מכור מראש

סקר שהתפרסם השבוע קבע שהישראלים מכורים לסלולר. אני יודע שאתם בהלם. מה יהיה הדבר הבא? מחקר שיכריז שאנחנו לא רגועים על הכביש? אוהבים להעמיס הרבה בארוחת הבוקר במלון? או אולי אפילו מחקר שיוכיח חד־משמעית שהישראלים לא אוהבים לעמוד בתור?

האמת היא שחוץ מהקביעה הכמעט ברורה מאליה, המחקר על הסלולר הוסיף נתון די מעניין: מעל 60 אחוזים מהישראלים בודקים את הטלפון הנייד שלהם בטווח של עד חמש דקות מרגע שהתעוררו, יותר מבכל מדינה אחרת במערב. כיוון שאפילו את הכתבה על המחקר הזה קראתי בסלולר עוד לפני שצחצחתי שיניים, היה לי ברור שאני לגמרי נמנה עם אוכלוסיית הנרקופונים.

מצד שני, אני לא באמת מכור. אמנם אני מסתכל בסלולר עוד לפני הקפה של הבוקר, אבל זה כי ככה אני רוצה, לא כי אני מכור. ואני בודק את אתרי החדשות בתדירות של אחת לדקה רק כי חשוב להיות מעודכן, אין לזה שום קשר להתמכרות. ואני יכול להפסיק מתי שאני רוצה.

נו טוב, אני אבי, ואני מכור לסלולרי.

כיוון שהשלמה היא השלב הראשון בדרך להחלמה, אז עכשיו, אחרי שהכרתי בהתמכרות שלי, הגיע הזמן להתחיל בתוכנית ההתנתקות מהסלולר, לפחות באופן חלקי. אבל מה עושים? בכתבה בטלוויזיה סיפרו גם על קבוצה הולכת וגדלה של אנשים שחוזרים (או שמעולם לא עזבו) לניידים הישנים - כאלה שאינם מוגדרים כ"טלפונים חכמים", שבעצם הופכים את בעליהם ללא חכמים. אז אולי גם אני יכול? מי בכלל צריך אינטרנט בסלולר?

רגע, מה עם ווייז? איך אדע להגיע לכל המקומות שכבר הגעתי אליהם מיליון פעם בעבר אבל עדיין אין לי מושג איפה הם, כי העיניים שלי היו תקועות כל הדרך בווייז?

והמצלמה? איך אוכל להנציח לדורות הבאים את השלט המצחיק שראיתי במוסך, או את הספגטי שהכנתי לצהריים? ובכלל - אם איש מחליק על בננה באמצע הרחוב ואף אחד לא מצלם, מי יודע עליו? ומה אני אעשה במעלית ללא סמארטפון לבהות בו? אני עוד עלול - לא עלינו - להידרדר לשיחה! לא, אני לא בשל לסוג כזה של מהפכה.

אז מה עם להחליט שמעכשיו אני לא מסתכל במכשיר הסלולרי לפני השעה 12? או 10? או עד שאני שם את הילדה בגן? זהו! זאת התחייבות שאני יכול לקבל על עצמי, בדרך לחיים רגועים יותר. החלטתי: כבר מחר - מרגע שאני מתעורר עד שאני מביא את הגדולה לקייטנה של הגן - אני נטול סלולר כמו מילואימניק שחומק מקצינת הקישור. 

בלילה, לפני השינה, הוצאתי את המכשיר המשוקץ לפינת האוכל, שם הנחתי אותו לשנת לילה במטען, רחוק ממני. הלילה עבר בשלום, למעט אירוע אחד של "כמעט נפגע", שבו גיששתי את הדרך לשירותים בחשיכה בהיעדרו של אור המסך המרצד.

בבוקר שמעתי את השעון מצלצל, ומתוך הרגל שלחתי יד לשידה, כדי לכבות את הנודניק בסלולרי. אבל במקום הסלולרי מצאתי שם את השעון המעורר, שהנחתי על השידה מבעוד מועד. התיישבתי במיטה מבולבל. מה עכשיו? פשוט לקום למקלחת? אולי רק אגש לגנוב הצצה קטנה? בכל זאת, איך אדע שלא קרה משהו במהלך הלילה? אולי הגיע עדכון בהול באחת הקבוצות החשובות שלי בווטסאפ - למשל, בקבוצה "גם אני למדתי נהיגה אצל אריה ב־97'"?

למרות הפיתוי והטיעון ההגיוני, הצלחתי להתאפק. אחרי התארגנות בוקר זריזה וללא הסחות דעת מיותרות, התיישבתי לקפה הראשון של הבוקר, תוך קריאת החדשות מהדבר הזה שאתם מחזיקים עכשיו ביד: העיתון! מה אגיד לכם, יופי של פורמט. אמנם לקח לי זמן להתרגל לזה שאי אפשר להגדיל את התמונות באצבע, אבל זה שאתה יכול לקרוא כתבה שלמה בלי שאף פרסומת תקפוץ באמצע - זה לגמרי שווה את זה. נראה לי שאני יכול להתרגל לרעיון.

אשתי כבר יצאה לעבודה, כך שעלי הוטל לארגן את הגדולה לקייטנה ולצאת לדרך. דחפתי את המכשיר הסלולרי לכיס אפילו בלי להביט בצג, ויצאנו. כמו בכל בוקר, אני והילדה ניהלנו בדרך שיחה נעימה, וכמו בכל בוקר הגיע השלב שבו הילדה שואלת שאלה שאני לא יודע לענות עליה: 

־ אבא, מי המציא את המעלית?

"האמת שאני לא יודע, מאמי". 

־ נו, אז תבדוק בגוגל.

"אבא לא יכול לבדוק עכשיו בגוגל". 

־ למה?

"כי אני מנסה להשתמש פחות בטלפון שלי".

־ למה? 

"האמת שאני לא יודע".

־ אז תבדוק בגוגל. 

למזלי, בדיוק הגענו לקייטנה. זהו, עמדתי במשימה! ידעתי שאני לא באמת מכור. עכשיו אני רק צריך להעביר את ילדתי האהובה לאחריותה הזמנית של הגננת, ואני יכול להתפנות להשלים את כל פער המידע המטורף שבטח נוצר ביני לבין העולם במהלך הלילה.

רגע, השער סגור. טוב, אולי איחרנו קצת. בכל זאת, לא הצצתי בשעון הבוקר. אני אצלצל באינטרקום, והגננת בטח תיגש לפתוח.

אחרי כמה דקות של המתנה, אני שם לב שלא רק שהגננת לא באה, מתחם הגן היום שקט במיוחד. זה לא כל כך נעים לראות גן סגור, וזה הרבה פחות נעים לראות אותו סגור בבוקר, כשהילדה על הכתפיים.

ויתרתי לעצמי והוצאתי את הסלולרי כדי להתקשר לגננת. רגע לפני שחייגתי, ראיתי על הצג הודעה שאשתי שלחה לפני שעה: "מאמי, בוקר טוב. אתה זוכר שאין היום קייטנה בגלל תשעה באב, נכון?"

nusshayom@gmail.com(איור: ערן מנדל)טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו