בשבת האחרונה התהפך חופני כהן במיטתו, התקשה להירדם כמעט כל הלילה. למחרת, יום ראשון, נועדה לו פגישה חשובה עם ועדת המומחים מטעם משרד הבריאות, שדנה בשאלה הגורלית של חייו: האם לאשר לו השתלת כליה, אחרי שנתיים של טיפולי דיאליזה קשים ורוויי סבל.
"עשיתי אינסוף בדיקות לפני שהגעתי לוועדה", הוא מספר. "רצו לבדוק אם אני כשיר להשתלה, אם התורם שלי כשיר, ואם יש התאמה בינינו. למזלי, זה עבר חלק, ואיחלו לי בהצלחה".
פחדת שהבקשה תידחה, כמו שקרה לך בפגישה קודמת של הוועדה?
"הלכתי עם חששות, בטח. בכל שלב שאני עושה יש לי חששות. עברתי השנה עשרות בדיקות פולשניות, ולכל דבר חיכיתי הרבה זמן, גם לבדיקה עצמה וגם לתשובות שבאו אחריה. הכל במתח עצום, והכל כשאני עושה דיאליזה. בשנתיים האחרונות אני יושב מדי יומיים על כיסא במשך ארבע שעות, ומתענה. מקווה שבקרוב זה ייגמר".
את האיש שיתרום לו את הכליה הנכספת פגש במקרה בחדר ההמתנה לוועדה. "ראיתי אותו יושב מולי. בהתחלה לא הבנתי שזה הוא. שאלתי אותו מה הוא עושה שם, והוא ענה לי שהוא תורם כליה. קודם לכן אמרו לי שהתורם שלי הוא מישהו עם שפם, וככה זיהיתי אותו. התברר שהוא קיבוצניק דתי, עם יכולת נתינה אינסופית. רק דתיים שמאמינים במעשים שלהם יכולים להתנהג ככה. הוא יותר מחכה לעשות לי טוב מאשר אני מחכה לקבל את הכליה. דיברנו על הכל, על כל מה שאפשר לדבר. על החיים, אמונה, נתינה, קריירה, כל דבר אפשרי".
זה מעשה אצילי מאוד.
"בשבילי הוא חסיד אומות העולם. מגיע בחור בן 30, תורם כליה ומציל בן אדם אחר. כשיצאנו משם הסעתי אותו לרכבת. מבחינתי, היחסים בינינו לא יסתיימו בניתוח. מבחינתי, הוא נכנס למשפחה. אני מכיר אנשים שתרמו, ומסתבר שרובם דתיים, אנשים נפלאים".
אתה היית תורם כליה?
"אולי לבן משפחה שלי. אבל אצל דתיים להציל נפש בישראל זו המצווה הכי גדולה שיכולה להיות. הוא יוצא מהניתוח בריקודים".
• • •
הכל התחיל לפני שנתיים, כשחופני (70), אחד הזמרים הוותיקים והמוכרים בארץ, הגיע לשדה תעופה בלונדון וחש ברע. סדרת בדיקות מהירה גילתה כי שתי הכליות שלו הפסיקו לתפקד.
"בשדה פתאום נהיו לי שלפוחיות מים ברגליים, ומייד הבנתי שזה הגיע אלי. הובהלתי לבית חולים, ושם חיברו לי צינורות לניקוז דרך העורק. הוציאו לי 12 ליטר של רעלים מהגוף. אחרי שבועיים חזרתי לארץ, ומאז אני עושה דיאליזה בתל השומר.
"ידעתי שיום אחד אגיע לזה, כי אבא שלי (הזמר שלמה כהן ז"ל, שנודע בכינוי 'סולימאן הגדול'; ע"ס) היה חולה כליות ועשה בעצמו דיאליזה. לי היו אותם סימפטומים שהיו לו - והבנתי שגם אני קיבלתי את זה. אחר כך טיפלו בי אותם רופאים שטיפלו באבא שלי".
ועדיין, ברגע האמת זו בשורה שקשה לקבל.
"נכון, אבל משהו בי היה מוכן לזה נפשית. אני בחור מאוד חזק, ואני לא נכנס למחשבות רעות, לחרדות או לדיכאונות. אני עושה הכל בשביל לעמוד על הרגליים.
"תדע לך ששידרגתי את מחלקת הדיאליזה. כי יש כאלה שמטופלים שם כבר 17 שנה, ואני חדש. אני עושה להם מהפכה. אם אני לא בא יום אחד, או מחליף שעה - כל האחרים כבר לא רוצים להגיע. נהיינו משפחה אחת, והיום יש לי שם חברי נפש.
"בדרך כלל אדם שסובל נהיה אנטי, נהיה רע. לשמחתי, כל המחלקה והחדר שאני נמצא בו הם אנשים טובים, עם כושר נתינה שאתה לא מבין. אחד מסייע לשני בכל דרך אפשרית. אין דברים כאלה. אנחנו נפגשים בשש וחצי בבוקר בלובי, מחליפים חוויות ופותחים ביחד את היום".
ואיך ההתמודדות מבחינה פיזית?
"מאוד קשה. מי שלא עשה דיאליזה לא יודע איך מרגישים אחרי דיאליזה. כשהכליות של הבן אדם מפסיקות לפעול, אין להן תחליף מלא, אמיתי. מכונת הדיאליזה מספקת בסך הכל עשרה אחוזים ממה שכליות תקינות נותנות, כך שסוחטים אותנו בטיפול כמו מכונת כביסה. אתה חוזר הביתה מותש, הולך לישון, וכשאתה מתעורר בבוקר - הכל תלוי איך אתה מתעורר. אם התאוששת, זכית. אם לא - אז תישאר עם הראש למטה. אבל לא אני. אני קם בארבע וחצי לפנות בוקר ויוצא כאילו לחתונה. מתקלח, מגהץ ומבשל באנרגיות הכי טובות בעולם. הכל עניין של חינוך עצמי.
"יש גם נפילות. בוקר אחד אתה מתעורר סמרטוט. רוצה לקום מהכיסא - ולא יכול. רוצה לתפקד - ולא מסוגל. אבל זה לא קורה בכל יום, ואם אתה מודע לזה שהנפילות קיימות, אתה לא נבהל ויוצא מזה מייד. הכל שאלה של גישה.
"גם אם אני לא נרדם בלילה, אני קם ועושה משהו. אין אצלי רגע דל, ושום דבר לא ישתלט עלי או על המחשבות שלי. תמיד יש קצת מחשבות לא טובות, שאולי דברים לא יקרו או לא יסתדרו, וגם עכשיו יש חששות שמא יבוא קרש בין הגלגלים ויעצור הכל - אבל אני אופטימי מטבעי.
"חופני החזק, הכוח החזק, הוא בימים שבהם אני לא עושה דיאליזה - שני, רביעי ושישי־שבת. את כל הסידורים שלי אני עושה בימים האלה".
למשל?
"אני בשלן, אני קניין, אני אוהב את הבית ואני מנהל אותו ביד רמה. לא חסרים בבית הזה קיסמי שיניים אפילו פעם אחת. אני לא מכניס אף אחד למטבח, ורק אני מבשל. כל יום שישי בבית זה קידוש, זה לבשל שלושה־ארבעה סירים - ואני נהנה מכל רגע".
אתה חולם על היום שבו כבר לא תזדקק לדיאליזה?
"איזו שאלה? אני משווע לזה כבר. אבל אני לא אעזוב את החברים שלי מבית החולים, לא את המטפלים ולא את המטופלים".
• • •
מניתוח ההשתלה עצמו הוא לא חושש, אלא רק מההשלכות של כישלון או דחייה. "אני חושש מזה שהכליה לא תיקלט, אבל אם לא אצליח הפעם, אני אעשה עוד ניתוח. מה חשבת, שאני אוותר? עברתי כבר סדרת ניתוחים יותר קשים: ניתוח לב פתוח וניתוח בעיניים.
"מהניתוח עצמו אני לא מתרגש, אבל אני רוצה לעמוד כבר על הרגליים ולהיות חופני מחדש. לפני כן הייתי איש העולם הגדול, כזה שטס כל חודש למדינה אחרת. כבר שנתיים אני לא יודע מה זה מטוס. אני יכול לטוס, אבל לא רוצה לעשות דיאליזה בארץ זרה".
איך אתה מצליח לשלב הופעות עם המחלה?
"אם יש לי דיאליזה ביום של הופעה, אני מעביר אותה ליום אחר. בדצמבר שעבר הייתי מועמד להשתלה, והציעו לי הופעות בשווי עשרות אלפי שקלים. לא לקחתי אותן, כי חשבתי שההשתלה תצא לפועל. יצא שהפסדתי הרבה כסף, כי בסוף הוועדה דחתה אותי, ויצאתי קירח משני הצדדים.
"זו היתה אכזבה מאוד גדולה, אבל למדתי לקח. לוועדה השנייה הגעתי מוכן: למדתי את הגישה של האנשים האלה. יושבים שם אנשים מאוד מכובדים, וכולם שאלו אותי שאלות. הייתי צריך לדעת איך לענות להם. בוועדה הראשונה הייתי חופני, באתי והצחקתי והתלוצצתי. בפעם השנייה הגעתי ילד טוב ירושלים, והורדתי במשקל לבקשתם. עניתי לשאלות ברצינות ופגשתי אנשים מאוד אכפתיים".
אני מניח שהמצב שלך לא אידיאלי לפרנסה טובה.
"זה קשה מאוד. עד עכשיו מכרתי נכסים שהיו לי, כך שנשאר לי קצת כסף. אני מקווה שהוא לא ייגמר עד שאחזור לעבוד, אבל גם לגבי זה אני אופטימי".
הרבה אנשים במצבך היו נשברים.
"אצלי הכל זה בפרופורציות הנכונות. היום אני מבין שיותר אני לא אסע במרצדס ולא אלך לסוויטה בבית מלון, למרות שככה חייתי כל החיים. היום עושים סטופ והולכים לפי הכיס. פעם היו חמש מכוניות, היום יש מכונית אחת וקטנוע - וזה מספיק".
עם זוהר ארגוב במועדון הפלקה, 1985. "את הצעדים הראשונים עם זוהר אני עשיתי, הייתי לצידו בתחילת הדרך" // צילום: משה שי
הקירות בביתו של כהן ברמת גן מכוסים בתעודות הוקרה והערכה על פועלו לאורך השנים, לצד תמונות משפחתיות. בבית הזה הוא מתגורר עם שתי בנותיו ואמא שלהן, סימה, אף שהם כבר גרושים. "העיקר שלבנות תהיה אמא", הוא מסביר את הבחירה לגור בבית אחד עם גרושתו. "אנחנו ידידים ויש כבוד, והכל בסדר. כשמתגרשים יש לכלוכים, אבל פה אין דברים כאלה".
אשתו הראשונה היתה דיאנה והוא היה נשוי לה 12 שנים. אחרי גירושיו נישא לסימה, גם לה היה נשוי 12 שנים. משתיהן יש לו ארבעה ילדים: אסף (45), עדי (43), גל (26) ומיכל (23), ושלושה נכדים. אחיו הם הזמרים פיני, ורדינה ויזהר כהן. הוא מבקש בנימוס שלא לדבר על בני משפחתו, על כל שלוחותיהם. מקפיד על פרטיותם.
בתחום הזוגיות חופני דווקא שומר על אופטימיות. "אחרי שאעבור הכל, תהיה גם זוגיות חדשה", הוא מצהיר. "כרגע הזוגיות שלי זה התרופות והרופאים".
יש איזה רומן שמתבשל?
"לא אגיד לך שאני לא מחוזר. נשים שיצאתי איתן בצעירותי והיום הן כבר סבתות יפהפיות. אני בקשר איתן, כמו שאני בקשר עם כל מי שהייתי איתה. בהופעות אני מקבל כל הזמן מסרים וסמסים והצעות, אבל בשלב הזה אני לא ממש פנוי. כרגע אני רק רוצה לעמוד על הרגליים. אני צריך ידידה טובה שתבין את הראש שלי".
איזו אישה אתה מעדיף?
"הכל. בשנות חיי יצאתי עם כל צבע אפשרי ועם כל עדה אפשרית. כושית, שבדית, גרמניות ותאילנדיות. תמיד היה לי טעם לקחת את הדבר היפה".
כהן התחיל לשיר באירועים משפחתיים מגיל צעיר, ובגלל אביו זכה לכינוי "סולימאן הקטן". לתודעה הארצית פרץ ב־1976, כשהופיע בפסטיבל הזמר המזרחי "למנצח שיר מזמור", עם השיר "בת הזמן" (שמוכר בזכות הפזמון "כשהשמש עולה, לה לה לה"), הלהיט הראשון שלו, שפתח קריירה מפוארת. בהמשך גם הוכיח כישורי משחק כשלוהק לסרט "כאסח" (1984), ובין לבין הפך למנחה פופולרי של אירועים וערבי חלטורות. ב־2015 זכה בפרס מפעל חיים מטעם איגוד אמני ישראל (אמ"י).
"הייתי יצרן הכסף הכי גדול בארץ, והכל מחלטורות. היו לי 90 הופעות בחודש. הייתי טס לאמריקה ללילה אחד, חוזר לארץ, נוסע לחיפה להופעה - והכל לבד. בתוך כמה ימים אחרי השחרור שלי מהצבא הרווחתי פי כמה מאבא שלי, שעבד 20 שנה בעיריית תל אביב. הייתי הזמר הכי מבוקש במועדונים, הנהג של עצמי, המפיק של עצמי ומנהל ההצגה של עצמי. עבדתי בשיטה שבה אף אחד אחר לא עבד".
איזו שיטה?
"לא לקרוע את המזמינים במחיר - ולהיכנס לתוך המשפחה שלהם. אם, נניח, היו מזמינים אותי להופעה, הייתי הולך אליהם הביתה למפגש מקדים, לתכנן את מה שאנחנו רוצים בערב הגדול. כולם היו מתכוננים לבואי, והייתי עוזר להם בכל מה שקשור להכנת האירוע. אחר כך כל המשפחה המורחבת, וגם השכנים, היו מזמינים אותי לאירועים שלהם. אנשים היו מתחתנים לפי הזמינוּת שלי, ואם לא הייתי פנוי - היו מזיזים את החתונה".
אתה מתגעגע לימי התהילה ההם?
"היה לי המון כוח אז. החיים ההם היו עם המון הוללות והנאות, ופשוט לא התעייפתי. הייתי הסמל של החיים הטובים. התחברתי לאנשים הנכונים, מעצמות כספיות, והם הפכו לחברים שלי והיו להם האמצעים לפנק. תקופה של הרבה חוסר שינה, שתייה - והכל בא בקלות. בדיוק כמו בסרטים.
"אבל אף פעם לא הסתנוורתי מזה. אף פעם לא סיפרתי לחבר איך היתה הבחורה שפגשתי, ובחיים לא יצאתי עם אישה נשואה".
הצלחת לחסוך משהו מכל הכסף, או שביזבזת הכל?
"לא שמרתי כלום, כי לא האמנתי שאהיה חולה. היה לי בית שהיה שווה הרבה כסף, ועוד נכס - ואת שניהם מכרתי. היום אני חי על הכסף הזה".
• • •
ממרום שנותיו הוא מקפיד לעקוב אחרי מה שמתחולל בשנים האחרונות במוזיקה הים־תיכונית. "מבחינתי, אני לא נחשב לזמר מזרחי, אבל מכיוון שהייתי מנחה בכל האירועים הללו, אני מזוהה איתם. אני עוקב אחרי מה שקורה, ואני האיש הכי מפרגן בעולם. מה שעושים החברים בקיסריה פשוט עושה לי טוב. אבל יש גם כאלה שרוצים להתקדם ומקליטים כל דבר, לא בהכרח חומרים טובים. זה חבל, כי צריך לשמור על רמה מסוימת.
בהופעה, לפני המחלה. "הייתי יצרן הכסף הכי גדול, והכל מחלטורות. היו לי 90 הופעות בחודש" // צילום: מאיר פרטוש
"את הצעדים הראשונים עם זוהר ארגוב אני עשיתי, הייתי לצידו בתחילת הדרך. את שלומי שבת אני גיליתי. את פאר טסי הכרתי עוד כשהופיע במסעדת דגים, ואת משה פרץ בפסטיבל בטבריה. תענוג לשמוע היום זמרים כמו אייל גולן, שרית חדד ושלומי שבת".
מה חשבת על כל השערוריות שנקשרו בשמו של אייל גולן בשנים האחרונות?
"אני מאמין לתקשורת, אבל הם מגזימים. מבחינתם כמה שיותר צהוב, יותר טוב, ולא אכפת להם אם בן אדם נהרס. אייל נמצא היום באותו המקום שבו הוא היה לפני כל הסיפור. תראה כמה להיטים יש לו. והוא באמת ילד טוב, הוא בחור עשר.
"הסתכלתי מהצד על מה שקרה, והיה לי עצוב לראות. גם היה לי עצוב על מה שקרה עם שימי תבורי והמשפחה שלו. מבחינתי, שכל אדם יעשה את הטוב בעיניו, ואם אתה מאושר, זה לא משנה עם מי אתה. במקרה הזה נכנסו לתחת של תבורי עם הפפראצי והכתבות, הוציאו לו את המיץ. הוא גם הגיב לא נכון, לדעתי. שימי הוא האיש הכי נאיבי במקצוע. הוא אפילו לא יודע לקלל. אתה יודע כמה עבדו עליו בחיים האלה? אני מעודד אותו הרבה".
התרגשת לראות את ההצלחה המסחררת של בן־אל?
"את בן־אל אני מכיר מהלידה שלו. את סטטיק אני לא מכיר. אני מפרגן להצלחה שלהם, ובשורה התחתונה מצדיע להם. ברגע שזה מצליח, זה מצליח. למה ואיך זה מצליח - זה כבר לא משנה. מצליחים? אני מפרגן".
תקנה את הדיסק שלהם?
"אם ישמיעו ברדיו במקרה אני אקשיב, אבל לא אקנה תקליט שלהם. מספיק לי שהנכדים שלי עושים את זה".
עם מרגול אתה בקשר?
"לא. אני מחזיק ממרגול אחת שבנתה את עצמה בעשר אצבעות. אישה מאוד אינטליגנטית, מאוד חרוצה, והייתי מחובר אליה 40 שנה יום־יום. בזמן שעצרו אותה (ב־2011, על סחיטה באיומים של אמרגנה לשעבר באמצעות עבריינים; ע"ס) הלכתי לכל תוכנית טלוויזיה אפשרית והגנתי עליה. חשבו שאני יוצא איתה.
"בראיון לתוכנית 'אנשים' ביקרתי אותה, והיא מאוד התעצבנה, התקשרה ואמרה שהיא לא רוצה לדבר איתי יותר. היא פשוט טעתה איתי".
מה היתה הביקורת שמתחת עליה?
"שאלו אותי אם יש לה שיקול דעת. אמרתי, בטח, הרי איך היתה מתקדמת בחיים אם לא היה לה שיקול דעת. אבל אחרי 'כוכב נולד' היא שינתה פאזה כלפי החבר'ה של המזרחים, ואני ביניהם. היא לא באה לשמחות ולא להלוויות, ובכל זאת אנחנו איתה. זה מה שאמרתי בתוכנית.
"היא התקשרה אלי ואמרה לי, 'אתה מתחשבן איתי מעל גלי האתר', וסגרה את הטלפון".
דיברת איתה אחר כך?
"לא. מה אתה רוצה שאגיד לה? היא חושבת שהיא חכמה גדולה. באמת שהגנתי עליה ועשיתי לה מסיבה מאוד גדולה, וזה לא עזר. שמחתי בשבילה שדברים הסתדרו, אבל מאז אנחנו לא מדברים. שתהיה בריאה, היא לא חסרה לי. ההפסד הוא לא שלי. לא איבדנו שום דבר".
שמעת על הפיצוץ המסתורי ברכב שלה השנה?
"היא לא היתה כזאת. אני לא יודע מה קרה לה".
אתה חושב שזה קשור להצלחה שלה?
"איזו שאלה. היא היתה חרוצה, קמה, עובדת, מנקה את הבית ועושה טלפונים בחמש בבוקר יום־יום. תשמע, היא בחורה כיפית, אבל אני לא יודע מה קרה לה. זה גם לא מעניין אותי. ברגע שהיא דיברה אלי ככה - מאוד התאכזבתי. אני מאחל לה שיהיה רק טוב".
מה דעתך על ההסתבכות של קובי פרץ עם העלמות המס, שבגללה הוא עומד להיכנס לכלא?
"אני מכיר את קובי, והוא בחור טוב ועל הכיפאק. אני חושב שהוא עוד יכול לחזור, והדברים יסתדרו".
יש לו בטן מלאה על תוכניות הריאליטי המוסיקליות. "התוכניות האלה הן אסון למשתתפים. הם ילדים, וזאת הונאה שלמה. ההורים דוחפים אותם לגיא צלמוות, והם מתכננים תכנונים וחולמים חלומות ולא יוצא מזה שום דבר. מסיימים אצל הפסיכיאטר".
מה התוכניות שלך ליום שתבריא? תחזור להקליט?
"כן. לפני הרבה שנים חשבתי לקחת את כל השירים הידועים משנות החמישים ולהקליט אותם עם הפילהרמונית, לעשות משהו ברמה. אבל הכל השתבש בגלל הדיאליזה. אולי אחזור לזה בהמשך. כרגע המלחמה שלי היא רק הבריאות". √
erans@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו