שלמה אליהו פריימן היה הידוע שבין שמשי קבר רחל אמנו, אך גם האחרון שבהם. הוא כיהן בתפקידו 29 שנה עד נובמבר 1947, ערב קום המדינה. זמן קצר אחר כך נפל המתחם בידי ממלכת ירדן. פריימן, יהודי פשוט, מסור לתפקידו ללא גבול, שעות ומידה, שמר על קבר רחל כשאקדח קטן חגור למותניו. מדינת ישראל היתה אז בגדר חלום בלבד, ודברי הנחמה של ירמיהו לרחל, על אודות שיבת הבנים לגבולם, נחשבו לכל היותר למשאלת לב. עכשיו הופקדו למשמורת בספרייה הלאומית בירושלים שניים מ"יומני קבר רחל", מפעל ייחודי ועלום פרי יוזמתו של פריימן. בקרוב הם יונגשו (דיגיטלית) לציבור.
אני עצמי זכיתי "לבלות" בחברת היומנים הללו כמה ימים ולילות, בעת שליקטתי חומרים לספר שכתבתי על קבר רחל ודמותה ("על אם הדרך. סיפורו של קבר רחל"; הוצאת "שערים לחקר ירושלים" ו"ספריית בית אל"). פריימן תיעד שם בקצרה, כמעט "מברקית", את קורות המקום, מבקריו, תפילותיהם ובקשותיהם, ואף אירועים בחיי היישוב היהודי, אבל העיקר היו עשרות אלפי המבקרים בקבר רחל, שהותירו ביומנים את שמותיהם, ולא פעם גם רישומים מסגור ליבם: בקשות, תחינות ומענות המיועדות לבורא עולם - הן אישיות, והן כלל־ציבוריות ולאומיות.
בעבור כל אלה - "פשוטי עם" או אישים מורמים מעם כביאליק או מונטגומרי - היתה דמותה של רחל (והכוח שהמסורת מייחסת לדמעותיה) דמות־על שניחנה בכוחות תיווך מיוחדים בינם לבין האל.
ימיו של פריימן כשמש בקבר רחל היו ימי "תור הזהב" של האתר. המונים מהארץ ומהעולם צבאו על דלת העץ רקועת הברזל שהתקין משה מונטיפיורי בפתחו של חדר ציון הקבר בשנת 1841.
סיפורי ניסים ותכונות פלאיות נקשרו במפתח הענק של דלת העץ הייחודית הזאת (כ־15 ס"מ אורכו). נשים הרות האמינו שיש בכוחו של המפתח להושיע את אלה מביניהן המתקשות ללדת. מדי שבוע הגיעו לפריימן שליחים בהולים בשמן של אותן נשים, לקחת את המפתח ולהניחו למראשותן. לאורך עשרות בשנים הפכו ארבע המילים המיתיות: "המפתח - של - קבר - רחל" למושג בקורות המקום ובחיי היישוב הישן. אבל העיקר - היו היומנים.
את פריימן עצמו לא פגשתי. הוא נפטר בשנת 1958, כעשור אחרי שעזב בשיברון לב את מתחם הקבר. בנו, יהושע (שוקי) פריימן (שנקרא על שמו של חכם יהושע בורלא, מקבילו הספרדי לשמשות של פריימן לאורך שנים ארוכות ואביו של הסופר יהודה בורלא), סיפק מידע עשיר.
"רחל, התעוררי נא"
שני הכרכים, כך סיפר האב קודם מותו, היו רק מעט מזעיר. עם נפילת קבר רחל בידי ממלכת ירדן נשארו בו 24 ספרים, "מלאים וגדושים חתימות ורישומים של מאות אלפי מבקרים לאורך עשרות בשנים, אלא שהם נשדדו או הושמדו".
רק שני כרכים שרדו. הם נמצאו לאחר מלחמת ששת הימים כשהם מוסתרים וטמונים בקרקע, באזור בית כנסת החורבה, בעיר העתיקה של ירושלים. גם שם שימש פריימן שמש. היומן הראשון הוא מהשנים 1932-1936. השני, עשיר יותר ברישומיו, מתעד את שנעשה בקבר בשנים 1942-1947.
הפניות הנפוצות ביותר ביומנים הן פניות ישירות ואישיות בלשון דיבור אל "רחל אמנו". לעיתים מדובר באדם הסובל ממחלה קשה, לעיתים מדובר באישה המבקשת פרי בטן או באדם שמבקש זיווג מוצלח. רבים אחרים, אודים מוצלים מן השואה, פונים אף הם ביגונם אל האם רחל.
רשימת הרכוש שנותר בקבר רחל // צילומים: ד"ר הנס לוירר, סריקת תשלילים יהונתן לוירר ובאדיבות 'ספריית בית אל', 'שערים לחקר ירושלים' ובתשי כוחי
חיילים רבים מצבאות בעלות הברית, בני לאומים שונים, מקצתם יהודים, מבקרים באותן שנים בארץ ואינם פוסחים על קבר רחל. פריימן מתעד הכל: "...מאות חיילים אמריקנים עם כמרים ביקרו בקבר וביניהם אדמירל אחד; חייל יהודי מהודו; חייל כושי (כך במקור; נ"ש), יוסף בן משה, מהעיר יוהנסבורג; 450 חיילי יהודים באו מפולניה... ואני מסדר את מנורת השמן עם הפתילות. בחמש וחצי באו 12 אוטובוסים עם שלושה מורי דרך יהודים מהסוכנות. חיילים בכו בזמן שהדליקו, וכולם יצאו בשירת התקווה..."
ב־1944 פוקדת את קבר רחל אמה של גאולה כהן מהלח"י (לימים ח"כית וכלת פרס ישראל). האם מתפללת שם על בתה שבאותה עת כלואה בבית הכלא הסמוך בבית לחם. ביאליק מבקר במקום ורושם: "אמנו רחל. מתי יבוא הקץ לגלות. ממני בנך המוקירך. חיים נחמן ביאליק... מי ייתן במקום הבכי - שירה".
גם הסופר שלום אש ואלפונסו מלך ספרד פוקדים באותן שנים את המקום. בשנת 1932 מבקר שם גם המחזאי ג'ורג' ברנרד שו. הוא חורט את שמו על המצבה ומותיר את חתימתו ביומן. לפריימן הוצע סכום עתק תמורת החתימה הזאת, אך הוא סירב והסביר שהחתימה, כמו שאר החתימות ביומנים, היא רכושו של העם היהודי.
מקסים ליטבינוב, שגריר בריה"מ בוושינגטון, הגיע לקבר רחל בג'יפ של צבא ארה"ב, מלווה בשומרי ראש חמושים. ליטבינוב היה יהודי ושמו האמיתי היה משה וואלאך. גם הנרייטה סאלד (אוגוסט 1933), הגנרל מונטגומרי (מאי 1933) וכן הילד עזר ויצמן, לימים נשיא המדינה, רשומים ביומן.
בין החתימות שיבץ פריימן מעת לעת מאורעות מהארץ ומהעולם שהותירו את רישומם על היישוב באותם הימים. הוא כותב את הדברים ככותרת או כהכרזה ולעיתים כדיווח: "תפילת לוחם במחתרת"; "הספר הלבן. נצח ישראל לא ישקר"; "יזכור אלוקים (יום פטירת) הרוגי חברון שנת תרפ"ט"; "הצעיר חיים בוקשפן ששירת בתור נוטר יהודים במושבה, נקטף בדמי ימיו על המולדת. בן שמונה עשר לחייו"; "מת הנשיא רוזוולט".
ועם תום מלחמת העולם השנייה: "ברלין נכבשה. כאשר החילותם לנפול, נפול יפלו כולם, ועם ישראל יקום כהבטחת ה'"; או: "לך ולזרעך אתננה"; "גרמניה נכנעה ללא תנאי. נגמרה המלחמה באירופה. היום הוכרז רשמית כיום הנצחון".
אימי השואה ומצוקת הניצולים ושארית הפליטה עולים בעוצמה מבין דפי היומן. הכותבים בו תובעים במפגיע מ"אמא רחל" לפעול את פעולתה, לבכות, להתפלל וללמד זכות על עם ישראל.
בב' באדר תש"ה רושם אלמוני: "אוי רחל אמי, עד מתי תשתקי על הדם השפוך של בנייך. התעוררי נא ואל תחרישי". בערב ראש חודש ניסן תש"ד, מספר פריימן: "היו בין המתפללים כמה ילדים מעולי הונגריה, שבאו לפני כמה חודשים לארץ. אין לתאר צער הילדים".
יהודה בורלא (הסופר) כותב באלול תש"ד: "לו אמא רחל, לו קמת הפעם, אחרי השמד מאות אלפים מבנייך, ושאגת במרומי מרומייך, ועוררת האבות והאמהות להשיב החרב לנדנה - כי הנה באו מים עד נפש, ועת לחוננה כי בא מועד".
רעייתו, מרים בורלא, שפקדה את הקבר בסדירות, העידה על יומני קבר רחל: "לא היה לשון ולא היה כתב בעולם שלא היה בספר זה. מלכים, נסיכים, מדענים, מושלים, כמרים ורבנים, מאמינים וחילונים. מכל אומות ולשון בעולם, רשמו בספר זה עשרות רבות בשנים. בזמני היה כבר ספר אחד משופשף ומרוט מאלפי הידיים שהחזיקו בו, מלא ושמור בארגז, והשני, גם הוא כבר חצי מלא. אהבתי לדפדף בו ולקרוא הכתוב: ברוסית, עברית וגרמנית, שפות שידעתי..."
הפרוזדור של מונטיפיורי
אירוע מתגלגל, המתועד בהרחבה ביומנים, הוא הוויכוח המתמשך בין היהודים לבין הוואקף המוסלמי על עצם האחיזה בקבר רחל, הן ביחס לזכויותיהם של המוסלמים והיהודים בחדר המבואה לקבר - "הפרוזדור" שהוסיף משה מונטיפיורי לקבר רחל בשנת 1841 - והן בנוגע לחלקות קרקע שרכשו יהודים מול קבר רחל.
פעם אחר פעם מתועדים אירועים שבהם המוסלמים מביאים את מתיהם לטהרה ב"פרוזדור" לקבר, ופריימן מנסה בהצלחה חלקית בלבד לגרשם. כך, למשל, בי"ח בסיוון תש"ה נכתב: "ביום ד' הביאו הרוג מבית לחם. סבלנו מאוד. שהו כשתי שעות בחדר החיצוני והתקוטטו ביניהם בעניין הנקמה... הקבר היה סגור עד שנסתלקו מהמקום".
בתשרי תש"ד נכתב: "הערבי מול קבר רחל מחזיק... בכל עצי הזית ששייכים לקרן קיימת ולרב צבי קלישר. מדי שנה בשנה גונב את הזיתים... היו שם שני קצינים, ערבי ואנגלי. שאלוני כמה שנים יש שאני לוקח הזיתים ולמי שייכת האדמה? עניתי, שיש שני מגרשים. אחד של הרב קלישר ואחד של נתן שטראוס שהועבר לקרן קיימת. באדמת קלישר יש עץ אחד ובאדמות קק"ל יש ארבעה..."
פריימן תיעד בקנאות גם את כל גוני ונוסחי התפילה והמניינים שהגיעו לממלכה הקטנה שלו. כך, לדוגמה, נכתב באדר תש"ג: "...במשך היום באו מניינים מכמה ישיבות, עץ חיים, תורת חיים, ברסלב, חב"ד בוין, סלונים סדיגורא ועוד... כל היום לא נפסק התפילות והצעקות והבכיות והשופרות".
בחשוון תש"ה נכתב: "קבר רחל היה פתוח כל הלילה. כחמישה מניינים בערך מכל העדות: חסידים, פרושים, כורדים, בוכרים, מערביים, בבליים - סידרו תפילה לטובת כל עם ישראל בגולה וביקשו רחמים בתפילות, בכיות, דמעות ושופרות".
בכסלו תש"ה נכתב: "באו 13 בחורות מעולי טהרן והתפללו תפילת שחרית בבכיות ובדמעות שנגעו עד הלב. יקבל ה' תפילתם".
ד"ר אביעד סטולמן, ראש אגף אוצרות בספרייה הלאומית
ד"ר אביעד סטולמן, ראש אגף אוצרות בספרייה הלאומית, אומר שיומן הקבר הוא לאמיתו של דבר ה"פנקס של עם ישראל מאותה התקופה". לדבריו, "במסמך הייחודי הזה מצאנו כ־40 אלף שמות של אנשים שהגיעו מכל קצווי תבל לקבר רחל, במהלך ביקורם בארץ.
"כל מי שפקד את הארץ הגיע גם לכאן: יהודים ממזרח אירופה, מאוסטרליה או מקרואטיה. לעיתים, כאשר אתה מצליב חלק מהשמות עם הרשימות של הנספים ביד ושם, אתה מגלה שאחרי שהם שבו לארצותיהם מהביקור בקבר רחל, הם הושמדו".
סטולמן עצמו גילה ברשימות את שמה של סבתו, שפרה סטולמן, שביקרה בארץ ב־1935, ושבה לאחר מכן לארה"ב. "בספרייה הלאומית", הוא אומר, "יש אלפי פנקסים שונים. לכאורה אלה הם הפריטים הכי בנאליים: רשימת לידות מפנקסו של מוהל, רשימות של חברה קדישא ועוד. יחד הם חשובים מאוד. הרשימה הזאת עומדת בפני עצמה, כפנקס של כלל עם ישראל באותה התקופה".
הסמל הלאומי
היומנים הם רק פרק אחד בסיפור שתי שושלות השמשים שכיהנו בקבר רחל לאורך מרבית המאה ה־19 ובמחצית הראשונה של המאה ה־20 (107 שנים). שמונה שמשים כיהנו בתפקיד, שלושה ספרדים, בני משפחות בורלא וסבן, וחמישה אשכנזים, בני משפחות מונזון ופריימן.
תפקיד השמש של קבר רחל נקבע לראשונה בשנת 1796, ב"הסכמה" שעליה חתמו רבני ירושלים. רק כאשר קבע מונטיפיורי דלת למתחם והורכב עליה מנעול, התבסס מעמדם של השמשים במקום, עד שהפכו למעין "מוסד".
פריימן היה עוזב מדי בוקר את ירושלים באוטובוס קו 22 שיצא משער יפו, פותח את הקבר בשעה תשע בבוקר ונועל אותו מעט לפני חשיכה. לאורך ה"קדנציה" שלו שם היו היחסים עם הערבים נוחים ולעיתים אף טובים. יהודה בורלא, בנו של השמש הספרדי, העיד כי "רק הספרדים ובני עדות המזרח שטח להם שטוח אחר הביקור במצבה, בשדות, תחת צל העצים ובילו שעות מספר שם, שכן באו לבקר אצל אמא, ושמחה הייתה בליבם".
"האשכנזים", ציין, "לא נהגו במנהג זה כל עיקר, ואף ליד המצבה היה ניכר ההבדל ביניהם. הספרדיות לחשו תפילה בינן לבין המצבה ויש והורידו דמעה בצנעה ואילו האשכנזיות הרימו קול יללה ובכו בדמעות שליש, אבל כולם כאחד ביקשו מאמא רחל ישע ומרפא".
גולדה לישנסקי, שהסבה את שמה לרחל ינאית (לימים בן־צבי), סיפרה לימים על ביקורה עם בעלה יצחק בקבר. היא תיארה את תמיהתם של חבריה "הפועלים" לנוכח עיניה הלחות בצאתה ממצבת רחל. ינאית הרגיעה אותם: "אל נא תחששו - הסוציאליזם שלי לא נפגע מן המגע עם קבר רחל".
אפילו אליעזר בן־יהודה, מחיה השפה העברית, שמאבקיו מול החרדים היו לשם דבר, נקשר לדמותה של רחל והציג אותה מעל דפי "החבצלת" כסמל כלל לאומי, "אם האומה כולה, המדברת קשות עם האל המשהה את הגאולה".
שלמה אליהו פריימן בחדר הקבר // צילומים: ד"ר הנס לוירר, סריקת תשלילים יהונתן לוירר ובאדיבות 'ספריית בית אל', 'שערים לחקר ירושלים' ובתשי כוחי
בנימין זאב הרצל ביקר אף הוא ב־1898 אצל רחל, ו־22 שנה אחר כך התקיימה בפעם הראשונה אזכרה להרצל בקבר רחל. ככל שקרב מועד הכרזת המדינה, קיבל המקום גם אופי לאומי, והשתלב בחזון "שיבת הבנים לגבולם". הדבר ניכר גם בתחושות המבקרים בקבר, כפי שנרשמו בפנקסי המבקרים שלו.
בשבת, פרשת וישלח, כסלו תש"ח (נובמבר 1947), פקדה את קבר רחל בפעם האחרונה קבוצה מתושבי ירושלים. בשעות אחר הצהריים של אותה שבת הצביעו נציגי 56 הארצות החברות באומות המאוחדות בעד חלוקת ארץ ישראל לשתי מדינות נפרדות, יהודית וערבית. בירושלים החל המון ערבי לפרוע ביהודים.
ימים ספורים אחר כך, במחצית השנייה של חודש כסלו, ביקרו גד פריימן ואביו שלמה אליהו פריימן בפעם האחרונה בקבר רחל. פריימן נטל את היומנים שנותרו במקום. יחד עם בנו הוא סר לביתו של אחד השייח'ים שהתגוררו בסביבת הקבר, והפקיד את היומנים בידיו. השניים התחבקו.
"נחזור כאשר יהיה שקט יותר", אמר פריימן לשייח', אבל פריימן לא חזר לקבר. הוא נפטר תשע שנים לפני שהמקום שוחרר בידי חיילי צה"ל במלחמת ששת הימים. הכרכים שהופקדו בידי השייח' לא נמצאו מעולם. לעומת זאת, נמצאו שניים מהכרכים שהוטמנו באזור בית כנסת החורבה, שאותו פוצצו הירדנים במהלך מלחמת העצמאות. עכשיו הם שבים, בדרך אחרת, אל הציבור הרחב, באמצעות הספרייה הלאומית.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו