המושכת בחוטים

בדיוק כאשר דורית בר אור תספר לי על שתי בנותיה הקטנות (6 ו־4), וכמה קשה לה מולן עם הטיסות התכופות שלה לחו"ל, הן תגענה עם אביהן לבית הקפה השכונתי כדי לתת לאמא נשיקת לילה טוב וללגום קצת קפה קר לפני השינה. 

"אני מרשה להן אייס קפה, הן גם טועמות יין, הכל בסדר", היא הודפת את מבטי הפליאה שלי, וממשיכה: "אני מקווה שזה בסדר מבחינתך שאמרתי להן לבוא, אחרת לא אראה אותן לפני הטיסה שלי למילאנו. כל היום רצתי בין פגישות, בתשע הן הולכות לישון, וזה הזמן היחיד שלי לראות אותן".

"תכתבי שאני עולה לכיתה א', ושנפלו לי כבר ארבע שיניים", תגיד לי מונה הבכורה, בהירת שיער וכחולת עיניים כמו אחותה אדה. "ראית מה זה?" תצחק בר אור, "אני עם האוריינטליות שלי וההשראות המזרח־תיכוניות, והן 'מרוסיה באהבה'. תודה לאל ששתיהן עברו את תקופת ה'כַּעֶרֶת' בכל מה שנוגע לטעם האופנתי שלהן."

אם את טסה כמעט בכל שבוע, את בעצם אמא שכמעט לא נמצאת בבית.

"זה נכון. זה המחיר שאני משלמת על כל מה שקורה לטובה עם הקריירה שלי. הבנות שלי נמצאות עם אבא שלהן, שהוא סוג של מושלם, עינייך הרואות, ועם צי של מטפלות, כדי שאמא שלהן תגשים את עצמה, והעובדה הכואבת היא שרוב הזמן אני לא איתן, אני לא נמצאת, אני מעבר לים. רוב העבודה שלי היא בחו"ל. אגב, כשאני כן פה, אני אמא חרדתית ברמות של בלתי נסבלת. 

"אז נכון, כל הזמן מרימים גבה ושואלים אותי: 'איזו אמא את, מה עם הילדות?' אבל אני ממש לא מתרגשת מהביקורת הזו. אני לא חייבת לאף אחד שום דבר, אני יודעת מי אני ומה אני נותנת ומה אני יכולה לתת. זה לא שאני שלמה עם העניין הזה, וזה עובר לידי כאילו כלום. זה קשה לי ומפריע לי ויושב על המצפון. ואין ספק שאני משלמת מחיר מאוד כבד הרבה פעמים".

הן דווקא נראות לי ילדות שמחות ובטוחות מאוד בעצמן.

"זה לא תמיד ככה, שלא תתבלבלי. הקטנה עכשיו מחבקת אותי, אנחנו ממש ב'לאב סטורי', אבל יש ימים שבהם היא מתכחשת אלי, מתעלמת ממני בכוונה, ואני צריכה לעבוד ממש קשה כדי שתתייחס אלי. זה פוגע בי, שאני מתה, אני לא מפסיקה לבכות. ועד שאני כבר מצליחה להחזיר את הבונדינג איתה, אני צריכה שוב לנסוע. הן כן רגילות שאני נוסעת, אבל המצפון תמיד ינקר שם, בלב". 

פרדוקס האימהות של היום מוכר. אז איך ממשיכים בכל זאת?

"אני ממשיכה בכל הכוח, כי אני מבינה ששתי הבנות שלי גדלות לאורו של הפמיניזם הכי עמוק שיש. הרי הן היו רואות את הכתבות, הסרטים, תוכניות הטלוויזיה, ובטוח היו שואלות: 'רגע אמא, איפה כל זה? למה את לא יותר בטלוויזיה? למה הפסקת לשחק? ומה הייתי עונה להן? 'כי נולדתן?'. זו גזירה נוראית בעיניי להגיד לילד שאמא הפסיקה את החיים שלה וקטעה את כל החלומות והשאיפות שלה כי הוא נולד. אימהוּת לא צריכה לבוא על חשבון השאיפות והחלומות של אמא. אני מגדלת דור שיבין שאפשר לעשות הכל. גם קריירה, וגם אימהות, וגם לבלות עם חברים וגם וגם". 

והאימהות המשקיעות, אלה שבטוח יש בגנים הצפון תל־אביביים של מונה ואדה, הן מסתכלות עלייך במסיבות הסיום במבט מאשים?

"אלה שחופרות בווטסאפ של הגן, שאני מתה מהן? אני לא באה ומבקרת אימהות טוטאליות, ושהן לא יבקרו אותי בבקשה. כל אחת עושה מה שנכון וטוב לה, מבחינתי זה הדבר הנכון והטוב לי. 

"אין אמא מושלמת, מה זה אמא מושלמת? תהיי נוכחת כל היום, תבטלי את עצמך, אז הילד ייצא פסיבי וחסר מוטיבציה, והוא ילך לפסיכולוג ויתלונן שאמא שלו כל החיים היתה דבוקה אליו ולא שחררה, ופינקה אותו ועשתה בשבילו ו'תראי עכשיו אין לי מוטיבציה לעשות כלום'. אני בהחלט לוקחת בחשבון שיש מצב שאדה תשב מול המטפלת שלה ותתלונן: 'אמא שלי כל היום טסה ולא היתה איתי'. 

"כך או כך, הרי הן ימצאו על מה להתלונן, ובינינו, אני מכירה הרבה אימהות שביטלו את עצמן, הקדישו הכל לילדים והתעוררו יום אחד לא מוגשמות, לא מסופקות ובעיקר מצטערות. אז אני דבקה בדרך שלי ורוצה לקוות שהבנות שלי יעריכו את העובדה הזו. אני לא באמת יודעת איך הן ירגישו בעוד כמה שנים, אני כן רוצה לקוות שהן לא ניזוקות מהעניין, להפך".

*   *   *

כמה שעות אחרי הראיון, בר אור ("נו, תקראי לי דוֹדוֹ, מה את המורה שלי? אני דודו בערך מגיל שנה, הבייביסיטרית שלי הדביקה לי את הכינוי הזה") תמריא למילאנו, שם יש לה סדרת פגישות חשובות, ולמחרת תהיה בדרכה לאיביזה, למלון שממוקם אי שם בהרים, שבו היא תנוח ותנפוש עם חברים טובים שיתקבצו מכל העולם. 

היא תשתזף, והיא תעשה קצת יוגה ("אני לא באמת מתחברת לזה, אבל שיהיה") ותחזור לארץ, ללו"ז שהוא על גבול הבלתי אפשרי.

היא היתה בקושי חמישה ימים בארץ, חזרה במיוחד למסיבת סיום גן החובה של מונה. וגם כדי להתכונן לתצוגה שתערוך בשבוע הבא באירוע הפתיחה של "ביוטי סיטי", ובו תציג במשך ארבעת ימי האירוע את הקולקציה החדשה שלה, שנוצרה בהשארת תרבות תימן המסורתית, על צבעיה, תכשיטיה ורקמותיה.

ככה היא בשנתיים וחצי האחרונות, היא טסה כמעט בכל שבוע לבירות האופנה: פאריס, מילאנו, ניו יורק, לונדון, לוס אנג'לס, מוסקבה, וגם להודו ולבודפשט, שם נמצא קו הייצור והתפעול של בגדיה. בתקופות הלחוצות של שבועות האופנה הגדולים היא יכולה להיעדר מהארץ גם שלושה שבועות.

"נחשבתי שחקנית מצליחה, אבל כאילו הבנתי את הפרינציפ, והיה לי כבר קל" // צילום: משה שי

בלוגריות מכל העולם מתפעלות ממנה, פאשניסטות קונות אותה בבתי הכולבו היוקרתיים, וגם אתרי אופנה נחשבים מוכרים את בגדיה. סלבס דוגמת סלינה גומז וקלי אוסבורן לובשות אותה, ומגזיני האופנה העולמיים כותבים עליה. "אל" הבריטי הכריז עליה כעל "המותג הישראלי שאתן חייבות להכיר", וה"הארפרס באזאר" הניו־יורקי הכתיר אותה כ"מותג של הקיץ הקרוב". נדמה שבארץ לא באמת מבינים את גודל ההצלחה שלה, ובר אור, למרבה הפלא, לגמרי בסדר עם זה. 

"אני יודעת שאנשים לא מודעים להצלחה שלי בחו"ל", היא אומרת, "יודעים שאני מוֹכרת בחו"ל, אבל לא מודעים כמה ואיפה ובכמה, ויוצא שאני מצטנעת בעניין, שקטה. בטוח יהיה מי שיצחק על האמירה הזו שלי, אבל צניעות היא תכונה שבאמת חשובה לי. זהו, הגעתי לגיל מסוים שאני לא חייבת לצעוק את ההצלחה שלי. 

"מתי צעקתי? כשרציתי שישימו אלי לב, כשרציתי להגיד: 'אני פה!' אני חושבת שהפאסון ששומרים עליו בחו"ל, שבהתחלה היה לי מאוד קשה איתו, צמצם לי את כל הרעש שהייתי עושה והשקיט אותי. למדתי שלא חייבים צרחות, ולא צריך להשתולל כדי להצליח. 

"נכנסת אלי קניינית לשואו רום, בוחנת את הקולקציה בפנים חתומות, מהנהנת בראש ואומרת: 'נייס'. ואני רק רוצה להגיד לה: 'מה נייס? אמא שלך נייס, אני מבינה שבא לך להקיא על הקולקציה, או מה?' לא הייתי רגילה לדברים האלה. אני רגילה שפה בישראל מתעלפים על הקולקציה שלי ואומרים לי שהיא 'מהממת, ומדהימה, והורסת, ואין דברים כאלו', ופתאום באה לי הגברת הקרה הזו.

"והבנות מהמשרד שלי שואלות: 'נו, היא אהבה?' ואני אומרת להן: 'היא אמרה 'נייס', בא לי לקרוע אותה'. אבל מה שקורה זה שאחרי זמן קצר אני מקבלת ממנה הזמנה ענקית ואני אומרת לעצמי, לא, זה לא אמיתי שהאישה הזו, שבקושי חייכה, מביעה כזה אמון בקולקציה שלי". 

זה לא רק הצניעות שקפצה עלייך. איפה הפה הגדול של פעם?

"אני לא אוהבת שעוברים איתי את הגבול, ויש גסות רוח שאני לא אקבל אותה, ואם אני אצטרך להשתמש בפה הגדול שלי, אני אשתמש בו, אבל אני כבר לא חמת מזג כמו פעם. התבגרתי, התמתנתי. אם תשאלי אותי, היום אני ממש נייס".

אני רואה באינסטגרם שלך שאנשי התעשייה בחו"ל מתחברים לדמות שלך, שזה לא רק הבגדים. 

"אין ספק שההצלחה שהגיעה ארוזה בחבילה שלמה שכוללת גם את האופי שלי, ואם אני אישיות מעניינת, ומתלבשת נכון, ומגיעה למסיבות ולמסעדות הנכונות, והתחברתי עם זה, ועם ההיא, בסופו של דבר זה עזר לי בחיבור יותר מהיר ללקוח, כי הוא אומר לעצמו, 'הופה, מי זו? היא מסקרנת אותי. 

"אז כן, אנשים מתחברים לצבעוניות שלי, ואין ספק שהקניין יביע עניין ויבוא יותר מהר לשואו רום שלי מאשר לשואו רום של מעצבת משמימה ואפורה. אבל בין זה עד לעובדה שהוא ישקיע בי, או שיקנה אותי, אני חייבת להוכיח את עצמי. קניינים עקבו אחריי במשך השנתיים האלו ובדקו שאני מספקת סחורה בזמן, שהכל מתקתק כמו שעון, בכמויות הנדרשות ובאיכות המתבקשת, הם לא יכולים להרשות לעצמם להיתקע עם מדפים ריקים. את מבינה איזו אופרציה תפעולית מטורפת זו?

"אם בלוגריות מכל העולם מעלות תמונות שלהן לבושות בבגדים שלי, זה לא כי אני עומדת שם ומצחיקה אותן, אלא זה אך ורק בגלל העובדה שהן אהבו את השמלה שעיצבתי. ההצלחה הזו לא באה בגלל החיוכים באינסטגרם, שם אני יודעת לעטות עלי יופי של מסיכה, אלא בגלל עבודה קשה".

*   *   *

בר אור ("לא אומרת לך בת כמה אני, לא צריך. אני חייבת? לא אומרת לך, תעשי גוגל") חגגה במאי האחרון 42. היא נולדה ברמת אביב כבת שלישית משלוש בנות, אביה היה בעסקי הדפוס ולאמה היה את סלון היופי הראשון בהרצליה פיתוח, שם עברו עליה שנות ילדותה ונערותה. 

"הייתי ילדה נוראית, מופרעת, מרביצה, כל היום היו מזמינים את אמא שלי לבית ספר. באסיפות הורים אבא שלי היה מבקש שאני אדליק לידו סיגריה והיה אומר: 'נו כבר תדליקי, שיראו שאני יודע שאת מעשנת, ושיפסיקו להזמין אותי בגלל זה'". 

בתחילת שנות העשרים של חייה למדה משחק בסטודיו של יורם לוינשטיין ("לא היתה לי תעודת בגרות, אז הלכתי ללמוד משחק"), שם הכירה את מי שהיה בן זוגה למשך ארבע שנים, השחקן והדוגמן יובל סגל. וכן, הם עדיין בקשר, "כמו שאני בקשר עם כל האקסים המשמעותיים שלי. הם היו חלק מחיי וחשוב לי לדעת מה קורה איתם ואיפה הם".

מאז כיכבה בטלוויזיה, בקולנוע ובתיאטרון, היא שיחקה ב"שמש", ב"פלורנטין" וב"אהבה זה כואב", ולוהקה להיות האמא, תואמת פגי באנדי, בגרסה הישראלית ל"נשואים פלוס".

ב"שמש". "מה בדיוק זוהֵר בלשבת בחושך מאחורי דיקט ולחכות לקיו שלך להיכנס לבמה?"

מאז ומתמיד נחשבה בר אור לבעלת טעם משובח, ידעה ואהבה להתלבש. באחד מן הימים החליטה לתפור לעצמה כמה בגדים, אף שמעולם לא למדה עיצוב, תדמיתנות או תפירה. חברותיה התפעלו ורצו גם, והחברות של חברותיה רצו גם, וכך מצאה את עצמה לפני שבע שנים זונחת את המקצוע שהגדיר אותה ומשיקה ברעש גדול ליין בגדים בשם "Pas Pour Toi" ("לא בשבילךְ", בצרפתית). כל הסלבס לבשו אותה - בר ונינט ורותם סלע, והמחירים היו בלתי נגישים לאישה הישראלית הממוצעת.

"היה משהו במשחק שהתחיל לשעמם אותי", מתארת דודו את התקופה שבה החליטה על השינוי. "הייתי חתומה בכל התיאטראות, נחשבתי שחקנית מצליחה, אבל כאילו הבנתי את הפרינציפ, והיה לי כבר קל, אני לא אוהבת להיות במקומות שקל לי שם. 

"בזמנו הייתי חברה מאוד טובה של הבמאי שמוליק הספרי, והוא תמיד היה אומר לי: 'אני מתחנן אלייך, אל תהיי רק שחקנית, יש בך כל כך הרבה מעבר, אל תתבגרי כשחקנית'. הייתי משתגעת מהשיחות האלה, לא מבינה איך אפשר להיות משהו אחר חוץ משחקנית. הרגשתי שזה הדבר הכי גדול ומדהים וזוהר שיש, והוא היה מתעקש: 'דורית, את תישָׁחקי, זה יגמור אותך, זה יקטין אותך, את כל כך מוכשרת, יש לך ראש על הכתפיים ודמיון מפותח, אני מתחנן בפנייך, תלכי למקומות אחרים'. 

"היום אני מבינה כמה הוא צדק. מה בדיוק זוהֵר בלשבת בחושך מאחורי דיקט ולחכות לקיו שלך להיכנס לבמה, או לנסוע שעות על גבי שעות בהסעות ברחבי הארץ? אני ודב'לה נבון היינו תמיד צוחקים בהסעות שאנחנו בדיוק כמו דגים באקווריום, חווים את העולם דרך שמשות הוואן שמסיע אותנו, לא באמת נוגעים בו. 

"אז עשיתי את זה. היה לי האומץ לקום ולהגיד: אני מחשבת מסלול מחדש ובוחרת במסלול אחר שלא הוכשרתי אליו, אבל אני מלאת תשוקה לגביו, למרות שמבחינתי יש הרבה קווים משותפים לשתי האהבות שלי האלה".

תסבירי.

"כשהייתי שחקנית הייתי רק בורג קטן מתוך סיפור שלם. דיברתי טקסט שלא אני כתבתי אותו, ביים אותי במאי שלקח את כל האחריות עליו, נוספו מוזיקה ותאורה ותלבושות, שיש להן מקום חשוב, אבל אני לא הייתי אחראית עליהן. כשאני מציגה את הקולקציה שלי, זו אני שמספרת את כל הסיפור הזה, ואני שאחראית לכל פרט ופרט. אני התסריטאית, הבמאית, השחקנית, התאורנית - הכל. 

"זה נכון שאני לא עולה בעצמי לבמה, אבל דרך הדגמים שלי והסיפור של אותה אישה שאני רוצה לספר עליה, מה היא לובשת, איך היא נראית, מה היא חולמת, אני חושפת את הקרביים שלי. 

"אני הכי אוהבת את הימים המרגשים האלה של ההכנות לתצוגה. אני מדמיינת את השואו, את המוזיקה, את כל מה שהולך להיות על הבמה. ואיך אני יודעת שיש לי בינגו במוזיקה? כשאני שומעת אותה ובוכה דמעות. 

"גם עולם המשחק וגם עיצוב האופנה הם מאוד תיאטרליים, ואי אפשר לקחת ממני את התיאטרליות, ואגב, אני יודעת שאני עוד אחזור לשחק, אולי אפילו אני והנשמה התאומה שלי, יעל פוליאקוב, נעשה משהו ביחד. אבל אין ספק שכרגע, העיצוב הוא דבר הרבה יותר גדול עבורי מהמשחק".

את בעצם מוֹכֶרֶת בעיקר בחו"ל. חשוב לך להציג בישראל את הקולקציה שלך?

"אני יכולה להציג בכל העולם, אבל פה זה הבית שלי, השורשים שלי, ההשראה שלי, ואין כמו להציג את הקולקציה במגרש הביתי שלי ולקבל חיבוק והכרה מהנשים הישראליות. אני אוהבת נשים, מעצבת לנשים, אוהבת את גוף האישה, ואני מסתדרת הכי טוב עם נשים. בסטודיו שלנו פה בישראל אני מוקפת בנשים שעובדות איתי ובלעדיהן אני כלום, אני קליפת השום. אני באמת ובתמים חושבת שאנחנו, הנשים, הרבה יותר מתוחכמות, הרבה יותר מורכבות וגם הרבה יותר משוגעות, אבל אני יכולה לעבוד רק עם נשים, והדיאלוג איתן חשוב לי".

זה לא הרגיש ככה כשקראת למותג שלך "זה לא בשבילך", והמחירים של כל בגד היו בשמיים.

"נכון, את צודקת. השם הזה היה סוג של בדיחה, והיום אני יכולה להודות בזה. הייתי אז כל כך חסרת ביטחון, פחדתי שיגידו לי לא, אז הכנתי מגננה בדמותו של מותג שעונה למי שלא אוהבת את הבגדים שלי: 'אני גם ככה לא רוצה להלביש אותך, והמותג הזה הוא לא בשבילך'". 

והיום אני מניחה שהמחירים שלך שווים לכל נפש.

"היום הקולקציה נמכרת בחנות שלי בקניון רמת אביב, והמחירים הם הכי 'value for money' ונעים בין 500 שקלים ל־3,000 שקלים לפריט. אגב, מבחינתי, התחלתי להיות מעצבת אופנה של ממש רק לפני שנתיים וחצי, מהרגע ששיניתי את שם המותג ל'דודו בר אור'". 

איזה תהליך הוביל לשינוי השם?

"עברתי תהליך מאוד ארוך מאז הקולקציה הראשונה, שכלל הפסקה שנכפתה עלי בגלל טיפולי הפריה לא פשוטים שעברתי עד שהריתי את שתי הבנות שלי. הייתי חייבת לעצור הכל כי המסר היה ברור: 'את רוצה תינוק? שבי ותנוחי'. 

"בהתחלה עוד הייתי טסה עם המזרקים לחו"ל ארוזים בקרח, מגיעה למלון ומאחסנת אותם במיני בר. זה לא הצליח בפעם הראשונה, גם לא השנייה, ונחלתי הרבה אכזבות, ולא היה פשוט לי עם ההורמונים, אבל הנה, אני אמא לשתיים. כשהקטנה היתה בת כמה חודשים, החלטתי לחזור למה שאני אוהבת לעשות, והפעם לעמוד במאה אחוז מאחוריו". 

*   *   *

כבר עשר שנים שהיא צמודה לאיש העסקים זיו שני, 49. הם מתגוררים בשכונת תל ברוך הישנה, והבית המעוצב שלהם סוקר זה לא מכבר במגזין אופנה מוכר.

"הכרנו לפני עשור במסיבה ב'אומן 17'", משחזרת בר אור. "אני הייתי עם חבורה גבוהה, גדולה ורועשת, השעה היתה שתיים בלילה, והוא התקרב אלי. אחרי חמש דקות, המושבניק יוצא היחידה הקרבית הזה תפס אותי בשיער והדביק לי נשיקה צרפתית. מי היה מעז לעשות את זה לפניו? בחיים זה לא קרה לי, גברים פחדו להתקרב אלי, היו מתחילים עם התקפי פרקינסון לידי. 

"הוא היה פה רבע שעה, אבל זה הספיק לך כדי להבין עם מי אני חיה, נכון?" היא שואלת. "הוא היחיד שיודע להרגיע אותי, הוא החברה הכי טובה שלי, החבר הכי טוב שלי, העוגן שלי. הוא הכל.

"כמה גברים כאלה כבר יש, שהיו מאפשרים לאישה שלהם כזה חופש פעולה, כזה פרגון.

"וזה לא שאני נוסעת למדבר הצחיח לסדנת שתיקה, יו נואו. אני על הקו. ניו יורק, מילאנו, פאריס, כל לילה במסיבה אחרת. עם כל הקטע של המינגלינג, שהוא הכרחי בתעשייה הזו, וארוחות ערב שיש בהן סוג של דינמיקה פלרטטנית, והגבר שלי יושב עם הבנות בבית ומחכה לי, ומפרגן לי על ההצלחה, ואני מספרת לו שהתחילו איתי במסיבה ההיא ובמסיבה הזו, ברור שמתחילים איתי, אוי ואבוי אם לא היו מתחילים איתי, והוא הכי מבסוט מזה".

אז מה בעצם הסוד?

"אין שום סוד, הכל כל כך פשוט והגיוני. מעבר לאהבה גדולה, אין במי מאיתנו תחושת פספוס. החלטנו להתמסד בגיל מבוגר, רק אחרי שהיינו, עברנו, ראינו, טעמנו וחווינו.

עם בן הזוג זיו שני, "היחיד שיודע להרגיע אותי, הוא החברה הכי טובה שלי" // צילום מתוך האינסטגרם

"רק אחרי שאתה מסופק ושבע ממה שיש לחיים האלה להציע, אתה יכול לנהל מערכת יחסים בטוחה ושלמה. אני לא מרגישה שפספסתי, עשיתי כל מה שרציתי, ומה שלא עשיתי, לא התאים לי לעשות. אולי על חלק מהדברים, שאני שומרת לעצמי, הייתי מוותרת, אבל איך שרה אדית פיאף: 

"Non, Je ne regrette rien" - לא, אני לא מתחרטת על כלום".

אז לפחות תסבירי למה היית מוותרת עליהם.

"כי הגזמתי, כי לא היו לי גבולות. אני בן אדם שלא יודע שובע, החור אצלי מאוד גדול, אני צריכה למלא אותו, וזה לא מגיע ממקום של אמביציה. לוקח לו הרבה זמן להתמלא, לחור הזה, ששנים חפרתי עליו בטיפולים, להבין מה המקור שלו, ולא שיש לי תשובה איך הוא נפער. 

"אם אני רואה משהו שאני אוהבת - אני רוצה עכשיו. אפס סבלנות לחכות, לא משנה כמה זה עולה. כאן ועכשיו! אם בן אדם רגיל שותה חצי כוס יין ומרגיש נחמד, אז אני צריכה שני בקבוקים כדי להרגיש נחמד, ואני אהיה על סף הקאה בסוף הערב. 

"זה תמיד להגיע לקצה, לגבול הזה, ששם אני מרגישה חיה או מתה. אני מודעת לקיצוניות הזו, היא מסוכנת ודי מפחידה אותי, ולא הייתי רוצה שהתכונות האלה יעברו לבנות שלי. ולכן חשוב לי להיות פתוחה איתן, ולגדל אותן עם ביטחון עצמי גבוה". 

אז זה הגיע משם, מחוסר הביטחון שהיה בך?

"כשיצאתי מבית הספר למשחק כל דבר הכי קטן היה מערער אותי, וזה נראה לי די ברור אחרי אינספור ביקורות שמקבלים שם, אחרי שמקלפים לך את הנשמה כמו בצל. היום אני במקום אחר, ואני שמחה שהתקופה של חוסר היציבות בחיי חלפה כבר. 

"שנים הייתי אומרת על עצמי משפטים נוראיים. שלא תהיה לי זוגיות יציבה, ושלא יהיו ילדים, ושמי רוצה ילדים בכלל, הייתי די אגואיסטית. 

"גם היום אני אגואיסטית, אבל למזלי זיו אוהב אותי גם ככה. לפני חודש מישהו אמר עלי שאני אגואיסטית, והייתי בשוק. שאלתי את זיו: 'זיו, אני אגואיסטית?' אז הוא ענה לי בשקט הישיר שלו, שאני האדם הכי אגואיסטי שהוא מכיר.' 

"ובכל זאת, זה לא סתם שההצלחה באה אחרי שזיו נכנס לחיים שלי, ואחרי ששתי הבנות נולדו. יש לי בסיס חזק, ואני יכולה להיות ממוקדת, ויש לי אי של יציבות לחזור אליו. חסל סדר להשתגע. 

"הלו"ז של שבועות האופנה הוא מטורף, אני צריכה להגיע לאירוע הזה ולאירוע ההוא, ולפגישה עם עורכת האופנה הזו ועם הקניינית ההיא, ובערב יש לי שלושה 'דינֶרים' אחד אחרי השני עם אנשי מפתח בתעשיית האופנה, זה שם המשחק".

רגע, שלוש ארוחות ערב בלילה זה מאוד משמין.

"מי אוכל בהן? אני מזמינה מנה ראשונה, עד שהיא מגיעה אני צריכה לנסוע לארוחה השנייה, מזמינה שם אבל צריכה לעזוב לדינר השלישי לפני שההיא הגיעה. בקיצור, אני חוזרת למלון מתה מרעב ושתויה כמו חיה. 

"משבוע האופנה אפשר לחזור רזה בחמישה ק"ג, כל הבנות מהמשרד אוהבות לבוא איתי, כי אין אוכל, והן יודעות שמבחינתן הן נוסעות לסדנת ניקוי רעלים. זה מתחיל בניו יורק, ממשיך במילאנו ועובר לפאריס ואני חווה שלושה שבועות שאני חוזרת מהם שבר כלי, נרקוטית, וחייבת לשכב על הספה שבוע ורק לבכות. 

"דקה לפני אני הכי זוהרת באינסטגרם, מצטלמת עם ההוא, מתחבקת עם ההיא, ודקה אחרי אני עם הטרנינג בוכה. מה השעה כבר? אני חייבת לעשות כמה דברים לפני הטיסה."

את צריכה עוד לארוז?

"אני לא אורזת לעצמי. חן, שמעצבת איתי, יד ימיני, אורזת לי מתוך ארון הבגדים שנמצא בסטודיו שלנו בתל אביב. הכל מתוקתק בשקיות לפי ימים ופגישות, והיא מצרפת רשימות מסודרות של מה יש לי בכל מזוודה. אפשר לכנות את העניין הזה פלצנוּת, ואפשר להבין שבעצם מדובר ביעילוּת."

ואני מניחה שאת טסה במחלקה הראשונה.

"זה המעט שאני יכולה לעשות למעני, כדי לשמור על הכוחות שלי. אני כל היום במטוסים, נוחתת ומתחילה אינספור פגישות. אני חייבת לשמור על איזושהי רמה של תנאים כדי שאוכל להמשיך לעבוד".

hagitr@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו