לוח הכפל

כאילו לא די בזה שגם בגיל 67 צילה אברמוביץ' וחיה איינהורן נראות כמו שיבוט זו של זו, הן מחליטות לשגע אותי לגמרי ובאות לראיון בבגדים זהים. התעתוע הזה לא ממש משתלם להן, כי כשאני צריכה לצטט דברים מפיה של כל אחת מהן, אני חייבת לוודא שוב ושוב מי הדוברת, דבר שקצת מעצבן את חיה (או צילה, לא סגורה על זה).

עם התלמידים הקטנים שלהן בפרדס חנה־כרכור - ילדי כיתות א'־ב' בבית הספר הממלכתי־דתי ישורון, שבו מלמדת צילה, וילדי ג'־ד' בבית הספר הממלכתי־דתי מורשה, שבו מלמדת חיה - זה קצת שונה. "כשהם רצים מרחוק לחבק אחת מאיתנו, ובעצם זאת האחרת, הם פשוט נעצרים כמה סנטימטרים לפני", אומרת חיה. "הם פשוט מרגישים, לא יודעת להסביר איך".

"רק פעם אחת ניצלנו את הדמיון בינינו", צילה צוחקת. "כשחיה נתקעה בפקק ולא הצליחה להגיע לשיעור, אני נכנסתי ללמד תורה במקומה. התלמידים לא שמו לב, למרות שבסגנון ההוראה שלנו אנחנו מעט שונות. חיה נוקשה יותר, ואני קצת יותר ותרנית.

"מעבר לזה, הדמיון בינינו גורם לא פעם לאנשים להיעלב. למשל, כשהורים לתלמידים שלי אומרים שלום לחיה ולא מבינים למה היא מסויגת. אז פיתחנו הרגל לחייך לכולם תמיד, כדי למנוע תקריות לא נעימות כאלה, או לומר מייד 'זאת לא אני'".

הראיון איתן מתקיים "בשיא תקופת הלחץ", כפי שהן מגדירות את הימים שלפני תום שנת הלימודים. ימים עמוסים של כתיבת תעודות והתארגנות למסיבות הסיום. אבל הקושי העיקרי שלהן, שהן מתאמצות להדחיקו כדי להמשיך לשמור על החזות העליזה, הוא רגשי: אלה יהיו להן מסיבות הסיום האחרונות במערכת החינוך, אחרי 48 שנות הוראה - נתון חריג בכל קנה מידה. רוב המורים יוצאים לפרישה מוקדמת כבר בגיל 55 או 60.

במקרה של חיה וצילה, הן דווקא מאוד ישמחו להישאר בעבודה. "מבחינתנו זאת פנסיה כפויה, כי רצינו להמשיך", אומרת צילה. "רצינו לתרום עוד ולתת, וגם ההורים שלחו מכתבים למשרד החינוך, לשר בנט ולמנכ"ל המשרד, וביקשו שנמשיך. אבל כשמגיע המספר 67 זה כנראה כבר לא רלוונטי".

"ענו להם שאין באפשרותם להאריך לנו", ממשיכה חיה. "כתבו שהם מעריכים את כל תרומתנו ויודעים שלא לחינם זכינו בפרס 'מורה המאה' (פרס הוקרה ארצי של החינוך הדתי על הישגים בתחום החינוך; ס"ס). זה מאוד עצוב כי יכולנו לתרום עוד הרבה, גם ההורים וגם מנהלי בתי הספר רואים את זה. כבר היו פסקי דין תקדימיים, שאדם שמגיע לגיל פרישה ורוצה להמשיך לעבוד, מגיע לו לפחות להיות מוזמן לשימוע ולהשמיע את דברו. לצערנו, זה לא קרה".

• • •

הוריהן, אהרון ומרי ולוסקי, באו לארץ ב־1932 מאנגליה לירח דבש, והחליטו להישאר. הם היו המשפחה התשיעית שהתיישבה במושב הדתי כפר פינס, הצמוד לפרדס חנה־כרכור. תחילה גרו באוהל, ובהמשך בבית שבנו במו ידיהם. האב היה מוהל ושוחט, ובהמשך נהג משאית, והאם טיפלה במשק המשפחתי שכלל לול ורפת.

התאומות נולדו ב־1950, בנות זקונים אחרי ארבעה אחים ואחיות. הן למדו בבית הספר היסודי אהל משה בכפר פינס, ובהמשך בתיכון ממלכתי־דתי בחדרה. "בכל הכיתות ישבנו אחת ליד השנייה", מספרת צילה. "בהמשך נרשמנו ביחד לסמינר בית צעירות מזרחי ששכן בתל אביב, למדנו שנתיים והפכנו למורות לכלכלת בית".

חיה: "כשסיימנו את הלימודים בסמינר, ב־1969, משרד החינוך הפריד בינינו. צילה קיבלה עבודה בירושלים, ואני בנצרת עילית. בכל יום היינו מדברות בטלפון הציבורי, מעבירות חוויות ומשתפות. לא היה לנו קשה, אבל גם לא היה משמח. בימי חמישי היינו חוזרות לסופשבוע בבית. בדיעבד הבנו שהורינו עמדו מאחורי ההחלטה, הם רצו להפריד בינינו וחשבו שכל אחת צריכה להיות במקום אחר. אבל זה נמשך רק שנה אחת".

צילה: "כי לא מצאתי את עצמי בירושלים, ורציתי משהו יותר ציוני, בצפון".

אז זה לא היה קשור לריחוק מחיה?

"קשור, כי בכל זאת היתה לנו מטרה לבנות ולהיבנות ביחד. אבל זה לא נבע מגעגוע, פשוט היה לנו יותר כיף ביחד. חיה קיבלה קביעות בבית הספר בנצרת עילית אחרי שלושה חודשים, כי המפקחת אמרה שהיא מאוד מרוצה ממנה. היא אמרה למפקחת שאם היא כל כך מרוצה ממנה, אז יש לה כפילה. ואז המפקחת העבירה אותי מירושלים ללמד בבית ספר בטבריה".

חיה ואבי שלה (מימין) וצילה ואבי שלה ביום חתונתם הכפולה. "אחותנו הגדולה אסתר תפרה לנו את השמלות"

השתיים עברו לגור ביחד בדירה בנצרת עילית. צילה עבדה בבתי ספר בטבריה במשך תשע שנים, בעוד חיה לימדה בנצרת עילית. הן ארגנו ערבי שבת לילדי בית הספר היסודי בנצרת עילית, עם פעילויות של תפילה וארוחה חגיגית, בתקופה שתנועת בני עקיבא לא היתה פעילה במקום. חיה נהגה לבקר את אחותה בבית הספר בטבריה ואפילו הצטרפה אליה לטיול של בית הספר לשלושה ימים, באישור הפיקוח.

צילה: "היו לנו הרבה חוויות בתקופה הזאת. היינו צעירות ורווקות, מאוד פעילות, הלכנו להרבה השתלמויות והעברנו השתלמויות למורות. לימדנו כלכלת בית לבנות בכיתות ז'־ח' : סידור פרחים, גיהוץ, קיפול כביסה ועריכת שולחן. הבנים למדו בזמן הזה תלמוד. בנוסף, לימדנו בנים ובנות ביחד שיעורי תזונה.

"ככה זה היה במשך עשר שנים. ב־1980, בגיל 30, החלטנו להשלים לימודים לתואר מורה בכיר בסמינר בחיפה, וחזרנו לגור בבית של ההורים.

חיה: "צילה השלימה שעות כמורה בבית ספר ישורון בפרדס חנה, ואני לימדתי בחדרה. בהדרגה התחלנו ללמד מקצועות הוראה כלליים, כמו משנה, ספרות, לשון, דינים. משנת 83' כבר התחלנו לחנך כיתות. לימדנו בבתי ספר שונים, כי לפי נוהלי משרד החינוך, בני משפחה לא יכולים לעבוד באותו מוסד חינוכי. אחרת היינו עובדות ביחד".

הייתן רווקות בגיל מאוחר, יחסית לשנים ההן ולמקובל במגזר הדתי. איך זה התקבל?

צילה: "היתה לנו מטרה אחרת, הגשמה עצמית, ולא היינו בתוך חבורה שבה כולן מתחתנות. ההורים באמת שאלו כל הזמן 'מתי, מתי', אבל לא בלחץ. בילינו וטיילנו, ואנחנו לא מצטערות על זה בכלל. הרחבנו מאוד את מעגל המכרים שלנו בתקופה ההיא".

חיה: "אמרנו לעצמנו שזה משמיים, ומתי שיגיע יגיע".

וזה הגיע לחיה קודם. היא הכירה את בעלה, אברהם איינהורן ז"ל, בטיול עם בני נוער מנצרת עילית. הוא הצטרף לטיול כחובש. שנתיים אחר כך גם צילה הכירה את מי שיהפוך אחר כך לבעלה - אברהם אברמוביץ'. מאוחר יותר התברר שלשני בני הזוג גם שם אמצעי זהה: ישראל.

ב־1981 הן נישאו - ביחד, כמובן. "צילה גדולה ממני בחמש דקות, אז היא התחתנה לפני השקיעה", מחייכת חיה. "אני התחתנתי אחרי השקיעה, כי לא מערבבים שמחה בשמחה, ואחרי השקיעה זה נחשב כבר ליום שאחרי. נישאנו על הדשא במושב, ליד בית הכנסת. הכנו בעצמנו את התפאורה ואת עוגות החתונה שלנו, וגם פיזרנו חבילות חציר על הדשא".

תנו לי לנחש: לבשתן שמלות זהות.

חיה: "נכון! אחותנו הגדולה אסתר תפרה לנו את השמלות, וההינומה היתה כמו של ליידי D, עם פנינים. אני רקמתי את הפנינים להינומה של צילה, וצילה רקמה להינומה שלי, כי על פי המנהג, כלה לא תופרת לעצמה את ההינומה".

שתיהן קבעו את ביתן בכפר פינס, שבו נולדו. לצילה נולדו חמישה ילדים - שלושה בנים ושתי בנות, שהם היום בגילאי 35-28. היא סבתא לשבעה נכדים. בעלה עובד במפעל לתשמישי קדושה.

לחיה נולדו שני ילדים, בן ובת, היום בני 34 ו־31, רווקים. בעלה אבי עבד בבנק ובהמשך היה שוחט ובודק בחו"ל. הוא נפטר במפתיע לפני חמש שנים, בתחילת שנת הלימודים.

מתוך כל הילדים רק בתה של צילה, רחלי, עוסקת בהוראה.

• • •

בכל הסביבה הן מוכרות בתור "המורות התאומות", או "התאומות מכפר פינס". כשפוגשים אחת מהן ברחוב קוראים לעברה "חיה־צילה", כדי לכסות את שתי האפשרויות. הן בעלות אותו סגנון לבוש ("שתינו לא רזות, ולבעלות מידות גדולות אין מבחר גדול, אז אנחנו קונות באותן רשתות"), ואוהבות להגיע לאירועים בלבוש זהה, מה שגורם להן לפעמים אפילו להתבלבל בעצמן. "כשאנחנו צופות בסרטי וידאו של אירועים משפחתיים, אנחנו מתקשות להבחין מי זו מי", אומרת חיה.

צילה: "באחד מימי שישי, חיה היתה בחופש, ואני הייתי בבית הספר. המנהל של בית הספר שאני מלמדת בו הלך לבנק וראה שם את חיה, אז הוא הסתכל עליה בכעס ואמר: 'באמצע הלימודים את יוצאת לבנק?'"

חיה: "כיתות א'־ב' שלי הלכו פעם להצגה במתנ"ס אחר הצהריים, ובמקרה פגשו שם את צילה ופנו אליה בהתרגשות. כשהיא אמרה להם שהיא לא חיה, הם ממש לא הבינו".

צילה: "פעם אב הבית של בית הספר עזר לי לתלות קישוטים ברחבי בית הספר, כי התקיים באותו ערב אירוע של המורים באזור. אני נשארתי בבית, וחיה הלכה לאירוע, ומן הסתם התעלמה מאב הבית, כי היא לא מכירה אותו. הוא הלך למורה אחרת ואמר לה: 'צילה ממש לא נחמדה, איך היא מתעלמת ממני אחרי שכל היום עזרתי לה'.

"היה גם מקרה משעשע ביום הורים שהתקיים אצלנו. חיה הגיעה לבית הספר והסתובבה בחוץ, וההורים של התלמידים שלי לא הבינו מה אני עושה בחוץ אם יש יום הורים, והלכו לדבר עם חיה".

בחיים האישיים השתעשעתן עם זה?

חיה: "המשפחה הקרובה שלנו מבדילה בינינו, כי יש הבדלים קטנטנים בתווי הפנים ובגון הקול שלנו. מי שרואה אותנו יום־יום מבחין בהבדלים, אבל המשפחה המורחבת לא. בחתונה של אחד הבנים של צילה, היא היתה חייבת ללכת לשירותים במהלך קבלת הפנים, אז אני החלפתי אותה ולחצתי במקומה ידיים לאורחים".

במה אתן שונות?

צילה: "לחיה יש רישיון נהיגה, ולי אין. מבחינה חינוכית, חיה יותר נוקשה ממני. אני לא עושה עניין מזה שילדים לא מכינים שיעורים, וחיה כועסת".

חיה: "כשהורים נוסעים לאילת והילד מפסיד לימודים, אני אומרת להם שזה לא בסדר, יש חוק חינוך חובה. אני הייתי שולחת את הילדים שלי לבית הספר גם בחורף ובגשם. צילה אפשרה לילדיה להישאר בבית, שייהנו".

מה אתן חושבות על ההנחיה שיש היום שלא לשבץ תאומים לאותה כיתת לימוד?

צילה: "יצא לי ללמד שני זוגות תאומים בכיתה אחת, וזה לא שינה. לפעמים אם לא מציפים בעיה אז אין בעיה והכל זורם. חיה ואני התעקשנו כל הזמן ללמוד ביחד וישבנו כל החיים באותו שולחן בכיתה, ולא היתה לנו שום בעיה".

חיה: "במשך שנתיים לימדתי אחיות תאומות, ובכל פעם שלאחת כאבה הבטן, השנייה בכתה, וכשלאחת כאבה הרגל, השנייה צלעה. לקחתי אותן לשיחה ביחד עם צילה, ואמרנו להן שגם אנחנו תאומות, וגם אנחנו היינו מזדהות עם הכאבים, אבל נגמלנו מזה. זה סתם משהו רגשי שצריך להתגבר עליו. הן הפנימו את זה, ומאז זה כבר לא קרה שוב".

בפרספקטיבה של 48 שנות חינוך, במה שונים הילדים של היום מאלה של פעם?

צילה: "אני כבר מלמדת דור שני של ילדים, ואין ספק שבדור הקודם, ההורים היו יותר בבית. לא היה דבר כזה 'ילדי מפתח', הילד היה במרכז עולמם של ההורים. היום ההורים מוכנים בשמחה שהילד יישאר בבית הספר עד 5 ו־6 בערב, הם עסוקים בפרנסה ולא פנויים לילדים".

חיה: "פעם ילד היה הולך לחוג פעם בשבוע, ובשאר הזמן נמצא עם ההורים, המשפחה והחברים. היום לכל ילד יש מערכת חוגים, ולפעמים הם באים לבית הספר בלי שיעורי בית, כי 'הם היו בחוגים'.

"הילדים של היום גם לא יודעים לשחק, וההורים של היום לא יודעים להיות חברים. ההורים יותר אגואיסטים מבחינת התפתחות אישית והגשמה, אבל עדיין הם רוצים לְרצות את הילדים, אז הם מפצים על זה בכסף.

"כשרצו בבית הספר לקנות לילדים ספינר במתנה, אמרתי שלכל ילד כבר יש שני ספינרים שהוא מסובב על האצבע. הילדים צחקו, כי הם הבינו שאני מתכוונת לאבא ולאמא שלהם".

צילה: "בבתי הספר שלנו אסור להכניס טלפונים סלולריים, אז לפחות ניצלנו מהמכה הזאת של ילדים עם טלפונים בהפסקות. יש הפסקות פעילות ומשחקי חברה, והילדים פעילים".

יש הבדלים בין הדורות מבחינת ערכים?

צילה: "אנחנו מאוד מקפידות על חינוך לערכים, ומהבחינה הזאת נחשבות לחריגות. בשנים שהילדים לומדים אצלנו הם תמיד מקבלים ערכים, וזה משתקף בהתנהגות. אנחנו לא יודעות מה קורה בהמשך".

חיה: "יש לנו את המשמעת שלנו, ואנחנו מאוד עקביות. יש חוקי התנהגות ברורים, וילדים זקוקים לזה ואוהבים את זה, הם לא מנסים למרוד. כך שאנחנו לא חוות התרופפות במשמעת בכיתות שלנו לאורך השנים".

ומבחינת שיטות לימוד?

צילה: "ברור ששיטות הלימוד התפתחו, ואנחנו כל הזמן מקפידות להתעדכן ולהדביק את הקצב. כל השיעורים שלי מתבצעים בעזרת מחשב. העניין הוויזואלי מאוד חשוב לילדים היום, אז אני מקרינה להם הרבה פעמים סרטים מיוטיוב כדי להמחיש דברים".

חיה: "אצלנו עובדים עם טאבלטים, והשיעורים מתוקשבים. לי אין שום בעיה עם זה, כשיש תקלות הן טכניות בלבד - התנתקויות מהשרת, חוסר בשקעים לחשמל. לשתינו אין פייסבוק, מספיק לנו לתקשר עם ההורים בקבוצות הווטסאפ, ואנחנו לא רוצות להיות חשופות גם בפייסבוק. אבל אנחנו מעודכנות בכל נושא הרשתות החברתיות".

צילה (מימין) וחיה בשנה הראשונה להוראה. "משרד החינוך הפריד בינינו"

אם לא תהיה תפנית של הרגע האחרון, צילה וחיה יסיימו היום את שנת ההוראה האחרונה שלהן במשרד החינוך, ויצטרכו להתרגל לחיים החדשים שלהן - בלי תלמידים, לראשונה זה 48 שנה. "כבר הרבה זמן אנחנו מנסות להפנים את העובדה הזאת, אבל זה מאוד קשה", אומרת חיה. "היינו שמחות אפילו אם היו ממשיכים להעסיק אותנו גם שמונה שעות בשבוע.

"אין הרבה מורים שמגיעים לגיל פרישה, הרוב מבקשים לפרוש לפני הזמן, כי למורים קשה מאוד. לנו יש קשר מצוין עם ההורים, עם התלמידים, וגם עם הבוגרים הרבים שלנו, שאנחנו פוגשות כל הזמן. תביני שיש היום אנשים בני 50, שאנחנו היינו המורות שלהם".

צילה: "המורה של אחת מהנכדות שלי, שלומדת בכיתה א' בקריית ארבע, היתה תלמידה שלי".

ומה הן מתכננות לעשות? "אני מאמינה שנמשיך לעבוד עם ילדים בהתנדבות", אומרת צילה. "עלה לנו איזה רעיון לפתוח בית קפה, 'קפה התאומות', שאליו יגיעו אימהות עם ילדיהן אחרי בית הספר, ישתו קפה, יאכלו עוגה וינקו את הראש, בזמן שהילדים שלהן ישחקו בסמוך. אבל כרגע זה עדיין בגדר חלום.

"אני עדיין מקווה שעוד אקבל מכתב שיגיד לי שאני יכולה להמשיך ללמד בשנה הקרובה. גם במשרד החינוך אמרו לנו שעוד לא נתקלו במצב שמורים רוצים להישאר אחרי גיל הפרישה".

ממשרד החינוך נמסר בתגובה: המשרד מוקיר ומעריך עד מאד את תרומתן החינוכית רבת השנים למערכת. בשל החוק המחייב יציאה לפנסיה נבצר מהמשרד להמשיך בהעסקתן. ככל שיתאפשר להעסיק אותן הרי שהדבר ייעשה".

smadarsbz@walla.comטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו