להוציא את צמד הלהיטים "וונדר וומן" ו"גנוב על העולם", הקיץ הזה אינו מיטיב עם הוליווד. אך בעוד ששוברי קופות עייפים כמו "המומיה", "הנוסע השמיני: קובננט", "רובוטריקים: האביר האחרון" ו"שודדי הקאריביים: נקמתו של סלזאר" לפחות מצליחים למזער נזקים בעזרת השוק הבינלאומי, המצב באגף הקומדיות קשה יותר.
לראיה, בשבועות האחרונים עלו למסכים בארה"ב שלוש קומדיות - "באמאשך" עם איימי שומר וגולדי הון, "משמר המפרץ" עם דוויין ג'ונסון וזאק אפרון, ו"לילה קשוח" עם סקרלט ג'והנסון - וכולן התרסקו בקופות. אם לא די בכך, בסוף השבוע האחרון נוסף לרשימה הלא מכובדת הנ"ל גם "הבית תמיד זוכה", סרטו החדש של הקומיקאי הפופולרי וויל פארל (שיעלה לאקרנים בארץ בחודש הבא), וזאת בשל הכנסות של תשעה מיליון דולר בלבד - שיא שלילי עבור השחקן, שכבר ידע כישלון או שניים במהלך הקריירה.
המגמה הנ"ל אינה חדשה, אך אפשר לומר שהיא מראה סימני התחזקות. ב־2008, לא פחות משבע קומדיות הצליחו לעבור את קו ה־100 מיליון דולר בהכנסות בארה"ב. בשנה שעברה, לעומת זאת, נרשמו רק שלוש קומדיות שהצליחו לעשות זאת ("מכסחות השדים", "סוכן וחצי" ו"אמהות רעות"). ב־2017, נכון לעכשיו, המאזן עומד על אפס מאופס.
אז מה קורה כאן? האם הקהל האמריקני כבר לא אוהב לצחוק? או שאולי הסרטים פשוט אינם מצחיקים מספיק כדי להצדיק הליכה לקולנוע? סביר להניח שהאפשרות השנייה קרובה יותר לאמת. גם מפני שכל הקומדיות הכושלות ב־2017 אכן נשחטו בידי המבקרים, אבל גם, ובעיקר, מפני שסרטיו של אדם סנדלר, למשל, שהיה מלך הקופות במשך יותר מעשור - עדיין מאוד מצליחים. וזאת אף על פי שהמבקרים שוחטים אותם. ההבדל היחיד הוא שסרטיו של סנדלר כבר אינם מוקרנים בקולנוע. הם מופקים עבור נטפליקס ומשודרים ישר בטלוויזיה.
מצד שני, לא מן הנמנע שברגע שקומדיה ראויה תנחת על המסך, הקהל יחזור בהמוניו לאולמות. זה קרה עם "משתגעים על מרי", שהציג לעולם את האחים פארלי. זה קרה עם "בתול בן 40", שהציג לעולם את ג'אד אפאטו. זה קרה עם "בדרך לחתונה עוצרים בווגאס", שהתחיל את הגל העכור שחווה את פרפורי הגסיסה שלו בימים אלה. זה אפילו קרה עם "רחוב ג'אמפ 21", שהוכיח מעל לכל ספק שגם הרעיון הכי מטופש וציני יכול להניב הצלחה. אנשים אוהבים לצחוק. אבל בשביל שזה יקרה, מישהו צריך למצוא דרך חדשה להצחיק אותם. כי איך שלא תסתכלו על זה, הדרכים הישנות כבר לא ממש עובדות.