לנצח את השיטה

כל מי שנחשף בשנים האחרונות לעסקאות כלי השיט, התקשה השבוע להיות מופתע מהסירחון שמתחיל להיחשף במסגרת חקירת "תיק 3000". משפטים כמו "אמרנו לכם" ו"זה רק קצה הקרחון" חזרו, בוורסיות שונות, אצל שלל גורמים במערכת המדינית־פוליטית־כלכלית־ביטחונית, וכמו ב"בגדי המלך החדשים", עוררו את השאלה המתבקשת מאליה - אם הכל היה שקוף כל כך, איך זה איש לא צעק שהמלך עירום?

התשובה מורכבת. איש לא צעק, אבל היו שהרימו דגל. למשל המנכ"ל הקודם של משרד הביטחון, אלוף (מיל') דן הראל, שלא אהב את מה שראה ואף אמר וכתב זאת. גם היועץ לביטחון לאומי לשעבר, עוזי ארד, העיד השבוע שהזהיר את ראש הממשלה נתניהו כי הפרשות "ייגמרו גרוע מעסק הביש", ומי שכיהן כראש מנהל הרכש במשרד הביטחון (מנה"ר), תא"ל (מיל') שמואל צוקר, סיפר שתיעד הכל משום שידע ש"יום יבוא ומישהו ישאל שאלות".

ולמרות זאת, אף אחד לא שבר את הכלים. התנגדות, אם היתה כזו, נעשתה בקול רפה, מבפנים, בלי שמישהו יקום, יניח את המפתחות, ייצא פומבית ויגיד שלעזאזל הקריירה, המדינה חשובה יותר. רק עכשיו, כשהפרשה נחקרת וממדי השחיתות מתחילים לצוץ, צוברים מי שהיו שם אומץ, משילים מעליהם את המורא ומדברים.

חולשת המערכות האזרחיות

הפן הציבורי של תיק 3000, זה שלא כלול בחקירת המשטרה, מחייב לברר איך קרה ששומרי הסף במערכות השונות נחלשו עד כדי כך שגורמים אינטרסנטיים, מאכערים ומושחתים למיניהם, חדרו פנימה ופעלו בחופשיות מלאה. כמה עסקאות הזויות - הפרטת המספנות שמטפלות בצוללות, למשל, או רכש ספינות נגד צוללות - נבלמו אמנם בלחץ מבפנים, אבל מה שנחשף, ובעיקר הדרך שבה קרו הדברים והקופונים השמנים שנגזרו לאור יום וללא בושה, מעידים שמשהו עמוק, שורשי, נרקב בממלכה.

החלק הזה חשוב הרבה יותר מהפן הפלילי של הפרשה. החקירה תוביל מן הסתם - בוודאי על רקע החתימה הצפויה של עסקאות עם עדי מדינה - להרמת מסך מעל מה שקרה בעסקת הצוללות וספינות המגן, וככל הנראה גם בעסקאות נוספות שבוצעו ותוכננו. היא תאפשר גם לשים יד על מי שספסרו, על פי החשד כמובן, בביטחון המדינה למען תועלתם האישית, ולמי שסייעו להם בכך מתוך המערכת ומחוצה לה.

אבל החקירה, וכתבי האישום והעונשים שמן הסתם יבואו בעקבותיה, לא ימגרו את "השיטה". השילוב בין הכסף הגדול שנמצא בעסקאות ביטחוניות, הסודיות המתבקשת בגלל רגישות הפרטים ואופיים הדיסקרטי של רוב האנשים, מבטיחים שאם לא יקרה משהו מכונן, שום דבר לא באמת ישתנה.

המשהו הזה מחייב חקירה אחרת, אמיצה ושקופה, של כל מה שלא נמצא באחריות המשטרה. על פניו, היו לא מעט מעגלים שאמורים היו לעשות רנטגן לעסקאות בסדר גודל של רכש הצוללות וספינות המגן: גורמי המקצוע בחיל הים ומעליהם במטכ"ל; משרד הביטחון על אגפיו השונים והנהלתו; המטה לביטחון לאומי; ועדת המשנה להצטיידות של ועדת החוץ והביטחון של הכנסת; והקבינט - שאמור לאשר בקצה את ההצטיידות.

המתווך מיקי גנור. ה"לשעברים" מזומנים לתרגילים, להתייעצויות, לוועדות // צילום: גדעון מרקוביץ

מהפרטים שנחשפו עד כה מצטיירת תמונה עגומה, שמעידה עד כמה היה קל לעקוף את המערכת, לשטות בה, לדלג בין הגורמים המאשרים והמפקחים, ובעיקר - איך מי שהיו בשר מבשרה של המערכת ממשיכים להסתובב בה בחופשיות ולנהל אותה כאילו היא העסק הפרטי שלהם.

כאשר יתבררו פרטי תיק 3000 במלואם, יתברר לעומק גם העניין הזה. איך "לשעברים" השפיעו על אנשים שהם מינו - ואשר נותרו עדיין בתוך המערכת - כדי להטות עסקאות לטובתם. השינויים התכופים באפיון המפרט הטכני של ספינות המגן, שעליו דיבר השבוע תא"ל צוקר, הם על פניו דוגמה טובה לכך; איך מכרז לספינות קטנות, מהירות וזולות, משתנה תוך כדי תנועה כך שיתאים (על פי החשד כמובן) לצרכים של גורמים מסוימים שגזרו ממנו קופון.

אפשר להעריך בסבירות גבוהה שכל מי שהיה מעורב בפרשה הזאת ייחקר, ובכלל זה גם קצינים במדים. כפי שפורסם אתמול ב"ישראל היום", הרמטכ"ל, רא"ל גדי איזנקוט, כבר הבהיר כי "מי שסרח - מקומו לא איתנו". נאמן לדרכו, שם איזנקוט רף מקסימלי של אפס סובלנות לחריגה מהכללים והנורמות. זה קל יחסית כאשר מדובר במשרתי קבע, וקשה יותר אצל קצינים במילואים. בפרשה שבה כבר עתה נחקרים באזהרה אלוף (מפקד חיל הים לשעבר, אליעזר (צ'ייני) מרום, שנשלח למעצר בית) ותא"ל (המשנה לראש המועצה לביטחון לאומי לשעבר, אבריאל בר יוסף, שנמצא במעצר מלא), מתבקש לשאול לא רק מי הבאים בתור, ובאילו דרגות, אלא גם כיצד מונעים את הפרשה הבאה.

לצה"ל יש כמה רעיונות בכיוון. למשל, להרחיק קציני מילואים לתקופה ממושכת מהיחידות שבהן שירתו, או להאריך את תקופת הצינון שבה ייאסר עליהם לתווך בעסקאות שנוגעות לתחומים שהיו בתחום עיסוקם במהלך שירותם הפעיל. מי שמכיר את השיטה, יודע עד כמה יהיה מדובר בשינוי דרמטי. כיום אין כמעט מקום שלא נמצאים בו "לשעברים", חלקם בעלי אינטרסים, שממשיכים להשפיע מבפנים; הם מזומנים לתרגילים, להתייעצויות, לוועדות מומחים. בר יוסף הוא דוגמה מצוינת לכך: גם כאשר עזב את חיל הים, הוא בחש בשלל עניינים ועסקאות ואף ישב - כאיש מקצוע מומחה, על רקע עברו כראש מספן ציוד בחיל - בוועדות שונות, בלי שמישהו יודע על הקשרים שלו למתווך מיקי גנור ולאינטרסים רחבים נוספים.

האינטרסנטים נכנסו לקודש הקודשים. הצוללת אח"י רהב // צילום: קוקו

הרעיון לשנות זאת נכון אבל מסובך לביצוע, ולא רק כי הוא עשוי לחייב חקיקה בכנסת ולעורר שאלות שנוגעות לחופש העיסוק. הייצוא הביטחוני הוא נתח נכבד מתקציב המדינה, ומשענת כלכלית־תעסוקתית חשובה במשק. כל שינוי ב"שיטה" עלול לפגוע בו. התעשיות הביטחוניות מעסיקות "לשעברים" כמקדמי מכירות בחו"ל, וכמקדמי מכירות מול גורמי הביטחון בארץ, ובראשם צה"ל. קצינים בכירים חוזרים ליחידות שבהן שירתו, ודוחקים לרכוש מוצרים שונים. חלקם עובדים במשכורת, חלקם באחוזים. רובם המכריע הם אנשים מצוינים, נקיים, אבל "השיטה" מזמינה בעיות.

עסקי הביטחון הם כסף גדול בכל מה שקשור לרכש בארץ, וכסף ענק בעסקאות בחו"ל. הקשר בין השניים ברור: צה"ל הוא תו התקן המחמיר ביותר בעולם. אם הוא מחליט לרכוש מוצר מסוים, זה מגדיל דרמטית את הסיכוי שצבאות זרים יצטיידו בו. מכאן שכדי לזכות בכסף הגדול, צריך לעבור בצה"ל. קציני צבא אמנם לא מחליטים את מה יקנו - ההחלטות מתקבלות במשרד הביטחון, שגם מבצע את העסקאות בפועל - אבל הם גורמי המקצוע שבקיאים בתחום, שמאפיינים את הצרכים, שממליצים במה כדאי להצטייד. לדברים שלהם יש משקל מכריע על עתידו של כל מוצר, ועל פוטנציאל ההכנסות שלו.

כאן נכנסים לפעולה "הלשעברים". הם מכירים את המערכת ואת האנשים בה, ומדברים עם מי שצריך, לעיתים עם אנשים שהם עצמם טיפחו וקידמו. גם בהנחה המחמירה (והלא סבירה) שכל המשרתים בקבע הם פלס, צריך מידה גדושה של תמימות כדי להאמין שאין השפעה חיצונית על ההחלטות. את זה מבקש עכשיו הצבא לשנות, מתוך הבנה שאחרת הוא ימשיך לחשוף את קציניו לפיתוי המסוכן של כסף גדול.

אבל צה"ל, כאמור, הוא לא הבעיה. הוא רק חלק קטן ממנה. הבעיה העיקרית היא בחולשתן של המערכות האזרחיות, שהיו אמורות לפקח ולוודא שזה לא יקרה. המל"ל הפך לגוף רופס, מעורר רחמים, שמייצר חוות דעת "מטעם" ולא משפיע במאום על המדיניות; הכנסת - למעט ועדת המשנה שמפקחת על השירותים החשאיים - עסוקה בריצוי הממשלה במקום בפיקוח עליה; ועל מידת העניין והמעורבות שמגלים שרי הקבינט בעניינים של חיים ומוות שהם מופקדים עליהם כדאי לא להרחיב את הדיון, על מנת לא לגרוע שעות שינה מאזרחי ישראל.

אלוף (מיל') מרום. מתבקש לשאול כיצד מונעים את הפרשה הבאה // צילום: דודי ועקנין

השילוב של כל אלה הוא ערעור מסוכן של מערכת האיזונים והבלמים במדינה, שאמורה לא רק למנוע עסקאות אפלות אלא גם להרים דגל ולעורר ספקות בזמן אמת. דוגמה טובה לכך היא עסקת מכירת הצוללות הגרמניות למצרים, והשאלה - שנותרה פתוחה גם כעת - מי אישר בשם מדינת ישראל לגרמנים לספק למצרים צוללות שמתקרבות ביכולתן לאלה שנמכרו לישראל, ומדוע הוא עשה זאת.

ראש הממשלה נתניהו טען אמנם שלשום כי ההחלטה על כך היתה גרמנית נטו, אבל עדויותיהם של שר הביטחון לשעבר משה (בוגי) יעלון, של ראש המטה המדיני־ביטחוני לשעבר עמוס גלעד ושל נשיא המדינה ראובן ריבלין - ששאל על כך את הקנצלרית אנגלה מרקל במהלך ביקורו לפני שנתיים בברלין, והופתע לשמוע ממנה ש"אתם אישרתם" - מחייבות, לכל הפחות, לברר מי נתן את האישור ומדוע, ומי הסמיך אותו לעשות כך בלי שהדבר היה ידוע לגורמי הביטחון, ובניגוד לדעתם המקצועית.

גם הדרך שבה בוטל המכרז הבינלאומי להצטיידות בספינות המגן לא התבררה עדיין. הקוריאנים, שאמורים היו לייצר את הספינה על פי התוכנית המקורית, הפנו השבוע שאלות בנושא לשגרירות ישראל בסיאול. דרום קוריאה אמנם עסוקה כעת מעל ראשה בעימות המסלים עם הצפון, אבל בדרכה המנומסת היא הרימה דגל, ולא בפעם הראשונה; לפני כמה שנים זעמו בסיאול כאשר ברגע האחרון הוחלט להעדיף לרכוש לחיל האוויר מטוסי אימון איטלקיים ולא קוריאניים - בעסקה שגם סביבה התקיים זמזום מטריד - ועכשיו, שוב, מתברר לקוריאנים שמישהו עקף אותם בסיבוב, וייתכן שלא מסיבות ענייניות־מקצועיות נטו.

כל הדברים האלה לא ייבדקו בידי המשטרה. החוקרים אולי ייחשפו לחלקם, והיועץ המשפטי עשוי לתת לכך ביטוי אם יחליט לפרסם גם דו"ח ציבורי בפרשה; אבל כדי לנקות את האורוות לגמרי, ולהבטיח שהתהליכים יתבצעו באופן נקי וענייני, יש צורך בחקירה מלאה, בלתי תלויה, שתבדוק לעומק את "השיטה" - לרבות מעורבותם המטרידה, לכל הפחות, של סוכנים, מתווכים, עורכי דין ואינטרסנטים אחרים בקודש הקודשים: ביטחון המדינה.

ספק אם חקירה ציבורית כזאת תתבצע. יש יותר מדי גורמים, בעיקר במערכת הפוליטית, שיעשו הכל כדי למנוע אותה. צה"ל ומשרד הביטחון יעשו מן הסתם התאמות כדי לסגור פרצות מקומיות, אבל כל עוד לא יובהרו, ישוקפו ויוסדרו תהליכי קבלת ההחלטות, ויחוזקו הגורמים שאמורים לפקח עליהם, "השיטה" תנצח, ובמשתמע - ישראל תפסיד.

האחריות העיקרית בהקשר הזה, והבלעדית כמעט, מונחת לפתחו של נתניהו. חובת האמון המוחלטת שלו היא לאזרחי ישראל, ולא לגורמים אינטרסנטיים שונים בסביבתו הקרובה יותר או פחות. גם אם מקבלים את גרסתו כי לא נגע בכלום ולא קיבל דבר, מוטלת עליו החובה להסביר למה התקבלו החלטות מוטות אינטרסים, חלקן בניגוד מוחלט להמלצתם של גורמי המקצוע.

נתניהו יטען, ובצדק, שהוא אינו חותמת גומי. כראש הממשלה האחריות העליונה היא עליו, ומכאן גם הסמכות להכריע על פי שיקול דעתו - גם בניגוד להמלצת הכפופים לו. ומה אם יתברר שהגורמים שעליהם הוא הסתמך הם מושחתים, ושההמלצות שלהם ניתנו לא בידיים נקיות אלא מסיבות אחרות? האם היה על ראש הממשלה לדעת ולבדוק, ובעיקר - האם גם אז הוא יוכל לטעון שההחלטות שקיבל היו נכונות?

בין כניעה לתבערה

במקביל לדרמה בחדרי החקירות, התנהלה השבוע דרמה בחדרי הדיונים - בניסיון למנוע הסלמה בהר הבית בעקבות הפיגוע שבו נהרגו בשבוע שעבר שני שוטרי מג"ב ובעקבות הצבת המגנומטרים בכניסות להר.

על פניו, ההחלטה הישראלית צריכה להיות פשוטה: כדי ליישם את הריבונות, ובעיקר כדי למנוע פיגועים נוספים, צריך לעשות בדיקות ביטחוניות. אם למוסלמים יש על כך תלונות, שיפנו אותן למי שהכניסו נשק להר והכריחו את ישראל לייצר מציאות אחרת, בטוחה יותר.

אבל החיים מורכבים יותר משחור ולבן. ההחלטה על הצבת המגנומטרים היתה אימפולסיבית, ובעיקר לא מתואמת. ממילא מידת האפקטיביות של המגנומטרים מוטלת בספק, ולכל הפחות מחייבת השקעות כבדות בציוד וכוח אדם, אבל גם אם חושבים שהיא מחויבת, היה צריך לסגור אותה קודם עם כל הגורמים (ירדן, מרוקו, ערב הסעודית, הרשות הפלשתינית ובעיקר ארה"ב), כדי להבהיר שישראל לא מתכוונת לשנות את הסטטוס קוו על ההר.

בסיטואציה שנוצרה, החשש הוא בשלושה מעגלים שקשורים זה בזה: מהומות מקומיות סביב התפילות בהר הבית, שעלולות לגלוש לאלימות ולנפגעים; מהומות ביהודה ושומרון, ואפשר שגם סביב הגדר בעזה, תחת הכותרת ש"הר הבית בסכנה"; ונזק מדיני מול מדינות ערב והעולם המוסלמי, שיתקשה לעמוד מנגד כאשר על הפרק מונחת הסוגיה הנפיצה ביותר בסכסוך הישראלי־פלשתיני (והיהודי־מוסלמי) - הר הבית.

האתגר הישראלי המיידי, לפיכך, נוגע גם הוא לשלושה מעגלים: לעבור בשלום את תפילות יום השישי בהר הבית, עם מינימום כוח, חיכוך ונפגעים; למנוע גלישה של האירועים ליו"ש ולעזה; ולהגיע להבנות שקטות עם מנהיגי העולם הערבי, שיאפשרו את הורדת המתח. 

לטעמי, סביר שכחלק מכך תידרש ישראל להסיר את המגנומטרים או לצמצם את השימוש בהם, ולהישען על אמצעים אחרים (מצלמות בעיקר) שיספקו מענה ביטחוני. יהיו מן הסתם מי שיראו בכך כניעה, אבל האלטרנטיבה - גלישה אפשרית לתבערה גדולה, מקומית ואזורית - גרועה בהרבה.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו