כשהפיקסיז ניסרו את קיסריה

כשהפיקסיז עלו אתמול לבמה בקיסריה, נשמנו קודם כל לרווחה. אירועי השבוע האחרון זרקו את המעריצים שבע שנים לאחור, כשהלהקה ביטלה את הביקור בישראל שלושה ימים לפני ההופעה ההיסטורית המתוכננת. רק זה היה חסר לנו. 

לפיקסיז יש רומן ארוך עם המעריצים בישראל - אלפים שחיכו באדיקות כבר מסוף שנות ה־80 להגעת הלקה ארצה. אחרי הטוויסט שקיבל הרומן הזה עם אותה הברזה ב־2010, הגיע התיקון עם הופעה בלתי נשכחת בבלומפילד ב־2014 ואתמול, במסגרת שרשרת ההופעות שאסור להחמיץ בקיץ הזה, הגיעה הרביעייה המופלאה לקיסריה - וכבשה אותנו שוב. 

מי שמגיע להופעה של הפיקסיז יודע שמדובר בלהקה שבאה לעבוד - במובן הטוב של המילה. בלי להתחנחן יותר מדי ובלי להתחנף לקהל. והעסק הזה עבד מצוין גם אתמול באמפי הרומי העתיק, שבו לא צריך וידאו ארט (או וידאו בכלל). לא היו מסכים, פשוט כי רואים טוב מכל מקום. 

הפיקסיז התחילו הכי חזק שאפשר ולאורך כל ההופעה לחצו עוד ועוד על הדוושה - לפעמים בלי להפסיק לשנייה בין השירים, עם הסאונד המושלם והמענג שייחודי כל כך להם. 

האנרגיות על הבמה לא העידו שמדובר בלהקה שפועלת כבר 31 שנה, ואם בשבוע שעבר לא הפסיקו לדבר על זה שהקול של אקסל רוז מ"גאנז אנד רוזס" גמור, אצל בלאק פרנסיס הכל בסדר: הוא צרח נהדר, שר יפהפה, ולמרות העמידה הכאילו־בוקית שלו על הבמה, כל שיר יצא ממנו אל הקהל כמו פצצה. אל תחפשו אצלו יותר מדי חיוכים ומחוות – את אלו אפשר לקבל מדי פעם מהמתופף דיוויד לאברינג – אבל מנהיג הלהקה הבלתי מעורער לא התפשר במילימטר באף ביצוע, גם בלהיטים שניגן מן הסתם כבר אלפי פעמים.

האלבומים החדשים שהוציאו הפיקסיז בשנים האחרונות (ובעיקר Head Carrier הטרי, יחסית) קיבלו ביטוי כיאה ללהקה שממשיכה לעבוד וליצור, אבל גם מנת הקלאסיקות המתבקשת הוגשה לפי הספר והיתה משובחת כראוי. ויעידו על כך גדולי הציניקנים – גם השירים שנטחנו ברדיו בלי סוף, מקבלים חיים משלהם כשרואים את הלהקה מבצעת אותם בגודל טבעי מול העיניים ושומעים את הגיטרה של ג'ואי סנטיאגו. האמפי של קיסריה מעניק לחוויה ערך מוסף, עם אינטימיות שלא היתה בהופעה בבלומפילד לפני שלוש שנים, ולמי שפספס נותר רק להצטער שלא נותרו כרטיסים לסיבוב השני הערב. אולי בביקור הבא שלהם בישראל. לפי האהבה שקיבלו מהקהל, זה עוד יקרה. 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו