ואיך ניתן לסייע. הם כבולים בידי המערכת ומשחקים את המשחק של בית החולים, כדי לגרום למטופלות להוציא כספים על טיפולים מיותרים וכואבים".

משם פנתה ויוֶק לרפואה פרטית. "עד אז נמנעתי מללכת לרפואה פרטית בעיקר כי זה יקר", היא אומרת. "ושם החלום שלי להיות אמא התנפץ לי בפרצוף. היה קשה לי לשמוע שאין לי סיכוי, ובעקבות השיחה ממש כעסתי על מערכת הבריאות הציבורית. אם אתם מבינים שאין סיכוי, למה אתם נותנים לי לסבול בזמן שאני מחפשת מישהו שיגיד לי את האמת?"

למה לא לאמץ?

"המדינה לא מאפשרת לרווקות לאמץ. אבל בכל מקרה, מבחינתי לאמץ ילד זה כמו לטפל בילד של מישהו אחר. אני רוצה ילד משלי".

לפני חודשיים היא פנתה לרופא פרטי נוסף, והוא הציע לה לשקול אפשרות של תרומת ביצית בחו"ל. "כמה ימים אחרי שעיכלתי את העניין, הבנתי את העלויות שכרוכות בדבר. עשיתי חישוב והבנתי שמדובר בערך ב־50 אלף שקלים". 

וכך, באחד הלילות בחודש מאי, ישבה ויוֶק והחליטה לכתוב פוסט בפייסבוק, ולבקש מחבריה לרשת החברתית לסייע לה במימוש החלום. "כתבתי את זה בשנייה והעליתי. חשבתי לעצמי שרק חברים קרובים יעזרו לי. הפוסט הפך לוויראלי, והופעתי איתו בטלוויזיה. החשיפה הזאת היא הדבר הכי מטלטל שהיה לי בחיים". 

למה לא לקחת הלוואה?

"במצבי הכלכלי אני לא יכולה ללכת לבנק ולבקש עוד הלוואה. יש לי כבר היסטוריה של הלוואות. זו לא היתה אופציה. הייתי מעדיפה לקחת הלוואה ולא לבקש. מבחינת החוויה שלי בדיעבד, זה כמו לקבץ נדבות. התהליך לא קל בכלל, אבל אני כל כך רוצה להיות אמא, שזה פחות חשוב. ואני מרגישה שזה קרוב מתמיד".

למה לא פנית למימון המונים?

"זה לא נתפס בעיניי. במחשבה שלי פונים למימון המונים כשרוצים להוציא ספר או דיסק. גם ככה לא האמנתי שאנשים יתרמו לי".

אילו תגובות קיבלת?

"כמי שקשה לה לקבל ולבקש, הדבר הזה שאומרים על עם ישראל, שהוא נרתם לסייע, הפתיע אותי לטובה וריגש אותי. לא יכולתי להכיל את העובדה שאנשים שאני לא מכירה תורמים לי כסף כדי לייצר חיים, כמו שתורמים כסף כדי להציל חיים".

את שומרת על קשר כלשהו עם התורמים? תעדכני אותם במצבך?

"אני מעדכנת כל הזמן בפייסבוק על מצבי, ויש לי תיק שבו אני שומרת קבלות, אישורים, טפסים וחשבוניות. מי שיבקש, אראה לו. מעבר לזה, אני מבקשת מהתורמים לפרסם את שמם על טוב ליבם, אבל לרוב הם לא רוצים ואומרים שמדובר במתן בסתר. זה מאוד מרגש אותי. ברור לי שבסוף התהליך אני אעלה פוסט תודה אישי לכל האנשים שסייעו לי בתהליך".

ianivma@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו