בגיל 68, המפיק גד אורון ממש לא מתכוון לצאת לפנסיה. "בתחום שלנו אתה יוצא לפנסיה רק אם אתה חולה או מת", הוא מסביר בחיוך. ה"תחום שלנו" הוא שוק ההופעות הבינלאומי בישראל; זה שיגיע לשיאו בשבוע הקרוב עם לא פחות מ־120 אלף צופים שיגיעו לפארק הירקון בתל אביב כדי לצפות בהופעות של גאנז אנד רוזס ורדיוהד, מההרכבים החמים ביותר שפועלים כיום בעולם. זהו קיץ שלא זכור כמוהו בדור האחרון: מאז חודש מאי התקיימה בארץ מדי שבוע הופעה בינלאומית אחת עם מכירה של יותר מ־300 אלף כרטיסים לשוק ההופעות הזה.
"בשני הקיצים האחרונים החלטתי לקחת הפסקה מהפארק", אומר אורון בחיוך. מדובר בהצהרה משמעותית שכן אורון הוא האיש שלמעשה "המציא" במובנים רבים את פארק הירקון וייעד אותו להופעות. זה קרה ב־1985, כאשר חברי להקת דייר סטרייטס, אז אחת הלהקות הגדולות בעולם, הגיעו לארץ. "היינו חסרי ניסיון לחלוטין", הוא מספר, "נסעתי לאנגליה ושם ראיתי איזה ברושור עם מפרט להופעה ביער באנגליה. שאלתי את הבן אדם שאירח אותי אם אני יכול לקחת את זה, לא ממש הזיז לו, הרי היינו מישראל ומה אכפת לו מהמקום הרחוק הזה".
80 אלף צופים הגיעו לשתי ההופעות של הלהקה בתל אביב. "זו היתה הופעה מלאת אתגרים כי היא היתה הראשונה שלנו, אבל זה היה כיף כי מצאנו פתרונות לכל הבעיות. אתן לך דוגמה: דייר סטרייטס פתחו את הטור אצלנו ובגלל התנאים בישראל הציוד שלהם בכלל היה אז ביוגוסלביה. בשל סופת שלגים המשאיות עם הציוד נתקעו. הוצאנו מטוס מיוחד שיחלץ את הציוד, שנחת בארץ ביום ההופעה". אורון נזכר וצוחק: "כאן לא הסתיימו הבעיות. ההופעה הראשונה היתה ב־1 במאי, אז עוד חג הפועלים. אף אחד לא עובד. כמה שעות לפני ההופעה הצלחנו לארגן הכל והם עלו להופיע. כמה למדנו מהתקופה ההיא. תבין, אני אפילו לא ראיתי את התאורה שהם השתמשו בה לפני כן בישראל. עד אז היו שמים פנס על מוט וקוראים לזה תאורה".
"אין אתיקה בתחום"
הזמנים, כידוע, השתנו, ונדמה ששוק ההופעות הבינלאומי בארץ הפך להיות סטארט־אפ לאומי חדש. כל אחד חולם כאן להביא מופע לישראל ו"לעשות קופה". המחירים, אגב, נוסקים בהתאם. "יש הרבה שחקנים צעירים בתחום, ואני חושב שזה בסדר", אומר אורון כמי שמשלים עם המצב החדש, "יש כאלו שבאים עם הרבה כסף ופחות טובים בשיווק; יש כאלו שיותר טובים בשיווק אבל פחות מבינים את המקצוע, וכולם מנסים. אל תשכח שבארץ אין שום רגולציה כמו בצרפת או בארה"ב, שם מחלקים רישיונות כדי לעסוק בתחום הזה והעסק מפוקח יותר. פה מי שרוצה, יכול להיכנס לתחום.
גאנז אנד רוזס // צילום: קטרינה בנזובה
"אתה יודע מי הרגולטורים היחידים? הסוכנים בחו"ל, בדרך כלל הם רוצים שהאמן שלהם יקבל את התנאים הטובים ביותר, ואם הם לא מכירים את מי שפנה אליהם אז הם מבררים אצלנו הוותיקים במי מדובר". אורון מפרגן אבל לא שוכח לעקוץ: "החבר'ה החדשים מעלים לכל השוק את המחיר. זה תמיד היה ככה, אגב. היו כאלו שחשבו שהם יכולים להיות חלק מהתחום ונפלטו ממנו מהר מאוד. עם זאת, ההשפעה הברורה על שוק ההופעות כרגע היא העלייה המטורפת במחירים. ישראל הפכה להיות יעד אטרקטיבי עבור רוב אמני העולם כי אם פעם היו משלמים פה 25 אחוזים מעל המחיר הרגיל, הרי היום עברנו גם את זה ולהגיע לישראל שווה לאמן הרבה מאוד כסף".
אתה יכול לתת דוגמאות?
"אני יכול להגיד לך שעם הסטנדאפיסט כריס רוק הייתי במשא ומתן מתקדם. נתתי הצעה של 250 אלף דולר להופעה וסגרנו שתי הופעות. הם לא האמינו שיש לנו בכלל שוק לדבר הזה. עבר זמן ופתאום אני רואה מודעה בעיתון שכריס רוק מגיע לארץ. התקשרתי לאנשים שלו ואמרתי להם: 'מילא שנתתי לכם רעיון והלכתם למישהו אחר, לא יכולתם להגיד לי משהו?' הם הסבירו לי שהם קיבלו כפול כסף ממה שאני הצעתי. אמרתי להם לבריאות, אני לא בביזנס הזה כדי להפסיד כסף".
אתה מספר את הסיפור הזה בחיוך כאילו זה חלק מהעניין.
"בישראל אין אתיקה בתחום הזה וכולם יודעים את זה. אני ישבתי עם מרסל אברהם (מפיק ואמרגן מהגדולים בעולם; ע"ר) במסעדה בגרמניה כדי לסגור את החוזה עם רובי ווליאמס (שהופיע כאן בשנה שעברה; ע"ר). פתאום הוא מראה לי בטלפון הודעה מהסוכנים שלו שהם קיבלו הצעה מישראל שגבוהה במיליון דולר מההצעה שלנו. עוד באותו ערב נאלצנו להשוות את ההצעה. היה לי אותו הדבר עם הרולינג סטונס. זה הגיע לשלב שידעתי שאם אני עובר אותו אני מפסיד כסף, ויצאתי מהמרוץ למרות שהגעתי כמעט עד הסוף. שאלתי את שוקי וייס שהביא אותם בסוף מדוע הוא נתן הצעה גבוהה כל כך, הרי היה ברור שנפסיד כסף. הוא הסביר לי שהוא רצה אותם ברזומה שלו. אני יכול להבין את זה, גם אם אני לא הייתי נוהג כך".
אם הכל זה שאלה של כסף, אז איפה כל הדיבורים על החרם הישראלי?
"אני לא יכול להגיד לך שמדובר בחרם, זו מילה גדולה מדי. יש זמרים שבנקודות זמן ספציפיות לא מקבלים את המדיניות של ישראל ולא רוצים להופיע כאן. סטינג, שהופיע כאן פעמיים, לא רוצה להופיע פה בתקופה הקרובה נוכח המדיניות של הממשלה. אריק קלפטון לא מעוניין לשמוע אפילו את השם ישראל. מארק קנופלר אותו הדבר - לא מסכים עם מדיניות הממשלה. גם פרל ג'אם הם כאלה וכמובן רוג'ר ווטרס. זו זכותם, הם לפחות אומרים את זה ולא מסתירים".
ההופעה של לאונרד כהן, שהיתה הצלחה גדולה, כמעט בוטלה בגלל החרם.
"ללאונרד כהן היו שני מנהלים שניהלו אותו אז, שהיו אנטישמים שונאי ישראל. כשהם באו לארץ הם ישנו ברמאללה ופגשו אותי בירושלים. כשנסעתי לראות אותו בטורקיה חיכו לי בחוץ כל שונאי ישראל ו־BDS עם שלטים נגד ההופעה בישראל. על הכיסא חיכו לכל באי המופע פלאיירים שקראו להחרמת המופע בישראל. אבל את כהן זה לא עניין, לא היה לו ספק לרגע שהוא מגיע להופיע בישראל".
אבל יש הופעות שגדולות על המדינה הזאת. אתה אומר בעצמך שהחישוב הכלכלי מראה, לדוגמה, שבפארק הירקון קשה מאוד להרוויח כסף.
"שלא יובן לא נכון: בפארק הירקון אפשר להרוויח כסף אם אתה ממלא את כל הפארק. אני פשוט לא מוכן לקחת את הסיכון הזה. אתה משקיע מיליונים על גבי מיליונים ובמקרה הטוב, אם הפארק מלא, אתה מכניס לעצמך מיליון שקלים. זה לא משנה את העובדה שאמנים מהשורה הראשונה יפסיקו להגיע הנה. אני חושב שבשנה־שנתיים הקרובות יש סיכוי גדול מאוד שנראה כאן את קולדפליי ואת U2. אני יכול להגיד לך שאני הייתי במשא ומתן עם סלין דיון להופעה בישראל הקיץ, אבל זה לא הסתייע כלכלית להופעה בפארק".
בלי מלחמות, בבקשה
אורון כבר עזב פעם אחת את שוק ההופעות הבינלאומי כדי לטפל בשלמה ארצי בסוף שנות ה־80, כשהזמר היה הדבר הכי גדול שהיה פה. אבל החיידק הבינלאומי שב אליו, והוא חזר עם הופעות ענק כמו לאונרד כהן, פול סיימון, אלטון ג'ון, ג'סטין ביבר ועוד.
איזה סוג של בן אדם נכנס לתחום הזה?
"קודם כל אתה צריך לאהוב את זה. אתה לא חייב, כמובן, אבל זה עובד טוב יותר כשאתה עובד עם דברים שאתה אוהב. אני, לדוגמה, את ביונסה לא אביא בחיים כי זה לא מעניין אותי. אני רוצה ליהנות, וגם על המצבה שלי נתתי הוראה שיכתבו שנהניתי. חוץ מאיש עסקים, ברור שאתה צריך להיות גם מטורף. ברור לך שכל מי שחלק מהעסק הזה הוא גם מטורף וגם מהמר".
המתח בתחום הזה ובטח בישראל הוא אינסופי. בכל רגע יכולה להתחיל מלחמה והכל יכול להיפגע.
"בוודאי, ואז אין לך אף אחד לפנות אליו. אין מפיק שזה לא קרה לו; שמלחמה הרסה לו את התוכניות. ואז המדינה לא עוזרת לך, הביטוח לא מכסה הכל ואין לך גב. ההפסד הכספי, הנזק שנעשה וכמובן תחושת הכישלון שלך. ואז אתה הולך ומתחיל לגייס את הכסף, כי אין לך ברירה".
ספר קצת על תחושת הכישלון הזו.
"היו גם כישלונות, כמובן, דירה אחת כבר נתתי לעסק הזה. מה לעשות, אתה קם בבוקר וממשיך הלאה. זה יכול לקרות לכל אדם שבחר להיות עצמאי, אבל התחושה הקשה יותר היא כשאתה חושב שמשהו יצליח ואתה מגלה שלא היה לך שום מושג. זה קרה לפני שנה עם סופיה לורן; הייתי בטוח שהיא תהיה להיט ולא מכרנו כרטיסים. דיברתי עם החברים שלי ממשרד הכרטיסים 'לאן' והם אמרו לי שאין התעניינות. הבנתי שאני צריך לחתוך. זו תובנה של גיל מבוגר, שאתה לא הולך בכוח. הבנת שהפסדת, אז תוותר ואל תאמין שבסוף הדברים יסתדרו".
"עוד משהו שאני יודע הוא לא להיכנס למשהו שאני לא מבין בו", מוסיף אורון, "מה שאני מכיר ויודע וגם אוהב זה בדרך כלל גם מה שיצליח. לכן אני הולך על בטוח. אני לא יכול להרשות לעצמי כמו הצעירים כישלון בפארק הירקון כי אני כבר לא כל כך צעיר. לא יהיו לי עוד עשר הפקות לתקן בעתיד (צוחק). הצעירים יכולים להרשות לעצמם ליפול ולהמשיך הלאה, להחזיר את הכסף בהפקות הבאות".
אתה מתאר את כל החבר'ה שאתה מביא כאנשים די נחמדים, לא סופרסטארים משוגעים כמו התדמית שלהם.
"תראה, את הנפילה הכואבת שלי הרגשתי בשנות ה־80 עם בוי ג'ורג' ו'מועדון תרבות'. גם לא מכרנו כרטיסים, גם הוא ירד מהמטוס שלו מסטול או שיכור לגמרי, וגם הוא אמר שהוא לא מתראיין. צעקתי על האנשים שלו בשדה התעופה כי היתה אמורה להתקיים שם מסיבת עיתונאים. בסוף הוא התרצה אבל אמר שהוא צריך להתארגן חצי שעה עם איפור ולבוש. זה גם לא עזר עם מכירת הכרטיסים. עוד אחד שעבדתי איתו ואני בשום פנים ואופן לא אעבוד איתו עוד פעם הוא ג'סטין ביבר. הספיק לי".
אלכוהול כחול־לבן
אז בשנה האחרונה אורון משחק אותה סולידי. הוא מילא את היכל מנורה מבטחים עם טום ג'ונס לפני שבועיים, ובספטמבר יגיעו הנה כריסי היינד והפריטנדרס. אורון שוב שולף סיפור מהארכיון כאשר הוא נזכר בביקור הקודם של הלהקה, אי אז בשנות ה־80 העליזות: "בפארק הירקון אתה מפזר חומר כדי שיהרוג את הברחשים והיתושים. פתאום אני שומע צעקה מהבמה. רצתי לראות מה קורה וכריסי היינד צועקת עלי: 'באיזו רשות אתה הורג בעלי חיים?' אחר כך במסעדה היא לא אכלה כלום כי לא היו מספיק מנות טבעוניות.
טום ג'ונס. קיץ בינלאומי // צילום: קוקו
"תשמע, לא ידענו אז שיש דברים כאלו אבל מאז התרגלנו לכל הדרישות. הנה, הפעם היינד דורשת רק אוכל טבעוני, חוץ מנגן אחד שהוא צמחוני והוא יכול לאכול דג - אבל שיאכל בחדר אחר. כמו כן, אסור שאף אחד שמריח מסיגריות ייכנס אל הלהקה מאחורי הקלעים. נו, בסדר".
בישראל אוהבים את "רשימת הדרישות": ההוא רוצה פירות, ההיא סיגרים וכו'.
"כן אבל רק בישראל עוד מתרגשים מזה. בסופו של יום מדובר בבני אדם שנמצאים בדרכים ויש להם סדר יום כמו שלך יש. אתה אוכל דג בצהריים וגם הוא רוצה דג בצהריים, הוא לא רוצה הפתעות. אני לא יכול לחשוב על בקשות יוצאות דופן בשנים האחרונות. רובי וויליאמס רצה משחקי וידאו לילדים שלו וחדר כושר נייד. מלא באגו. טום ג'ונס לדוגמה ביקש סיגר באלף שקלים עם קאטר ואלכוהול באלפי שקלים. לפני 30 שנה, בשביל להשיג סיגר כזה הייתי צריך לטוס לחו"ל או לבקש מאיזה דייל שיביא לי. עכשיו יש הכל בארץ. ואתה יודע מה עשינו עם האלכוהול? ביקשנו מהם להגיש להם אלכוהול מקומי שהוא שווה ברמתו לזה הזר. הם כל כך התלהבו שהם העלו את כל האלכוהול הישראלי איתם למטוס לתחנה הבאה".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
