השבוע האחרון היה שבוע קשה במיוחד, גם למי שלוקח בחשבון שהתקופה הזו ידועה כתקופה שבה מתרבים האסונות. ואני לא מתכוון לתקופת בין המצרים, אלא לתקופה ארוכה יותר המכונה "החיים בישראל". ובכל זאת, גם למי שנולד וחי במדינה ומורגל להתמודד עם כמות חדשות יומית שבמדינות אחרות מספיקה לשבועיים, נדמה שהשבוע האחרון היה חריגה מהסקאלה.
מה שפתח את השבוע הזה, ובעצם סגר את האירוע הטרגי שהתרחש בסוף השבוע שעבר, היה הידיעה על מותו של היוצר אמיר פרישר גוטמן.
אני מודה שבדרך כלל קשה לי עם כל פסטיבל ההספדים ברשתות החברתיות, המלווה בפוסטים בסגנון "הכרתי אותו", שתמיד מרגיש לי שיותר מלפאר את שמו של המת נועדו לפאר את שמו של החי שכותב אותם. אבל הפעם היה נראה שמדובר במקרה שונה.
העצב והאבל ברשת הרגישו אמיתיים ואותנטיים, ואולי הסימן הכי בולט לתחושה הזו היה שגם אזרחים "רגילים" שמעולם לא פגשו את גוטמן או לקחו חלק ביצירתו הרגישו צורך לחלוק את הצער שלהם על מותו.
אפשר לייחס את זה לאישיות של גוטמן, כפי שהיא עולה מהסיפורים בתקשורת. לנכונות שלו להירתם למאבק למען הקהילה שהיה חלק ממנה, ובכלל לעובדה שהתנהל בעולם בלי להשאיר אחריו יריבים, תופעה די נדירה בתחום הבידור ובכלל. אבל נדמה שהסיבה האמיתית לתחושה של כמעט אבל לאומי, שהורגשה במקומות רבים אחרי מותו, טמונה לא רק בחייו אלא גם - וכנראה בעיקר - בנסיבות מותו.
הרי גוטמן כבר מצא את עצמו ניצב מול המוות פעם אחת בגלל מחלת הסרטן הארורה, ואז החל לעבור סדרת טיפולים קשים כדי להירפא, עד שגילה לשמחתו ולכעסו כי מדובר בטעות שמקורה כנראה באבחנה שגויה. והנה דווקא כשניסה לחזור לשגרת חייו, מצא את מותו בנסיבות מיותרות כל כך. באמצע חגיגת שנה ל"הולדתו מחדש", כפי שהגדיר בעצמו, כשנכנס לעזור לאחיינית שלו שנסחפה בים סוער.
ביום שישי בלילה התרחש ביישוב חלמיש פיגוע רצח אכזרי, כשמשפחה שישבה לשולחן השבת מצאה את עצמה לפתע בזירת טבח מול מחבל צמא דם, ורק הודות לתושיית האם ולתגובתו המהירה של חייל שכן נמנע אסון כבד יותר מזה שכבר נגרם. אסון שבו נרצחו הסבא, יחד עם בנו ובתו.
לכאורה, בין שני המקרים האלו אין שום קשר. מה לפיגוע לאומני בהרי בנימין, שהוא עוד חוליה בשרשרת ארוכה של אירועי דמים בסכסוך הישראלי־פלשתיני, ולטביעה מקרית במהלך מסיבה בים?
ובכל זאת, נראה שמשהו קושר את שני המקרים האלו, והמשהו הזה הוא מה שסחף השבוע מדינה שלמה למערבולת של עצב ותדהמה. כי בשני המקרים האלו מדובר במוות שתפס אנשים במקום שבו הם הכי לא ציפו לו. מה יותר נורמלי מאנשים שמבלים בארוחה משפחתית או מאדם שמבלה בים עם חברים בסוף השבוע? מה יותר מזה מסמל שפיות, הנאה, חיים?
אלה לא "תשובה לטרור" או "נקמה בסרטן" או "ניצחון הרוח האנושית". אלה בסך הכל אנשים שרוצים לעשות את מה שהכי כיף לעשות בחיים האלה, לבלות בחיק אהובים. והנה, דווקא שם, במקום הכי בטוח ומוגן, הם מצאו את מותם. ועוד בדרך כל כך אכזרית.
מי שמאמין בגורל יראה בשני המקרים הוכחה לכך שלכל אחד יש גורל והוא לא יכול לברוח ממנו בשום מקום ובשום דרך, גם אם כמו גוטמן כבר חשב שניצח את הגורל.
מי שנוטה להאמין יותר במקריות של הדברים ימצא את המקריות המצמררת שבמוות מיותר וטיפשי כל כך בים, או בלתי צפוי כל כך כמו מידי מחבל בסלון הבית. אלה וגם אלה ייאלצו להתמודד עם מה שכולנו מצליחים להדחיק רוב הזמן: המוות הוא רולטה. גלגל אכזרי ומסתובב, שככל שידיעתנו משגת, יכול לעצור על כל אחד בכל רגע.
וזה כנראה מה שכל כך טלטל אותנו באירועי השבוע הזה. אנחנו הרי צריכים סדר. אנחנו אוהבים לחשוב שמי שטוב מרוויח, ומי שרע נענש. שחור ולבן. כמה פשוט. והנה מגיעים מקרים כל כך אפלים, כל כך מקריים, ששומטים את הקרקע מתחת לכל הסבר הגיוני על סיבה ותוצאה.
כי הסוף הוא אמנם חלק בלתי נמנע מהחיים, אבל מה שעוד יותר בלתי נמנע הוא חוסר הידיעה שלנו לגבי הנסיבות שבהן הוא יכול פתאום לחדור לחיינו בלי שום הודעה מוקדמת.
אני מרים את הראש מהמחשב ויוצא מחדר העבודה. השעה כבר מאוחרת, וכל הבית כבר ישן. אני נעמד בכניסה לחדר של הילדות ומתבונן בהן. הן כל כך שלוות, שכל מה שאני יכול לבקש זה שהחיים שלנו כאן יהיו שלווים כמו השינה שלהן.
ואני יודע שזה לא אפשרי, אבל עכשיו, כשלילה ומאוחר ושקט כל כך, לרגע זה נראה הגיוני יותר לקוות.
nusshayom@gmail.com(איור: ערן מנדל)טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו