נפלו מההר

התנהלות הממשלה בסוגיית הר הבית לימדה שוב: מערכת קבלת ההחלטות של מדינת ישראל בסוגיות ביטחוניות טומנת בחובה כשל מובנה עמוק. פעם אחר פעם מתברר שחברי הקבינט, הגוף העליון המופקד על ביטחונם של תושבי ישראל, מוצאים עצמם עומדים חסרי אונים מול עמדה נחרצת של מערכת הביטחון, ללא יכולת אמיתית להביע עמדה אחרת. בצוק איתן זה היה הצבא, שעמד בראש החץ להוביל את מהלך ההתקפלות. השבוע היה זה השב"כ. תרחישי האימים שהציגו בכירי הארגון לחברי הקבינט לא הותירו לשרים כמעט כל ברירה אלא להורות על גניזת המגנומטרים, והביאו להנפת דגל לבן מעל הר הבית.

פרשת המגנומטרים היא למעשה כרוניקה של כישלון ידוע מראש. מאז כיבוש העיר העתיקה בירושלים התייחסה ישראל אל האתר כמי שכפאה שד: לא יכולה לבלוע, גם לא להקיא. על הנייר, הריבונות היא ישראלית; בפועל, מדובר בשלוחה של ירדן המנוהלת על ידי אנשי דת מטעמה. אחרי עשרות שנים שבהן מתייחסת המדינה לאתר כ"חבית חומר נפץ", ו"המקום הכי נפיץ בעולם", כשכל תזוזה בו עשויה "להבעיר מלחמת דת", אין להתפלא שכל סבב שכזה מסתיים בעליונותם של הערבים העושים בהר הבית כרצונם. בפועל, הר הבית הוא כנראה המקום היחיד בעולם הנמצא בריבונות מלאה של מדינה דמוקרטית שבו מתקיימת אפליה על רקע גזעי, ואין איש פוצה פה ומצפצף. 

במהלך כינוס הקבינט הראשון אחרי רצח השוטרים, הוצגה לראשונה תוכנית גלאי המתכות על ידי המשטרה. באין כל קול התנגדות, אושרה התוכנית והמגנומטרים הוצבו. מכאן הכל החל להידרדר. 

אנשי הוואקף שהגיעו למקום הודיעו שלא יתקיימו תפילות בהר הבית. כל ניסיון לברר ממה בעצם נובעת ההתנגדות נתקל בקיר. לא מוכנים, וזהו. לא חשובה העובדה שמדובר בצורך ביטחוני מובהק, וכן העובדה שמוסדות דת רבים, כולל אתרים הקדושים למוסלמים, מקדמים את הבאים בשעריהם בבדיקה בגלאי מתכות.

"המקום הכי נפיץ בעולם". הסרת אמצעי האבטחה בהר הבית // צילום: אי.אף.פי

הסיבה האמיתית, כמובן, עוברת כחוט השני בכל ההתנהלות בהר בעשרות השנים האחרונות. הוואקף אינו מוכן להכיר בריבונות ישראלית או יהודית על הר הבית. לכן אין דגל ישראל על ההר, לכן ליהודים אסור להתפלל בו, ולכן לישראל אסור לשמור על שערי הכניסה אליו. לוואקף לא משנה אם מדובר במגנומטרים או במצלמות אבטחה. זה ישראלי? זה לא יהיה. 

 

לצאת בלי נזק

יום שישי היה יום מתוח מאוד. ההערכה היתה שהכל יכול לקרות, החל בהפרות סדר קשות וכלה בניסיונות פיגוע. במשטרה לא התרגשו. כבר שנים טוענים בארגון, הממונה הישיר על הביטחון במקום, שישראל לא מתנהגת כבעלת הבית וכי כל הדיבורים על חומר הנפץ ומלחמות הדת מופרזים למדי. זה בדיוק הקו שהוצג על ידי המפכ"ל ומפקד מחוז ירושלים לשרי הקבינט. בישיבה הראשונה, ביום חמישי, איש כאמור לא התנגד - לא צה"ל ולא השב"כ. ביום שישי החלו אנשי השב"כ להישמע אחרת. בהערכות המצב שלהם באוזני ראש הממשלה, שר הביטחון והשר לביטחון הפנים, הזהירו כי השארת המגנומטרים תצית את האזור כולו. 

בשבת אירע הפיגוע המזוויע בנווה צוף. מדינה שלמה הזדעזעה פעם נוספת מעוצמת חוסר האנושיות והחייתיות של אויביה. מבחינת השב"כ, זה היה דלק משמעותי לסיפור חומר הנפץ שניסה הארגון להנחיל לשרים. 

ביום ראשון שמעו שרי הקבינט לראשונה מראשי השב"כ את תרחיש יום הדין העומד להתרגש עלינו אם לא יקופלו המגנומטרים תכף ומייד. זה לא רק הר הבית, הם אמרו, מדובר גם ביהודה ושומרון ואולי גם במקומות אחרים. התמונה היתה מבהילה וקודרת. השרים ראו בעיני רוחם נהרות של דם זורמים מפתח המגנומטרים ושוטפים כל מה שנקרה בדרכם. 

אבל המשטרה הציגה תרחיש אחר לגמרי. לא רק שהאירוע לא יחמיר, הם אמרו, כבר עכשיו נראים סימנים ברורים של דעיכה. למרות מאמצי התנועה האסלאמית, שום אוכלוסייה מוסלמית מעבר לים לא הביעה התעניינות בנעשה באל־אקצא. למעט תחנת אל־ג'זירה, העוסקת כל העת בליבוי שנאה והסתה, הפרשה כמעט לא סוקרה בכלי התקשורת הערביים. 

גם בתוך הארץ ובקרב ערביי יהודה ושומרון נרשמה אדישות מפתיעה. לא הפגנות, לא אירועים, שום דבר. היה פיגוע בשבת, אבל הקשר בינו לבין אל־אקצא אינו כה מובהק כפי שניסו בכוח לטעון בשב"כ. בחודשים האחרונים בוצעו קרוב לעשרה ניסיונות של מחבלים לחדור ליישובים יהודיים, שסוכלו על ידי גורמי הביטחון. זה קרה הרבה לפני שהמילה "מגנומטר" כבשה את כותרות החדשות. 

ללא מורך לב. אלשיך // צילום: אורן בן חקון

מפקד המחוז, ניצב יורם הלוי, ניסה להפציר בחברי הקבינט שייתנו לו הזדמנות להרגיע את השטח. אנחנו יודעים איך לפורר אותם, אמר. אם בהתחלה אף אחד לא נכנס להר הבית בהוראת הוואקף, בימים שלאחר מכן כבר החל טפטוף פנימה של מוסלמים שלא סרו למרותם. ביום ראשון כבר נכנסו 200 מוסלמים להר הבית. בהפגנה של התנועה האסאלמית, שקיוותה כי יגיעו אלפי מפגינים זועמים, נכחו שישים איש בלבד. לא חומר נפץ ולא מלחמת דת, בסך הכל קצת הפרות סדר שבהן המשטרה יודעת לטפל. 

אבל בשב"כ השתוללו, והשרים התקפלו. גם נפתלי בנט, שהביע עמדה נוקשה נגד ההתקפלות הישראלית, אמר שהוא מוכן להצעת המשטרה לבחון חלופה, ובלבד שההחלטה מתקבלת פה אחד. כך אכן היה. 

סיפור המאבטח בירדן שיבש את התמונה כולה. ראשי השב"כ שוב מיהרו לקשור את הדברים, והובילו קו מתרפס וכנוע מול הירדנים. אף שהחוק הבינלאומי היה באופן מובהק לצד ישראל, האירוע אפשר לירדנים להציב בפניה דרישות. בישיבת הקבינט ביום שני הדברים כבר נראו אחרת, והשב"כ דרש את הסרת המצלמות וחזר על תרחישי האפוקליפסה. הקבינט התחלק: מצד אחד - ראש הממשלה, רוב שרי הליכוד, שר הביטחון ושרי כולנו, שצידדו בעמדת השב"כ וצה"ל. מצד אחר, נפתלי בנט, איילת שקד וזאב אלקין - שנותרו בהתנגדותם, כתוך כדי הסתמכות על עמדת המשטרה. 

תהליך מדאיג עובר על צמרת מערכת הביטחון בשנים האחרונות. בצוק איתן המחיש זאת צה"ל, שחתר להפסקות אש עם חמאס מהרגע הראשון, והשב"כ החרה החזיק אחריו. בפרשת המגנומטרים השב"כ הוא שנתן את הטון, אבל קיבל מהצבא יישור קו מוחלט. 

אחרי הביקורת שספגה בתקופה האחרונה, יש לומר כי בסוגיות הביטחוניות הבוערות סביב ירושלים והר הבית, דווקא המשטרה היא שעשתה את עבודתה בדיכוי המרד שכמעט התפתח, בעוד השב"כ וצה"ל הם שכשלו במניעת הפיגועים בהר הבית ובנווה צוף. בניגוד לרמטכ"ל ולראש השב"כ, רוני אלשיך "מבין ערבית", ויודע היטב איך להתמודד עם הסביבה המאתגרת בלי להיכנע ולעורר מורך לב כפי שעשו מקביליו. באזורנו, גם אם נעשתה שגיאה ביטחונית, לפעמים מחיר ההתקפלות עלול להתגלות כגבוה בהרבה. כשראשי השב"כ הציגו בפני שרי הקבינט סקירה היסטורית שלימדה על נפיצותו של הר הבית (שבמהלכה הרחיקו עד מאורעות תרפ"ט), הציג בנט סקירה משלו - בנוגע לאירועים ביטחוניים חמורים שנבעו דווקא מנסיגות ומכניעות ישראליות. 

 

מאותו מגף, באותו ישבן

אף שהאווירה הציבורית היתה עוינת להחלטת הקבינט, נתניהו ככל הנראה לא ייפגע מבחינה פוליטית מפרשת המגנומטרים. הכנסת יצאה לפגרה ארוכה עד אחרי החגים, ולדבק שחיבר עד כה בין מרכיבי הקואליציה הצטרף לאחרונה מרכיב נוסף - יאיר לפיד - שמערכת בחירות היא הדבר האחרון שבו הוא מעוניין כעת. 

בחירתו של אבי גבאי לראשות מפלגת העבודה הביאה לשילוב אינטרסים מפתיע, כזה שמגביר משמעותית את היציבות הקואליציונית (שהיתה יציבה למדי ממילא). אם עד בחירתו האינטרס העליון של מרכיבי הקואליציה היה לשרוד יחד, ואילו האופוזיציה שאפה לפרק את הכל וללכת לבחירות, הרי מינויו של גבאי לראשות העבודה הביא גם את גורמי האופוזיציה להגיע למסקנה שאין לאן למהר. לפיד זקוק היום, יותר מכל דבר אחר, לזמן לשקם את מעמדו. מי שכמעט נשק ל־30 מנדטים רק לפני כמה חודשים, מוצא את עצמו יורד מתחת ל־20. הזמן, כך הוא מעריך, יעשה את שלו. בינתיים גבאי עושה לא מעט טעויות. גם זהבה גלאון יודעת שכדי לא להיבלע על ידי גבאי עליה ללכת לפריימריז פתוחים, מהלך שכרגע היא לא מצליחה להעביר בוועידת המפלגה. 

כך נותר גבאי כאדם היחיד כמעט במערכת הפוליטית אשר מעוניין בבחירות, רצוי בהקדם. ממצב הדברים הנוכחי, נראה שלא יקבל את מבוקשו. ההערכות כרגע מדברות על בחירות בין נובמבר 2018 לפברואר 2019.

פוגע בול בכל ציוץ וסרטון. ברק // צילום: אורן בן חקון

לא רק בקואליציה ובאופוזיציה מתכוונים לנצל את פרק הזמן הנותר. כך יעשה גם אדם נוסף, הנמצא זמן רב מדי, לטעמו, מחוץ לעסק: ראש הממשלה לשעבר אהוד ברק. בשבועות האחרונים ברק הפך לא רק לדובר הרהוט והשנון ביותר של האופוזיציה, אלא גם לבולט ביותר; כזה המצליח לפגוע בול בכל ציוץ או סרטון שהוא מעלה לרשת. 

נראה שאפשר להעריך, במידה רבה של ביטחון, שאהוד ברק חוזר. פניו לרשימת מפלגת העבודה בכנסת. עיני מחנה השמאל כולו נשואות אליו. הם שוכחים את כישלונו, את זגזוגיו. השבוע הציג השר אופיר אקוניס את הספר "חרקירי", שכתב רביב דרוקר נגד ברק. בנאומו כינה אותו ראש הממשלה הכושל בכל הזמנים. לא בטוח שאקוניס מדייק - אולי שכח את אהוד אולמרט - אבל ברק בהחלט כשל. הבעיטה שחטף בסיום כהונתו הקצרה הגיעה לא רק מהבוחר הישראלי, אלא בעיקר מהמחנה שבראשו עמד. וזה לא היה המקרה היחיד. גם אחרי תקופתו כשר ביטחון ספג אותה בעיטה, מאותו מגף, באותו ישבן, מאותו מחנה בדיוק. עכשיו הוא שוב חוזר. במפלגת העבודה חסרי סבלנות למנהיגים מכהנים. הרבה יותר סלחנים כלפי הלשעברים.

 

יש שמות ואין חתימות

לא רגוע בש"ס. אחרי שכפו על הח"כים לחתום על מכתב נאמנות ליו"ר המפלגה, הקובע כי לא היה ולא יהיה דיון ביום שאחרי דרעי, מתחילות לצוץ עדויות החושפות את המשטר הנוקשה שמנהיג דרעי במפלגתו; חבריה נדרשים לצייתנות מוחלטת ללא עוררין. אחד הח"כים ששמו הופיע במכתב התראיין לאתר "חרדים 10", והדגיש כי לא חתם כלל על המכתב. שמו אמנם מופיע, אולם אין חתימה לצידו. כך גם שאר חברי הכנסת: שמות יש, חתימות אין. 

התגובה ההיסטרית של צמרת ש"ס עוררה לא מעט תהיות לגבי סף הרגישות הגבוה של יו"ר התנועה, אולם כמה מחברי הכנסת כלל לא הופתעו. הם יודעים היטב את הסיבה.

בימים האחרונים מסתובב סקר פנימי, הידוע כעת לבכירי המפלגה בלבד. את הסקר ערך מכון סקרים ארצי ידוע. מדובר בסקר אחד מתוך מחקר מעמיק יותר שהוזמן לצורך ניתוח מצבה של ש"ס, אבל די היה בו כדי לעורר זעזוע בצמרת המפלגה. הסקר מצביע בבירור על כך שמצבו של היו"ר הקודם, אלי ישי, טוב בהרבה ממצבו של היו"ר הנוכחי. על פי הסקר, דרעי מקבל היום חמישה מנדטים, בשעה שבראשות ישי עשויה ש"ס לקבל שישה. זה לא פער דרמטי, אבל די בו כדי לגרום לבכירי ש"ס להישטף זיעה קרה. 

גם אלי ישי מחזיק בסקר שהוזמן על ידי מקורבו. הסקר שלו, שנערך על ידי "מאגר מוחות", מראה על תוצאה מובהקת בהרבה. דרעי, על פי אותו סקר, מגרד את אחוז החסימה, בשעה שישי היה מביא את ש"ס לשבעה מנדטים לו עמד בראשה. 

גורמים בש"ס אומרים כי הסקרים, בעיקר הסקר הפנימי שאמינותו גבוהה, הם הגורם האמיתי לסף הרגישות הגבוה של דרעי. שאם המגמה הזאת תימשך ותוצג בציבור הכללי, עתידו הפוליטי רעוע משחשב. ההערכה היתה ונותרה כי דרעי הוא מנהיגה הבלתי מעורער של ש"ס, ואם ייצא נקי מהפרשה הפלילית איש לא יוכל להזיזו ממקומו. הבעיה של דרעי היא שגם הערכה מוצקה זו מתחילה להיסדק מעט.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו