הכל אודות אמא

זה מתחיל קצת אחרי שאת משתחררת מבית החולים, עם הסלקל ביד. הכבודה ישנה או בדרך לישון (אני מאחלת לכן רק תינוקות ישנים), אבל את לא. לתואר החדש "אמא", או התואר המתקדם "אמא לשניים" או "אמא לשלושה", נלווה סל של ציפיות שאת לא בדיוק יודעת איך להתמודד איתן, בין שגמעת בשקיקה את כל האינטרנט ובין שלא הצטרפת אפילו לקבוצת אימהות אחת מתוך האינספור שנמצאות בפייסבוק. 

בלילה, כשאת לא נרדמת, את שואלת את עצמך 'איך אימהות עושות את זה?' איך הן מצליחות לשלב בין האימהות, טרייה או ותיקה, לבין קריירה כלשהי, זוגיות כלשהי, שביעות רצון כלשהי ומשהו שמזכיר הנאה מהחיים? כדי להוסיף חטא על פשע, ילדת בדיוק בשבוע שבו בר רפאלי ילדה או הצהירה על היריון חדש, בחודש שבו גל גדות כיכבה ב"וונדר וומן", או סתם בתקופה שבה אימהות מסביבך מצליחות לטוס לחו"ל, לתקתק בית מושלם, לתחזק זוגיות ולהיות אימהות נהדרות. וזה רק טיפ־טיפה מתסכל אותך, ממש קצת...

"עם האימהות מגיעה תחושת אחריות ודאגה לילד. פתאום את צריכה לקבל אחריות מלאה על יצור שלא יתקיים בלעדייך. זה דבר ענק, ואף אחת לא אומרת את זה ככה, אבל בחוויה מרגישים את זה", אומרת גליה אלכסנדר, מומחית הורות ומשפחה ומטפלת זוגית ומשפחתית. לדבריה, "תחושת האחריות עצומה ואת חיה בסדר יום כמעט סיזיפי, כשכל הזמן והאנרגיות שלך מושקעים במישהו אחר ואין ברירה, אין חילוץ, האמא של התינוק לא תבוא לקחת אותו. זה בדיוק הזמן לחלוקה מחדש של תפקידים ואחריות בבית. צריך לקחת את העוגה ולחלק אותה מחדש, וזה שלב קשה עד שהוא מתאזן ומתיישב שוב". 

"סדר יום כמעט סיזיפי". גליה אלכסנדר // צילום: יהושע יוסף

סקר שערכה בחודשים האחרונים חברת סימילאק בקרב אימהות העלה כי כשליש מהן נמצאות במצב של דאגה תמידית לילדיהן (24/7). על פי הסקר, 29% מהאימהות אמרו כי הן דואגות לילדן 24 שעות ביממה, 25% מעידות כי הן דואגות לילדן באופן פעיל פעם־פעמיים ביום ו־18% העידו כי הן דואגות לילדן 4-3 פעמים ביום.

"הילדים נוכחים בכל רגע ורגע במהות ובהוויה שלנו, בוודאי בחברה הישראלית", אומרת אלכסנדר, "בבסיס האימהות יש מקום רב למחשבה על הילדים, הם תמיד שם, 24/7. בנוסף, בבסיס הדאגה ניצבת לצד הבריאות גם הדאגה מהפן החברתי. להורים של היום חשוב שהילדים יהיו מעורים חברתית הרבה יותר מבעבר, והם עסוקים בטיפוח קשרים חברתיים. ההורים רוצים לעשות את 'הדבר הנכון' ולגדל ילדים שלא יסבלו מחסכים. הם רוצים לספק את כל הצרכים הנפשיים של הילדים ולגדל ילדים מאושרים". 

רמיזות מכוערות על המשקל

האם גידול ילדים מאושרים הוא משימה אפשרית? זה תלוי בכמה נעלמים "מסתוריים", או אם לקרוא לאחד מהם בשמו - שעות העבודה. ממצא נוסף מהסקר העלה כי 26% מהאימהות חוששות שלא יתחשבו בהן בעבודה בעקבות הלידה, ויותר מ־20% מהן חוששות שיחושו אשמה תמידית גם במקום העבודה וגם בבית. השחקנית שרון בורשטיין ביצ'צ'י בת ה־34, נשואה ואמא לשיר בת ה־6 ולגיל בת ה־3, זוכרת היטב את המעבר החד לסטטוס החדש, "אמא עובדת". 

"הייתי בת 28, אחרי הלידה הראשונה, עם תפרים, גודש וחוסר בשעות שינה", נזכרת בורשטיין ביצ'צ'י, "סבלתי מקשיי הנקה ועם זה הרגשתי פחד עצום שאין לי תאריך רשמי חזרה לעבודה ואפילו אין לי ממש לאן לחזור. הלידה הראשונה עשתה לי מעין 'ריסטארט' למקצוע, כי לפני האימהות הייתי סטודנטית ושחקנית. עשיתי המון הצגות ילדים והייתי בתוך דמויות, למשל בתוך בובה של פיל, ניהלתי חוגי דרמה, הפעלתי קייטנות, מה לא. אחרי שילדתי עברתי לעולם המבוגרים וקיבלתי אחריות על העבודות שאני לוקחת. זה נבע גם מתוך זה שהבאתי חיים לעולם, וידעתי שאם אני כבר עוזבת את בתי הקטנה, לפחות שזה יהיה בשביל משהו ששווה את זה, ולאו דווקא כספית". 

בורשטיין ביצ'צ'י, המשחקת כיום בהצגת היחיד "תשוקות", סיימה תואר שני באמנות התיאטרון ועובדת גם במחלקה האמנותית בתיאטרון גשר. בהצגה היא מעלה את אותם דברים כואבים, קשים ומושתקים בנוגע לחזרה לעבודה לאחר לידה. שלושה שבועות אחרי שילדה את בתה הבכורה הוקפצה בורשטיין ביצ'יצ'י להחליף את השחקנית שהחליפה אותה בהצגת ילדים שבה שיחקה עד לפני הלידה. אחרי ההצגה שלח לה המפיק הודעה בזו הלשון: "שרוני, מה שלומך? אני חייב להגיד לך שבהצגה האחרונה זה נראה לא טוב מכל הבחינות. לצערי, המראה שלך כבר לא כמו של ילדה... בשלב זה ניאלץ לעצור ולראות מה עושים".

הודעת הטקסט הזו הכניסה את השחקנית לסערת רגשות, שממנה נולדה לבסוף ההצגה תשוקות. "ההודעה הזו גמרה אותי", היא נזכרת, "בגרסה המלאה שלה היו גם רמיזות לגבי המשקל שלי, ובמשך התקופה שלאחר מכן הייתי שולחת למפיק ההוא הודעות עם עדכונים על כל קילו שירדתי אחרי הלידה. נהייתי פתטית, כמו איזו בת 16 שהחבר זרק אותה. חלק מההתכתבות הזו הכנסתי להצגה שלי. מעצבן אותי קשר השתיקה, שלא מדברים על זה שלדבר הזה שנקרא אימהות יש מחיר כבד.

"אחרי הלידה הראשונה, בכל מקום הרגשתי שאני מקבלת כאפה, גם מאנשי מקצוע, מוסדות ומפיקים וגם משחקניות שהגיעו להחליף אותי בהצגות. אני הייתי האמא שלקחה את הבנות שלה לכל מקום, הן היו באודישנים, היו במנשא בשיעורים באוניברסיטה, ואת הבכורה הנקתי מאחורי הקלעים לפני הצגה שלי, וכשהייתי צריכה לשאוב גם שאבתי. הרגשתי שאני מאוד יכולה לשלב, אבל החברה והמעסיקים לא היו מספיק פתוחים לזה ונרתעו. אני יודעת שאני יכולה לעשות את שניהם במאה אחוז, להיות גם אמא וגם יוצרת". 

כיום, כשהילדות גדלו מעט, פתרה בורשטיין ביצ'צ'י את הקונפליקט בדרך השילוב. "בשני העולמות שלי, האימהות והמשחק, אני מנסה להיות מאוד טוטלית. לא עונה לטלפונים בארבע כשאני בכובע האמא, וכשאני בתיאטרון אני מתנתקת מהאימהות. יש לי גב מדהים מבעלי, שהוא אמא יותר טובה ממני, ויש גם סבתות ואנחנו נעזרים במי שאפשר, גם בחברים אחר הצהריים". 

טל כהן בת ה־32, דיאטנית מהרצליה, נשואה ואם לגיא בן ה־4 ולליה בת השנה, זוכרת את המעבר לסטטוס "אמא" כסוג של הלם. "ילד ראשון זו מעין סטירת לחי", היא מספרת, "הייתי בת 28, נשואה, ופתאום עם תינוק חדש. כל חיי לא חשבתי על 'יום החתונה' ומשפחה לא היתה שאיפת חיי. זה לא היה משהו שפנטזתי עליו. בראש שלי חשבתי שיהיה לי 'גור קטן' לטפל בו. במציאות, אחרי הלידה היה לי קשה מאוד. היו לי המון חרדות והרגשתי שאיבדתי את עצמי. כמעט בכל יום שאלתי את עצמי 'איך אני שורדת את היום?' לא היתה לי שנייה לנשום וזו היתה עבורי חוויה לא פשוטה. אחרי חמישה חודשים חזרתי לעבודה, וזה עשה לי טוב". 

כהן שבה למשרה מלאה כדיאטנית בבית אבות. "זה היה המילוט שלי, פתאום אפשר ללכת לשירותים ולא להחליף חיתולים כל היום. בבית הרגשתי שאין לי אוויר". כיום היא מנהלת שגרת חיים תובענית, מתרוצצת בין הבית לעבודה, וזה גם המחזה הנפוץ שהיא רואה מסביבה. "זה טירוף. את מגיעה בסוף היום עם הלשון בחוץ וזה לא מובן מאליו להצליח ולהישאר שפויה. הייתי חייבת למצוא גם זמן לעצמי, ושלוש פעמים בשבוע אני בחדר כושר ורצה בחוץ, זה עושה לי טוב לנפש. כשצריך אני קמה בשש בבוקר, ומתאמנת לפני העבודה. זו ההתחייבות שלי עם עצמי". 

גם עדי מור בת ה־36, מעצבת גרפית עצמאית, נשואה ואם לגיא בן ה־6 וחצי, יובל בת ה־5 והתינוקת הטרייה זואי, זוכרת את ההתמודדות עם הלידה הראשונה והמעבר לאימהות כ"הלם". לדבריה, "ההלם נבע מההבנה כמה החיים שלך כבר לא שלך, ואיך בבת אחת הם הופכים להיות בבעלות מישהו אחר. גם כשהיה לי זמן זה היה לפי הלו"ז של התינוק ולא לפי ההעדפה שלי".

"המעבר לאימהות היה הלם". עדי מור ובתה הקטנה זואי // צילום: מהאלבום הפרטי

מור הפכה לאם בסיום לימודיה, ועשתה הפסקה ארוכה עד ששבה לעבודה אחרי שני הריונות כמעט רצופים. "התחלתי לעבוד בצורה מסודרת רק כשבתי יובל, שהיום כבר בת 5, היתה בת שנה וקצת. פתחתי עסק עצמאי מהבית, ובמקביל עבדתי גם במשרד עד ארבע אחר הצהריים. היתה לי הרבה עזרה מהסבתות, וגם חלוקה שעשיתי עם הבעל. נדרש שיתוף פעולה של כל הגורמים וכולם נרתמו למשימה".

איך הסביבה מתייחסת לאימהות עובדות? אפשר להצליח ב"גם וגם"?

"אני חושבת שזה נורא תלוי בכל אמא. אני החלטתי להקדיש את השנים הראשונות לגידול הילדים, אבל יש לי חברות שהקריירה חשובה להן והן עובדות פול טיים ומתחלקות עם הבעל. לי חשוב מאוד להיות אמא, אז אני עושה ויתורים על עבודה. האפשרויות שלי הן לעבוד בלילה או למצוא משרה עם שעות שמתאימות לי".

דילמת הילד השלישי

אחרי שאת מצליחה להתגבר על הפער הראשוני בין מה שדמיינת לגבי "אימהות" לבין המציאות - לכותבת שורות אלה זה לקח בערך שלוש שנים - ואחרי שאת מרשה לעצמך לחוות את קשת הרגשות האימהית הכוללת בלבול, הלם, כעס ואכזבה הטובעים יחד בענן סמיך של עייפות קיומית, מתחיל השלב האבולוציוני המוכר לכל אם ישראלית ומתבטא בשאלה העדינה והמנומסת: "מתי עוד אחד?" 

ברגע שסיימת להניק, לאדות ירקות ולחתל על אוטומט, או כשהגעת ליעד של לילה שבו ישנת רצוף בערך חמש שעות, הסביבה מנחיתה עלייך את המכה השנייה: "אתם מוכרחים לעשות לה/לו אח!" כל המאמצים שעשית על מנת לשרוד ולהיות אמא קלילה, זורמת, חייכנית (במידה), תפקודית ואחראית מתגמדים אל מול הצרה החדשה. ואם את כבר אם מנוסה, תעשי את זה יותר טוב בבקשה. 

מהסקר עולה כי ההתמודדות הכלכלית היא החסם העיקרי להבאת ילדים נוספים לעולם. 39% מהמשיבות העידו כי הן חוששות מהבאת ילד נוסף למשפחה בשל ההתמודדות הכלכלית, ו־86% מאלה שהציבו את השיקול הכלכלי כשיקול מרכזי חיות במרכז. 17% מהמשיבות חוששות מהזנחה של האחים הגדולים, 3% חוששות שיאהבו אחד מהילדים יותר מהאחרים ואילו 1% בלבד חוששות שהאח החדש לא יהיה מוצלח כמו אחיו הגדול. בין האימהות שציינו תשובות אחרות עלו גם קשיים להישאר עם כמה ילדים לבד וקנאה בין אחים.

"בישראל, הילד השני הוא כמו הילד הראשון, עדיין 'בייסיק'", אומרת אלכסנדר, "אין כמעט מחשבות על מדוע מביאים ילד שני לעולם, רק מחשבות על מה יהיה על הילד הגדול, איזה משבר הוא הולך לחוות, כמה מסכן הוא עומד להיות כשתשומת הלב תעבור ממנו הלאה. אבל המחשבות הללו לא עוצרות את ההורים מלהביא עוד ילד. הילד השלישי הוא כבר אתגר אדיר, והרבה זוגות יגיעו לייעוץ בגלל דילמת הילד השלישי".

לדברי אלכסנדר, "דילמת הילד השלישי מתרחשת בגלל שהבאתו מרגישה עבור משפחות יותר כמו 'מותרות', ואז מתחילים שיקולים כלכליים ומחשבות על הפנאי שיהיה לנו ומה נוכל לתת לילדים שכבר יש. בשלב ההתלבטות נכנסים גם שיקולים כמו מעבר לדירה גדולה יותר, רכב גדול יותר ועוד. פתאום נכנסת לתמונה הסתכלות יותר מערכתית, הן כלכלית והן רגשית. סימן השאלה סביב הילד השלישי לרוב גדול ויכול להוליד משברים זוגיים". 

מור מחזקת את הדברים. "לא היה הרבה תכנון לפני הכניסה להיריון והלידה השנייה", היא מודה, "אבל לפני הלידה השלישית היו לנו גם התלבטויות כלכליות וגם מחשבות כמו האם אנחנו מוכנים לחזור לזה עוד פעם, אחרי שיצאנו מהעניין של התינוקות. היינו בשלב שבו כבר יכולנו לישון בשבת והילדים גדלו והיו אצל סבא וסבתא. היו התלבטויות אמיתיות, אבל החלטנו שזה שווה את זה. רצינו משפחה גדולה יותר משני ילדים, אבל נכנסנו לזה עם הרבה יותר מודעות מאשר עם שני הילדים הראשונים".

מה המשמעות הכלכלית של ילד שלישי? 

"זה אומר ילד שבשנה הראשונה הוא איכשהו בבית, אבל אז הוא הולך לעוד שנתיים של גן פרטי, שזה מאוד יקר, ואחר כך הוא ממשיך למסגרות חינוך נוספות. הילדים שלנו לומדים במסגרת פרטית עד כיתה א', והבן הגדול המשיך לבית ספר אנתרופוסופי בכפר הירוק. זו שאלה אם אנחנו מסוגלים לעמוד בגידול שלושה ילדים במסגרות פרטיות, ויש כאן שיקול כלכלי רציני. יש אמרה שכל ילד מביא את המזל שלו, ואני מאמינה שאנחנו נסתדר. חינוך זה הדבר הכי חשוב לנו, ואם נצטרך לוותר על פינוקים בשבילנו ההורים, או על נסיעות לחו"ל, אז נוותר".   

גם בורשטיין ביצ'צ'י נזכרת בדילמות הקשורות בהרחבת המשפחה. "זה עדיין אישיו עבורי, מתי ללדת, כמה ילדים אני רוצה ללדת ואיך אני משלבת את זה עם העבודה שלי, שמרגשת אותי הכי בעולם", היא אומרת, "שני הדברים שהכי מרגשים אותי בעולם הם ללדת ולהיות על הבמה, בשניהם אני מרגישה שאני מעניקה חיים. כיום אני מרגישה שהאימהות היא מקום ראשון אצלי, אבל יש לזה מחיר".

איפה את מרגישה את המחיר?

"כמה רגעים אחרי שנולד לך תינוק יוצאת השליה, ושנייה אחרי זה את יולדת גם רגשות אשם. זה טבעי וקורה לכולן, אבל לא מכינים אותנו לזה. תמיד יהיו לנו ייסורי מצפון, כמו כמה אני בבית וכמה אני בעבודה, אבל צריך לשחרר או לפחות למזער את זה. אחרי הלידה הראשונה זה קשה, אין אמא בעולם שאין לה את הרגע של יומיים, שלושה או חמישה אחרי הלידה, כשהתינוקת על השד, והיא שואלת את עצמה, 'מעכשיו ככה זה יהיה כל החיים שלי?' אחר כך הדברים מתאזנים לאט לאט, את לומדת להיות גם אמא וגם להיות עצמך". ונאמר, אמן. 

טיפים להיריון ולאחרי לידה

כשהימים הם כמו רכבת הרים: אל תפחדי ללמוד תוך כדי תנועה - רונית דוייב, מנהלת מדעית באבוט, יצרנית סימילאק ממליצה:

• אם מציעים לך עזרה - קבלי אותה. זה לא יחליש אותך, להפך. בין שמדובר בשירותים כמו הכנת אוכל, ניקיון ובייביסיטר ובין שבסיוע של קרובי משפחה וחברים, הרגעים האלה יקלו עלייך ויעזרו לך לפנות זמן.

• חשבי ותכנני עם בן או בת זוגך עוד בטרם הלידה איזה סוג של הורים תרצו להיות ואיך תיראה החזרה לשגרת העבודה. הביטו במשפחות מסביבכם וראו איך אתם שואבים מהן השראה, בין שאלו ההורים שלך, חברים קרובים שלגביהם את אומרת לעצמך "אני רוצה להיות כזאת עם ילדיי", או קולגה שכבר חוותה את החזרה לעבודה אחרי חופשת הלידה ויכולה לתת לך כמה טיפים. כמו כן, שוחחו על התקופה שלאחר חופשת הלידה והחליטו איך היא תיראה, מי יעזור ואיך תעבדו יחד כצוות.

• אל תחששי לטעות וללמוד תוך כדי תנועה. לא תמיד הכל יזרום חלק, אבל עם הזמן תלמדי לעשות את הדברים בצורה יותר טובה, מהירה או נוחה, וזה ייתן לך תחושת ביטחון והעצמה.

רונית דוייב, מנהלת מדעית באבוט, יצרנית סימילאק

• מצאי את מה שמרגיע אותך, למשל תחום עניין ששייך רק לך, ואמצי סגנון חיים בריא ומאוזן. זה יקל עלייך בהתמודדות היומיומית וגם ישמש דוגמה לילדייך.

• מצאי חברה, מכרה או שכנה שנמצאת בשלב שלך, כי עוזר מאוד לחלוק, לשתף ולהתייעץ. לפעמים הימים עוברים כמו רכבת הרים, וגם כשהתחושות לא תמיד נעימות או חיוביות - הן לגיטימיות לחלוטין וחשוב לדבר עליהן. בין שתשתפי הורה אחר, חבר קרוב, אחות טיפת חלב או איש מקצוע, קשר עם מישהו שישמע אותך יקל את העומס הרגשי ואף עשוי להיות מקור לתמיכה ולעצות מועילות.

• חזקי את עצמך דרך המשפחה. הבית והמשפחה יכולים להיות מקום המפלט, עם השקט והאהבה שבו הם עוטפים אותך. נצלי את הזמן המשותף איתם לחוויות, לבילויים, למשחקים ואפילו לשיחות משפחתיות עם הילדים ובן או בת הזוג סביב השולחן. גם ארוחת ערב שגרתית יכולה לחזק אותך וליצור זיכרונות בלתי נשכחים.

• אל תשכחי - את גיבורת העל של ילדייך. נכון שלפעמים קשה לנו לתפוס את עצמנו כמו שאחרים רואים אותנו, אך זכרי שאת מודל לחיקוי עבור הילדים שלך. 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו