פבלו רוזנברג הוא זיקית מוזיקלית. כבר שלושה עשורים וחצי שהוא מג'נגל בין רוק כבד, בלדות רומנטיות, מקצבים לטיניים, שירי נשמה, סלסולים מרוקאיים, פופ, מיינסטרים רוק ועוד ועוד. הוא זמר טוב, יוצר מוכשר, בן אדם מקסים עם חוש הומור מפותח ואישיות טלוויזיונית כריזמטית, אבל אין לו סגנון מוזיקלי או סאונד משל עצמו. למעשה, הצליל שמזוהה איתו יותר מכל הוא המבטא הארגנטינאי שרבים כל כך נהנים לחקות.
ואולי היעדר הקו המוזיקלי הוא דווקא יתרון, שמעניק לו חופש יצירתי ויכולת להתחבר לקהל בשלל דרכים. יהיו שיאמרו שהמגוון הוא מה שנדרש בעשורים האחרונים מאמן ישראלי, שמחפש לשמור על מקומו. מנגד יהיו שיטענו שהגמישות של רוזנברג דווקא מעידה על חוסר עמוד שדרה, ולכן הוא נזקק ללקט את האוהדים שלו בכל פעם מחדש.
בגיל 52 הוציא רוזנברג את אלבום האולפן השמיני שלו, "החיים שלי עכשיו", אלבום מיינסטרים נוטף מתיקות, שמעיד על המקום הבוגר והנוח - אולי נוח מדי - שאליו הגיע האמן שחתום עליו. אלבום של זמר שכבר טעם כישלונות והצלחות, הגיע לקיסריה, ומנסה שוב להגיע לקהל רחב ועדיין לשמור על כנות מסוימת.
רוזנברג הוא לא אחד שמזייף בכתיבה, אבל הוא כן מבין מה יעבוד על הקהל. אפשר להאמין לו כשהוא כותב שירי אהבה דרמטיים ומשתפכים, ושר על כך שהוא אוהב עד כלות ומאוהב עד כאב. וגם כשהוא מודה במשברים או נזכר ברגעים שהגדירו את זיכרונות ילדותו הוא מעורר אמון. ועדיין, הבחירה לעטוף את הכל בבצק סוכר ובאריזות צלופן צבעוניות, בעזרת העיבודים וההפקה של מנו סויסה ושלומי מאיה, מוגזמת.
השיר הפותח, "כמו שזה בא זה הולך", מתאר התאהבות ואהבה במשבר, ולמרות שהוא כולל ביטויים חזקים כמו "הסדק שנשבר והכל דולף", "מסמר שמחטט לי בתוך הלב" ו"העצב שנכנס בלי לצאת", יש בו גם משפטי אהבה קיטשיים כמו "ימיי בלעדייך, הדרך שעשיתי אלייך, מיליון קילומטרים צועד" וסיום שכולו טלנובלה: "ושהגיהינום ייקח את נשמתי, אם לא אוהב אותך". יכול להיות שרוזנברג מתכוון לכל מילה, אבל גם ברור לו שהקהל יתעלף על החצנת הרגשות הזאת, ובמיוחד שזה עטוף בסופט־רוק מיינסטרים עם שירה רכה, הרמוניות של קולות שניים, כינורות וליווי שמחזיר את הפופ לימי הדיסקו הצ'יזיים.
המגמה הזו נמשכת לאורך רוב האלבום. השיר השני, "תאירי את הדרך", נשמע כאילו רוזנברג הלחין מתכון של קרין גורן: "האהבה שלי אלייך משאירה בנשמתי שביל של סוכר / מלא טביעות של אצבעות", הוא שר, כשברקע כינורות והרמוניות קוליות נוסח הבי ג'יז. עושה חשק לזריקת אינסולין.
בשיר השלישי הוא תופס את עמדת המאהב הלטיני, שכבר עבדה לו בעבר: "תהרגי אותי, תגאלי אותי / בכל לילה אני מציץ בך מתפשטת בחלון". יש לרוזנברג סקס־אפיל שעובד על נשים והוא משתמש בו כאן בתבונה, על רקע דיסקו גרובי עם כלי נשיפה דומיננטיים.
השיר היפה באלבום הוא "כלניות על הגלבוע", שבו מופיעים זיכרונות ילדות של עולה חדש, עם טרנזיסטור, תלמיד שמנסה להשתלב ואבא שמכסה בלילה ומחזיק את היד בטיול. יש כאן רגש אמיתי, געגוע של גבר מבוגר לאביו שנפטר בטרם עת, ומורגשת צביטה בלב. רוזנברג המנוסה מגיש את השיר הזה היטב, אולי טוב מדי. דווקא בשיר כזה, שבו הוא מתחיל לגעת באמת שלו, בכאבים שחווה, היה אפשר לצפות ממנו להיסדק קצת, להביע צער, לא לשיר כל כך עגול ושלם, להראות שנשאר בו משהו מהרוקר שהיה פעם. זה לא ממש קורה.
בהמשך האלבום רוזנברג חוזר 35 שנה אחורה לדיסקו ("מגדל בבל"), פופ (שיר הנושא "החיים שלי עכשיו"), בלוז רך ("בחיי"), קאנטרי רך ("עד שתתעוררי"), סול רומנטי ("אלף שנים איתך") ובלדת אהבה מושלמת ("לילות יהלומים"), שמתפתחת לסול־דיסקו חלקלק של חליפות טוקסידו ושמלות ערב נוצצות מסן רמו עד לאס וגאס. אלה שירים עגולים, נוטפי דבש ומתחנפים לאוזן, שהיו יכולים לככב במצעדי הפזמונים גם בתחילת האייטיז. הם יעבדו גם היום, כי הם מדברים בשפה של הקהל הבוגר שרוזנברג מכוון אליו, בעיקר נשים חובבות רומנטיקה, שיגררו את הבעלים העייפים שלהן להופעות שלו.
פבלו רוזנברג הגיע לשלב בקריירה שבו בעיקר בודקים כמה ספרה הקופה בסוף הערב, וזה לגיטימי. זמרים כמוהו, שרוצים כרגע רק להצליח, מעגלים פינות חדות, מכוונים ללב של הקהל ומנסים ללכוד לו את הרגש, להיתפס לו על הוו האמוציונלי. לזכותו ייאמר שהוא אכן גבר לטיני יצרי שאוהב לאהוב ואוהב לגרום לאחרים לאהוב לצלילי המוזיקה שלו. לכן המתיקות הפופית הזו מתקבלת מכיוונו יותר בהבנה. אין באלבום החדש שלו אמנות נשגבת, יש מוסיקה רומנטית שתישמע מעולה לקהל שמילים כמו "קוראזון" ו"ל'אמור" עושות לו את זה בגדול.
פבלו רוזנברג, "החיים שלי עכשיו", הליקון
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו