אחרי שמונה חודשי מאסר בווילנה, ארבעה חודשי עבודת פרך בסיביר וחודשים ארוכים של נדודים בבריה"מ, ישב מנחם בגין, בהיותו בן 29 בלבד, באזור שכוח אל במזרח אוזבקיסטן. בפרק זמן של כ־40 יום בלבד, הוא כתב 12 מכתבים לאחותו הבכורה רחל הלפרין. רק שמונה מהמכתבים הללו, שנכתבו בכתב יד צפוף בשפה הפולנית (תורגמו על ידי יצחק קומם ז"ל), נתגלו אחרי מותה על ידי בנה העיתונאי עמנואל הלפרין ונחשפים כאן לראשונה.
המכתבים, שזכו להארות חשובות מאת פרופ' דוד וינפלד, צופנים בתוכם פרטים שלא היו ידועים קודם לכן לילדיו של בגין, כך מודה בכורו, ח"כ בני בגין. הם חושפים פן נוסף באישיותו המיוחדת של ראש הממשלה לשעבר, כאיש משפחה מסור וכמי שגם בימים קשים אינו מאבד את חוש ההומור.
לפני שנצלול לתוכנם של המכתבים, ראוי לספר בקצרה מהיכן צמח ראש הממשלה החמישי של ישראל: זאב דב, אביו של מנחם בגין, נולד ב־1864 וגדל להיות ציוני רביזיוניסטי בהשראתו של זאב ז'בוטינסקי. לו ולרעייתו השנייה חסיה נולדו שלושה ילדים: רחל ב־1907, הרצל ב־1911 ומנחם ב־1913. זאב דב היה איש ירא שמיים וחסיד תנועת ההשכלה. בתו רחל סיפרה שנהג ללכת עם מקל שבראשו חקוקים דמות ראשו של הרצל, יונת שלום והמילים "אני מאשים" בצרפתית, אזכור לפרשת דרייפוס. הוא ראה חשיבות רבה בכך שילדיו ירכשו השכלה, ושלושתם למדו באוניברסיטת ורשה: רחל למדה היסטוריה ומנחם למד משפטים. בשנת 1937 נישאה רחל ליהושע הלפרין, עורך דין. באפריל 1939 התמנה מנחם לנציב בית"ר בפולין וחודש לאחר מכן נשא לאישה את עליזה, אותה נהג לכנות אלה, לבית ארנולד.
ב־1 בספטמבר 1939 פלשו הגרמנים לפולין והחלה מלחמת העולם השנייה. ורשה הופצצה מהאוויר. רחל ובעלה וכן אחיה הרצל יצאו מוורשה מזרחה, לבית ההורים בבריסק (ליטא). מנחם ועליזה יצאו מוורשה לווילנה, שהיתה אז בריבונות פולין. איש מהם לא שיער את תוצאות המלחמה המחרידות.
האחות הדואגת. רחל (בגין) הלפרין // צילום: באדיבות ארכיון מרכז מורשת בגין
לאחר הגיעם לווילנה הם עמדו לעלות לארץ ישראל, כשבידם אשרת כניסה בריטית, אבל, כפי שכתב בגין ב"בלילות לבנים", "את הסרטיפיקט צריך היה למסור לחבר והיא לא התלוננה. 'אין דבר', אמרה, 'ניסע בפעם אחרת'". אבל באה המציאות וטפחה על פניהם. ביוני 1940 כבשה בריה"מ את ליטא, ושלושה חודשים לאחר מכן נעצר בגין בידי הבולשת הסובייטית ונכלא בווילנה בכלא לוקישקי. עליזה יצאה מווילנה בדרכה לא"י דרך רוסיה וטורקיה והגיעה בתחילת 1941.
בגין נידון לשמונה שנות מאסר במחנה עבודה בסיביר, אולם תשעה חודשים לאחר מכן, בספטמבר 1941, שוחרר ויצא דרומה לחפש את אחותו ואת הצבא הפולני שהוחל בהקמתו. אחותו רחל ובעלה שוחררו ממחנה עבודה בהרי אורל ויצאו אף הם לאוזבקיסטן. בגין הצליח לאתרם באקראי, כששמע אישה מספרת בתחנת הרכבת על מכרות הנחושת בהרי אורל ומזכירה את השם הלפרין. בגין שאל אותה, "האם הלפרין שאת מספרת עליו הוא עורך דין?" האישה השיבה בחיוב. "האם שם אשתו רחל?" שאל בגין. "כן", השיבה האישה, "אתה מכיר אותה?"
"השלמתי את החסר"
המכתב הראשון נכתב ב־13 בפברואר 1942, כשבגין עשה את דרכו לפרגנה, עיר קסרקטין רוסית שהוקמה בסוף המאה ה־19. הסובייטים הנחו את הצבא הפולני להתארגן בערים אחדות בדרום בריה"מ ובפרגנה חנתה דיביזיית הרגלים התשיעית. בגין סיפר לאחותו על תנאי המחיה שלו:
"אני מתגורר בתנאי נוחיות של ממש. לרשותי מיטה נקייה, אור חשמל, שכנים חביבים וגם חדרניות נאות מראה".
ניכר במכתביו של בגין שהוא שאף בכל מאודו להגיע לא"י. הוא ביקש את עצת חברו הטוב ד"ר יוחנן באדר, איש תנועת ז'בוטינסקי. בפגישתם אמר באדר שלמרות הקשיים הכרוכים בכך, הדרך היחידה הפתוחה בפניהם לעלות לא"י היא על ידי גיוסם לצבא הפולני. עשר שנים לאחר מכן כתב בגין על באדר בספרו "בלילות לבנים": "ספק, אם הוא יעץ פעם עצה טובה מזו".
זוויות חדשות. בגין בצעירותו // צילום: באדיבות ארכיון מרכז מורשת בגין
הגיוס לא היה קל. במכתבו השני מ־20 בפברואר הוא כותב שנודע לו שבאותו היום הגיעה למיפקדת הצבא הפולני הוראה להימנע מגיוס יהודים, ואף לפטר את אלה שכבר שירתו בצבא. למרות זאת הוא ניסה להתגייס, ובמקביל החל לחפש דרך לקבלת אשרות כניסה בריטיות לא"י.
בנימה אישית מאוד הוא משתף גם את געגועיו לרעייתו עליזה (אלה): "היום יום ההולדת של אלה. במקביל יובל של שנה וחצי למעצר שלי. לפני שבועות מספר שלחתי לאלה לכתובתה מברק ברכה שעוצב במיוחד לאיחולי יום הולדת, הלוואי שימתיק לה לפחות את המחסור באיחולים אישיים". הוא גם מדבר על עצמו כמי שמנסה להרגיע את אחותו לבל תדאג לו. "אני חוזר ואומר במלוא התוקף, שאני מרגיש מצוין ושמראה פניי הוא פחות או יותר... יעידו על כך כל המכרים והידידים שבאים לבקרני ושאצלם ערכתי היום ביקור כשיצאתי העירה. אך נעצו בי מבט ראשון וכולם פוצחים בקריאות התפעלות. מעולם לא קיוו שאחרי כל מה שעברתי איראה כה בריא ורענן. כי הרי השתזפתי מאוד. לחיי התמלאו. גבי התיישר. בקיצור נמרץ: 'השלמתי את החסר' שגרמו לי תשעה חודשי לוקישקי ושלושה חודשי פייצ'ורה (מחנה העבודה בסיביר; ג"א). אין זה פלא כי כאלה הם התנאים: אני מבלה נורמלית, אני ישן מצוין ואם אני משתקע לעיתים בהרהורים, הרי מלבד רגעים מסוימים של שרעפים, אלה רחוקים מן הפסימיות, אני מאמין באופן נחרץ שהסוף יהיה טוב".
"גם זו לטובה"
נושא הגיוס לצבא הפולני מעסיק מאוד את בגין במכתביו. בזה מ־24 בפברואר הוא כותב כי "אשר לצבא: כרגע אין שום שינוי. בימים הקרובים אנהל שיחה ישירה עם האדם המוסמך הנוגע לעניין ואז אדע". במקביל הוא ממשיך לנסות לקבל דרכונים בריטיים ואשרות כניסה לישראל באמצעות אדם בשם לודוויק, שהיה ככל הנראה נספח מטעם שגרירות פולין באוזבקיסטן שישב בפרגנה, והיה לו קשר עם הממשל הבריטי בארץ.
בגין סיפר כי "לפני שעה שוחחתי עם לודוויק. היתה זו שיחה ארוכה וביררנו בינינו בדייקנות את העניינים... נקבל פספורטים לחו"ל יחד עם ויזות בריטיות ותעודות מעבר... אחרי קבלת הפספורטים נצטרך לכתוב בקשה לשלטונות המקומיים לשם קבלת ויזה המאפשרת נסיעה לחו"ל... באשר לסיכויי הצלחה, אין לומר מראש שום דבר לבטח, אך קרוב לוודאי תהיה התוצאה חיובית, לודוויק הבטיח לי זאת כמה פעמים".
אחד המכתבים של בגין
בגין הופיע בפני ועדת הגיוס, וב־3 במארס הוא כותב לאחותו: "אמנם הייתי אצל הוועדה והיו"ר שלה רצה לגייס אותי, אבל החברים האחרים..." דחו אותו. בעקבות זאת הוא פנה במכתב אישי לראש מטה הדיביזיה הפולנית, וביקש להיפגש איתו. בגין מספר כי "השיחה היתה מעניינת ביותר, נמשכה יותר משעה, דיברנו בה על הכל בצורה גלויה וכנה ומתוך, אני רשאי להעז ולומר זאת, כבוד הדדי".
בסגנון ספרותי הוא מספר על כך לאחותו: "התייצבתי כאשר תריס השריון של קסדתי פתוח לרווחה ולמרות זאת ואולי דווקא בגלל זאת, התקבלתי. מרוצה? בעצמי איני יודע כיצד להגדיר את מצב הרוח הנוכחי שלי. אני יודע שהייתי חייב לעשות זאת... לעניין זה יש גם היבטים חיוביים מסוימים: אעבור אימונים אמיתיים שתמיד חסרו לי, אהיה מוגן באמצעים כאלה ואחרים. הכל היה בסדר גמור לולא התייחסו אלי כאל חריג, לולא ההיבט הכללי כואב כל כך ומה שגרוע יותר, משפיל כל כך" (כוונתו ליחס האנטישמי).
נראה שמצב רוחו של בגין היה טוב באותו היום. עדות לכך אפשר לראות בסיום מכתבו: "אני לוחץ את ידיכם, הלוחם האמיץ - מנחם". גם כעבור עשרה ימים היה מצב רוחו מרומם, עת חזר לוועדת הגיוס. במכתב לאחותו הוא מספר בהתפעלות על החוויה: "יקירתי, סופחתי. הרופא שבדק אותי לא היה כנראה בסוד העניינים כי אחרי שקבע ש'ראייתי לא שווה שום דבר', וזה הולם חלקית את האמת, שיתף בחוות דעתו את העולם כולו. בחיוך של שמחה על שפתיו נחפז בריצה קלה אל השולחן כדי לרשום 'לא'. אך כאן ציפתה לו הפתעה: אוסיריס עצמו (שמו של האל במצרים העתיקה הקובע את דרכו של המת; ג"א) לחש על אוזנו וכך עשה סגן היו"ר והם התלחשו ביניהם ומתוך ה'לא' יצא 'כן'... הסגן חייך אלי בצורה אוהדת ושאל: 'מר בגין, נכון?'... מאז שבת אני חי כמו יצור בן ארבע רגליים: אני אוכל וישן. אני ניזון לא רע. לארוחת בוקר מרק שמן, לארוחת צהריים שתי מנות שמנות, לארוחת הערב תה עם סוכר ו־100 גרם לחם, לא רע, נכון? לו היו לי מלבד כל אלה גם ספרים, היו החיים במסגרת הזאת משביעי רצון".
יומיים לאחר מכן ב־13 במארס כתב בגין לאחותו ולבעלה כי "אני יושב באוהל שלי, לבוש מדים, מצויד בכל האביזרים הצבאיים הנחוצים... כיום הנני חייל המשתייך לפלוגה מס' V הנמצאת בשלב של התארגנות וכתוצאה מכך הפכתי למעין מזכיר צמוד של הממונה עלי שהוא איש סימפטי. רחל היתה שמחה קצת לו ראתה אותי במדים שלי שיחסית הולמים אותי. אני נראה (ועל כך מעידים פה אחד כל חבריי ליחידה) לא רע בכלל. אחד מהם הוסיף שרק חסר לי כוכב אחד (דרגת קצין)... קיבלתי שמיכות צמר מחממות מאוד, לבנים מצוינים. תנאי השינה שלי יהיו החל מהיום נוחים מאוד ובריאים. במילה אחת 'גם זו לטובה' (שלוש מילים אלה הוא כתב בעברית באותיות לטיניות; ג"א) ובתקווה טובה בלב הבה נצפה להתפתחויות הבאות שתבואנה".
בדרך לאלה
במכתב זה בגין שוב נותן ביטוי לגעגועיו לא"י ורצונו לבוא בשעריה. "הגלויות מא"י מרגשות ביותר. ביליתי שעות אחדות בהרהורים ואכן הייתי חייב, היינו חייבים מזמן להיות שם. נו, אבל מה אפשר לעשות. עלינו להתאזר בסבלנות". הוא שב ומדבר בגעגועים לרעייתו הממתינה לו בא"י: "אנא שלחו לי תצלום של אלה. בכותבי מילים אלה אני רואה את החיוך הרחב של רחל הקובע שאני 'זב חוטם מאוהב'... אבל זה כלום. כיום לרשותי כיסים מרובים ובאחד מהם ברצוני למקם תצלום של אלה".
הפרידה מאחותו, בדרכו לא"י: "ליבי נשבר למחשבה שאתם נשארים ואני נוסע"
המכתב האחרון נכתב ב־25 במארס 1942, ובו בגין מספר בהתרגשות רבה על כך שהוא עומד להפליג כחייל בדיביזיית הרגלים התשיעית לפרס (איראן) בתקווה שיוכל סוף־סוף להגשים את חלומו ולהגיע לא"י. "קשה לי כרגע לברור את המילים המתאימות. קשה לי לשלוט בעצמי. אני נוסע אל מרדכי ואסתר (כלומר פרס) ואין בכך שום ספק וייתכן שבדרך אגיע לאלה, אם כי בכך איני בטוח".
בגין מגלה במכתבו כי היה יכול לצרף להפלגה את אחותו רחל, אבל היא לא היתה נוסעת ללא בעלה, שעליו אסרו השלטונות להצטרף. "בנסיבות מסוימות הייתם יכולים לנסוע איתי. אבל מה לעשות?... אתם יודעים שהעניין שלכם יוסדר בזמן הקרוב ביותר כיוון שמוצאכם מוורשה. יקיריי שלי, ליבי נשבר למחשבה שאתם נשארים ואני נוסע. תהיו בריאים. שמרו על עצמכם. אשתדל לכתוב לעיתים קרובות. להתראות, אני מחבק אתכם ומנשק. תהיו חזקים ותחזיקו מעמד. מנחם שלכם".
באותם ימים של שלהי מארס 1942 החלה הדיביזיה הפולנית לנוע לפרס, ובתחילת מאי הגיע בגין בשיירת משאיות ארצה, למחנה הצבא בקסטינה. עליזה (אלה) רעייתו ציפתה לו בשער המחנה ונפלה לזרועותיו. אחותו רחל ובעלה השיגו אשרה בריטית לא"י, אך השלטונות הסובייטיים מנעו את יציאתם. לבסוף, בשל היותם אזרחים פולנים הם הורשו לצאת מבריה"מ לפולין. אחרי תקופה קצרה עברו לצרפת, וב־1962 עלו סוף־סוף לארץ.
ח"כ בני בגין אומר כי "מן המכתבים עולה דמותו של אבי כאדם פעיל, בודק דרכים ודבק במטרתו להגיע לא"י. ארבע שנים קודם לכן התקבלה הצעתו לשנות את הנדר הבית"רי כך שייאמר בו: 'אכין זרועי להגנת עמי ולכיבוש מולדתי'. עתה קיווה כפי שכתב בספרו 'המרד': 'להתייצב בפני דוד רזיאל ולהילחם תחת פקודתו', אך אז לא ידע עדיין שמפקד האצ"ל נהרג שנה קודם לכן".
ראש מרכז מורשת בגין, הרצל מקוב, מברך על כך שמכתביו של בגין הופקדו במרכז כי "לראשונה יוכלו חוקרים והיסטוריונים ללמוד על זוויות נוספות באישיותו הייחודית של בגין ולהבין באופן מעמיק יותר תקופה זו בחייו". לדבריו, "המכתבים הנדירים הללו יהוו חלק מארכיון מרכז מורשת בגין, המנציח את זכרו של אחד מראשי הממשלה המשמעותיים שקמו למדינת ישראל. גילוי ההתכתבות הענפה הזו בראשית שנות ה־40, בטרם הגיע ארצה, מציג לנו פן נוסף באישיותו, ובאחווה המשפחתית של משפחת בגין".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו