שלל שיריו

ביום שלישי השבוע, ה-18 ביולי, התכנסה בקיבוץ משמרות חבורה קטנה. היו שם בני משפחתו של מאיר אריאל וחבריו הקרובים, כמה עשרות אנשים בסך הכל, שציינו 18 שנים ללכתו הפתאומית של האמן, המשורר, הטרובדור, הצנחן המזמר, יו ניים הים. 

מופע רב משתתפים לזכרו של אריאל, כמו אלה שהתקיימו ברוב השנים שאחרי מותו על הדשא בקיבוץ שבו נולד, בגר וחי רוב שנותיו, כבר לא ייערך השנה. במקומו ערכו המשפחה והחברים ערב זכרונות צנוע שכלל קטעי במה פתוחה והקרנת סרטונים ששיקפו את פועלו של אריאל לאורך השנים. בתו הבכורה של אריאל, שירז, הקריאה את השיר "בא לי לתת אהבה" שלא זכה להתפרסם וקראה לאמנים "מכל הז'אנרים" להציץ בעזבונו ואולי למצוא שיר שירצו להלחין או לבצע. "אבא השאיר קרוב ל-100 טקסטים שלא בוצעו עדיין", אמרה שירז באותו בוקר בראיון לגלי צה"ל, "ואמנים המעוניינים להלחינם תמיד מוזמנים לעיין".

"ביאליק של הפזמונאות הישראלית"

לא רק שירים שטרם פורסמו השאיר אחריו אריאל. בארכיון העצום שלו נמצאים גם ציורים, מחזות ומערכונים, לצד קטעי הגות, ברכות, הספדים ומכתבים שונים, כולם כתובים בכתב יד עדין ויפה, נשי כמעט, ובעברית המאיר-אריאלית המיוחדת כל כך. חלק מאותם כתבי יד נתנה המשפחה לאחרונה לקובי פנחסי (52) מכפר טרומן, בעל "גלריה במושב". פנחסי, המתמחה בפירוק עזבונות, עוסק בעשור האחרון במכירת פריטי וינטאג' וניירת מהווי ותרבות ארץ ישראל והיהדות, תחום שהוא מגדיר כ"ישראליאנה". 

את כתבי היד של אריאל, בהם גרסאות רבות ושונות לשירים שהפכו לנכסי צאן ברזל כמו "זרעי קיץ", "כתונת פסים", "שלל שרב" ו"סוף שבוע בכפר", מוכר פנחסי במכירות פומביות דרך האתר בידספיריט - פורטל שמאגד את בתי המכירות בישראל. 

"פעם בחודש אנחנו פותחים שם מכירה פומבית, שמתנהלת און ליין", מסביר פנחסי, "אנחנו מעלים את הפריטים לאתר, קובעים מחיר התחלתי ואז במשך חודש כל אחד יכול לתת הצעה. ביום המכירה האחרון יש שידור חי שבו רואים את המנחה בוידיאו, והמכירה בעצם מתנהלת בלייב עד שיש זוכה. בינתיים עשינו מכירה אחת משיריו של מאיר, והמכירה הבאה תתקיים בעוד שבועיים או שלושה. במכירה הראשונה השיר 'שלל שרב', שמחירו התחלתי היה 500 דולר, נמכר לאלוף משנה בצבא ב-3,200 דולר אחרי דו קרב הצעות ודרמה של ממש. היתה גם רקדנית בלט בת 30 מת"א שקנתה את השיר 'נרקומן ציבור', ועוד קונים מכל קשת האוכלוסייה הישראלית. במכירה הקרובה יש לנו את השירים 'זרעי קיץ', 'כתונת פסים' ועוד". 

כתב היד של "זרעי קיץ". מעורר ערגונות // צילום: גדעון מרקוביץ'

מי שחיבר בין פנחסי למשפחת אריאל הוא איתן בלום, חבר ילדות של פנחסי והיום ד"ר למחקר תרבות והיסטוריון. "הכרתי את מאיר אריאל בשנות ה-90' של המאה הקודמת, כשהשתתפתי בקבוצת לימוד תורה שהתנהלה במשך שנים אצלו בבית", נזכר בלום, "היינו יושבים פעם בשבוע, עשרה אנשים בערך, ולומדים את פרשת השבוע. קראנו לעצמנו 'חבורת הפרשה'"

מאז ועד היום נשאר בלום חבר של משפחת אריאל, וכעת הוא מסייע לה בהקמת ארכיון דיגיטלי שיכלול את כל כתביו של מאיר אריאל ויהיה נגיש לציבור. "אחת מהמטרות של המכירה הפומבית היא גיוס כסף להקמת הארכיון הזה", מסביר בלום, "אנחנו סורקים באיכות גבוהה את כל כתביו של מאיר, שכתב כל חייו רק בכתב יד, ונעלה אותם לאתר אינטרנט שיכלול גם קטעי וידיאו, ראיונות ועוד והציבור יוכל ליצור דרכו קשר עם המשפחה ולעשות שימוש בחומרים. זה יהיה גם כלי מצוין לאמנים שירצו להשתמש בטקסטים של מאיר. המטרה, בעצם, היא לאפשר למאיר להמשיך לחיות דרך הטקסטים שכתב, וגם לתת למשפחה כלי שדרכו היא תוכל להיות בקשר עם הקהל העצום שיש לשירים ולטקסטים שלו ולהמשיך להחיות אותם בדרך שבה היא רואה לנכון". 

בלום, המגדיר את מאיר אריאל כ"ביאליק של הפזמונאות הישראלית", מסביר כי "בגלל שמאיר כתב תמיד בכתב יד, אפשר לראות את ההתלבטויות שלו כמשורר ממש על הדף, כולל כל המחיקות והתיקונים. יש לו שירים עם עשרות טיוטות, שכולן מעניינות כי יש בהן גרסאות שונות ומשונות. אגב, מאיר לא רק כתב ביד, אלא מאוד התעניין גם בקליגרפיה ואפילו הפך את כתב היד הייחודי שלו, ביחד עם המעצב מנחם רגב, לפונט שנקרא 'רגב-אריאל'.

"מעבר לזה, אני משווה אותו לביאליק כי הוא היה אדם ויוצר מלא רבדים. צנחן-סטלן-קיבוצניק-חוזר בתשובה... אני מגדיר את הז'אנר שלו כ'דרשן מזמר'. בסוף ימיו, עם החיבור לדת ולמסורת, הוא הבין לדעתי שהשירים והטקסטים שלו הם בעצם דרשות. מאיר היה במידה רבה גם אמן של אמנים. הוא כתב המון לאחרים וכולם שאבו ושואבים ממנו השראה עד היום. גם זו סיבה להקמת הארכיון, שיאפשר גישה קלה לחומרים שלו למי שרוצה לעשות איתם משהו וכך להמשיך את דרכו ובעצם להשאיר אותו בחיים".

רשימת שירים שכתב אריאל לאחרים. "אמן של אמנים" // צילום: גדעון מרקוביץ'

הזהות החדשה של מאיר

ואכן, מעיון בכתבי היד של אריאל הנמצאים בגלריה של פנחסי וחלקם לא פורסמו מעולם, נראים לצד גרסאות נקיות ויפות של השירים גם התלבטויותיו ויצריו של המשורר. דוגמא לכך היא השיר "בשדה ירוק" שכתב אריאל עבור דני סנדרסון.

בהופעותיו נוהג סנדרסון לספר כי "היה לי לחן לשיר ואת שתי השורות הראשונות, 'בשדה ירוק, על גבעה תלולה', אז הלכתי למאיר אריאל וביקשתי שיספר לי מה קרה על אותה גבעה". בגרסה שפורסמה והפכה ללהיט מתרחשת על הגבעה פרשיית אהבים, אולם על פי גרסה אחרת שכתב אריאל, הנמצאת אצל פנחסי ולא זכתה לפרסום, אותה פרשייה היא יצרית הרבה יותר. אריאל מתאר בה "אהבה טרופה בכוונה גלויה", ממשיך עם "מזימה שפלה באהבה בלולה" וקורא – אולי לעצמו – "משורר סוטה".

טיוטת כתב היד של "בשדה ירוק". זה נגמר שלילי? // צילום: גדעון מרקוביץ'

שיר נוסף שטיוטת כתב היד שלו נמצאת אצל פנחסי הוא "סוף שבוע בכפר", שאותו כתב אריאל עבור דורי בן זאב ויצא באלבומו של בן זאב "חניה פרטית" בשנת 1991. בטיוטת השיר, המתאר זוג החומק למעשה אהבים בשעה שבכפר נערכת מסיבת אירוסין, מופיע בסוף הבית הראשון המשפט "וכולם השתגעו עת העסק התחיל אז בינינו". בשיר הסופי שמבצע בן זאב הפכה התחלת המשפט ל"ושדמות השתגעו". על פניו מדובר בהבדל פעוט, אולם בחינה של המילה שדמות, גם בהקשר המילוני וגם בהקשר ההיסטורי, שופכת אור ומספרת, אולי, סיפור שלם על כל רבדיו של מאיר אריאל.

פירושה המילוני של המילה שדמות נגזר מהמילה התנ"כית שדמה המתארת שדה תבואה או כרם, בדיוק התפאורה הכפרית לשיר שכתב אריאל. אולם שדמות היה גם שמו של כתב עת של התנועה הקיבוצית, שנוסד בשנת 1960 על ידי פרופ' אברהם שפירא מקיבוץ יזרעאל. סביב כתב העת נוצר חוג רעיוני של קיבוצניקים צעירים, שעסק בנושאי תרבות וחברה וביקש לבחון את יחסי החברה הקיבוצית עם היהדות והמסורת. אנשי החוג עסקו, בין היתר, בגיבוש זהות יהודית-סוציאליסטית חדשה ובעיצוב טקסים מרכזיים בחיי הקיבוץ, למשל חתונות, כמו זו שעומדת במרכז השיר, וכן בבר מצוות ובהלוויות. החוקרת אניטה שפירא העניקה לחבורת שדמות את השם "חוג מחפשי האלוהים בתנועה הקיבוצית".

ב-1967, אחרי מלחמת ששת הימים, יזם שפירא ביחד עם קיבוצניקים צעירים נוספים כמו למשל עמוס עוז, את הספר "שיח לוחמים" שבו שיחות עם לוחמים בני קיבוצים ששבו מהקרבות. רבים מהשותפים לספר הכירו זה את זה במסגרת חוג שדמות והספר עורר בזמן אמת ומעורר גם היום פולמוס ציבורי נרחב. מאיר אריאל אמנם לא לקח חלק בספר, אולם הוא השתתף בקרבות לשחרור ירושלים וכתב בזמן המלחמה את השיר "ירושלים של ברזל", שנכתב כפראפרזה על שירה של נעמי שמר "ירושלים של זהב" ורבים רואים בו טקסט אנטי-מלחמתי. 

אנשי חוג שדמות זכו על פעילותם לקיתונות של ביקורת בתנועה הקיבוצית. האבות המייסדים של התנועה הסוציאליסטית הזדעזעו ממש מניצני החזרה בתשובה וראו את עיסוקם של הקיבוצניקים הצעירים ביהדות כהתפוררות של היסודות השיתופיים המלכדים את החברה הקיבוצית העובדת, חברה שהתנגדה לתפילה ולפנייה לאלוהים וראתה בהם סתירה לאמונה במרכזיותו של האדם ובכוחו לפעול ללא סיוע של כוחות עליונים. ביקורת נוספת הוטחה באנשי חוג שדמות על כך שהם מטשטשים את הגבולות הברורים שבין דתיות לחילוניות במדינת ישראל, גבולות שיש מי שחשוב לו מאוד לשמור עליהם...

ובחזרה לשיר, שבמרכזו עומד כאמור זוג החומק לפרשיית אהבים לוהטת, ו"כולם שואלים, מה קרה לנו שנינו, אי מתגלגלים?". האם היה מאיר אריאל, אז קיבוצניק צעיר ממשמרות, חלק מחבורת "חוג שדמות"? לאור הויכוח הער שהתנהל בתנועה הקיבוצית סביב החוג ופעילותו, סביר להניח שהוא לכל הפחות ידע על פעילות החוג ועל הדיון שעוררה. לאור זאת, האם ייתכן שהזוג צעיר, המאוהב והחמקמק המתואר בשיר הוא בכלל אותם אנשי חוג שדמות ומאיר אריאל עצמו, ש"השתגעו" להיות גם קיבוצניקים, גם לעסוק במסורת היהודית וגם לטשטש את הגבולות המפרידים בין חלקיה השונים של החברה הישראלית וליצור זהות עצמאית, חדשה ואמיצה? חבל שכבר אין את מי לשאול...

כתב היד של "סוף שבוע בכפר". מי "השתגעו" ולמה? // צילום: גדעון מרקוביץ'

שיר אחר שכתב אריאל, "כתונת פסים", עוסק בקיבוץ הגלויות ובקירוב לבבות בין העדות הרבות והשונות בארץ ישראל. לשיר זה ישנן אצל פנחסי כמה וכמה טיוטות בכתב ידו של אריאל, שעליהן מחיקות ותיקונים רבים. באחת הטיוטות מופיע הבית "פולין הסתערה על מרוקו רוסיה נכנסה בתימן. ההונגרו חטף מטורקו שבדרך תקע את יוון. איך שביניהם הסתבכנו עוד יכול להיות מובן אבל למה את המלחמות המצחיקות שלהם משכנו על גבנו החרוש - עד לכאן?" 

הטיוטה של "כתונת פסים". המחיקות, התיקונים וההתלבטויות // צילום: גדעון מרקוביץ'

בגרסה הסופית, שבוצעה על ידי מיטב אמני ישראל, מופיעה גרסה שונה של הבית המסתיימת במלים: "איך שביניהם הסתבכנו כבר סופר אף כי לא יאומן. אבל למה את המלחמות הזרות שלהם משכנו אחרי שהם שכחו אותן מזמן מזמן..." איך הפכה השורה "עוד יכול להיות מובן" ל"אף סופר אף כי לא יאומן", המלחמות "המצחיקות" היו ל"זרות" ו"על גבנו החרוש עד לכאן" הפך ל"הן שכחו אותן מזמן מזמן"? למאיר אריאל פתרונים...

את הגרסה הכמעט סופית לשיר, שכותרתה הכתובה בכתב ידו של אריאל מגלה כי נכתב והולחן בהזמנת משרד הקליטה, כותב אריאל לארקדי דוכין שהלחין את השיר: "לארקדי בהצלחה, אני איתך בהולנד הרחוקה דרך אשתי האחת והיחידה שעונה לשם תרצה – באהבה, מאיר".

הגרסה ה(כמעט) סופית ל"כתונת פסים" עם הקדשה לארקדי דוכין מ"הולנד הרחוקה" 
// צילום: גדעון מרקוביץ'

"מתגלה כל הזמן מחדש"    

עם אותה תרצה אריאל, אלמנתו של מאיר, אני מדבר שעה קלה אחרי הערב שנערך לזכרו ביום שלישי השבוע. "אתה תופס אותי ביום שחור משחור בשבילי", היא אומרת, "18 שנה אחרי שמאיר עזב אותי וכל פרט הכי קטן מאותו יום חקוק בזכרוני הבלתי נסבל. אגב, תאריך פטירתו העברי של מאיר הוא ה' באב, היום שבו נפטר גם האר"י הקדוש. אתה יודע, לפעמים צריך לשחרר דברים מהזיכרון כדי לפנות מקום לדברים חדשים". 

מבחינת תרצה אריאל, הסיבות למכירה הפומבית של חלק מכתביו של מאיר הן גם דרך להשאירו בחיים בעזרת הארכיון הדיגיטלי שהיא ובני משפחתה מקימים, אבל גם דרך לשלם חשבונות. "הוצאנו את כתבי היד של מאיר למכירה קודם כל בשביל שכר הדירה", היא אומרת. "למרות מה שאנשים חושבים, הבית של מאיר ושלי ברחוב מצדה בפרדס חנה אף פעם לא היה באמת שלנו. חיינו שם כל השנים בשכירות ולפני תקופה לא היה לי יותר כסף לשלם שכירות. כשסגרו לי את כל כיווני האוויר פיניתי את הבית ועברתי לגור עם הבת הבכורה שלי שירז ומשפחתה.

"המצב הזה קרה אך ורק בגלל מופע יום השנה לזכר מאיר בשנת 2009, שאותו הפקתי מכספי הלוואות שלקחתי בבנק ונותרתי חייבת 100 אלף שקלים. שם אבדה תקוותי והרמתי ידיים. עד אז הפקתי כל שנה את המופע לזכרו, במשך עשר שנים, עם הלוואות מהבנק ועם תקווה בלב שאכסה את ההוצאות וגם ארוויח קצת. בחלק מהשנים זה קרה, ובחלק לא. החל משנת 2010 הופקו המופעים במימון של חברות הפקות שונות. אחרי שנכנסתי לחוב התרסקתי גם פיזית והיתה לי פריצה של חמישה דיסקים בגב. שנה שלמה אחרי המופע ההוא שכבתי על הגב מרותקת למיטה וסבלתי כאבי תופת. עד היום אני סובלת מזה, אבל לפחות אני הולכת. עכשיו אנחנו עושים ארכיון דיגיטלי, והמכירות הפומביות הן כדי לממן את זה וגם בעזרת השם כדי שיהיה מה לאכול ולא נהיה בחול"...

כדי לנסות ולשקם את מצבה הכלכלי שקלה תרצה אריאל למכור את כל הארכיון של מאיר שברשותה לגוף ציבורי, ואף קיבלה הצעות שונות. "הספרייה הלאומית פנתה אליי לקבל את הארכיון ושקלתי את זה מתוך מצוקה כלכלית בלתי אפשרית, אבל התקשיתי מאוד ובסוף החלטתי שלא, כי אני רוצה להיות חלק מהארכיון הזה, שהוא מבחינתי דבר חי", היא אומרת, "18 שנים אחרי לכתו, ומאיר עדיין מספק כל כך הרבה חומרים אקטואליים לגמרי, כאילו הוא עדיין חי, כותב ושר במחוזותינו.

"השירים שהוא כתב לפני 40 שנה הם אקטואליה במיטבה של מישהו שרואה את הנולד. אולי זו אחת הסיבות שהוא כל הזמן מתגלה מחדש. תבין, מאיר אריאל הוא נכס לאומי מהדרגה הראשונה ואחת המתנות היותר גדולות שעם ישראל זכה לגלות. מה שאני מחזיקה זה אוצר, בגלל זה אני לא משחררת אותו. הוא ייקבר שם בספרייה הלאומית בין אלפי ארכיונים אחרים. את מאיר עוד מחפשים, הוא חי ומפרנס את הדור הזה ואני מקווה שגם את הדור הבא ואת אלה שיבואו אחריו.

"אפילו אני, שידעתי שהתחתנתי עם מישהו שהוא לא בדיוק בגובה שלי, מבינה היום שהוא לא היה בידור – הוא היה שיעור. גם היום, מאיר כל הזמן שר, רואים אותו, שומעים אותו, מדברים עליו. מה עוד אפשר לבקש בעולם היבש? הוא השאיר אחריו כמות עצומה של חומרים, החל משירים, דרך ציורים וכלה במחזות ובמערכונים, וכל הזמן מגיעים אנשים ואמנים, מחפשים משהו שידליק אותם ומבקשים לעשות איתו אמנות ואני בעוונותיי נותנת בחינם. זו אחת הסיבות שאין לי שקל, כי אני כל כך רוצה שמאיר ימשיך לחיות. 

"אגב, הביקוש לחומרים לא היה כזה בסוף ימיו. בזמנו שלחנו למשל את השיר 'קוצים א'', מה שאתה מכיר כ'המלך העירום רוכב שנית', לכל מערכות העיתונים. אף אחד לא התייחס, אפילו 'לא, תודה' לא שמענו. אני הייתי שולחת את הפקסים למערכות, ואחרי שעברו שבוע ושבועיים שבהם אין קול ואין עונה הייתי אומרת למאיר 'מה זה, לפחות שיגידו תודה רבה אבל זה לא מתאים לנו'. אף מילה, כאילו הבן אדם לא קיים בעולם. היום, אחרי מותו, כולם מצטטים את השירים ומבינים שאלה חומרים של נביא טרם זמנו. הכתבים שהוא השאיר הם חומרים לבית ספר עממי, לתיכון ובטח לאוניברסיטאות ולבתי הספר למשחק. הוא כתב מחזות כאילו הוא מביים אותם, עם הוראות מדויקות – רק לבצע. הוא כתב את למשל את המחזה 'ברנרד ולואיז, קוים לדמות' שממנו רצה לעשות אופרטה ולא הספיק. 

"אני חושבת שאפשר לומר שמאיר אריאל הוא ברמה של לאונרד כהן, בוב דילן ועוד כאלה שהם מולטי מיליונרים, אז שלמאיר אריאל לא יהיה מה לאכול? שאף אחד לא יחשוב מה עושים עם חומרים של אמן שרק השם שלו גורם לשערות לעמוד אחת אחת מרוב התרגשות וגעגוע? לצערי, כולם בעולם שלהם. איך כתב פעם מישהו: 'העגלה נוסעת, אין עצור. קפצת ממנה היום, חלפו שתי דקות – והנה נשארת מאחור'. ואני מוסיפה - ואשתו נשארת בבור"...

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו