האם באמת “טובת הילד” עומדת לנגד עיני ההורים המתגרשים

בשיתוף ברק רום

הביטוי “טובת הילד” הוא אחד המושגים היותר מוכרים כשבאים לדון בהליכי גירושין שבהם מעורבים ילדים. מדובר בעיקרון-על שאמור להוות מצפן בתהליך קבלת ההחלטות, כאשר לכל ברור כי “טובת הילד” היא היא שתכריע. יחד עם זאת, “טובת הילד” לעולם אינה מדע מדויק. היא אינה ניתנת למדידה והיא משתנה ממשפחה למשפחה ומילד לילד. בכל פעם יוצקים תוכן אחר לתוך המושג המגדיר מהי “טובת הילד” ומה שנכון עבור ילד אחד לא יהיה נכון לילד אחר.

עבור ילד אחד טובה משמורת אימו, עבור ילד אחר עדיפה משמורת משותפת וילד שלישי מוטב שיהיה במשמורת אביו. הכל בהתאם לנסיבות של אותה משפחה, כלומר אין הגדרה אחידה שתקבע מהי “טובת הילד” והיא נבחנת בכל פעם מחדש.

העדר ההגדרה נובע פעמים רבות דווקא בשל השקפת עולמם השונה של ההורים ולא של היושב בדין או של אנשי שירותי הרווחה. הורה אחד מחזיק בתפיסת עולם על פיה הוא משוכנע מה טוב לילד, בעוד שההורה השני חושב אחרת ממנו. בלית ברירה, מתגלגלת המחלוקת הזו לפתחו של בית המשפט, שנדרש להכריע בה באמצעות מינוי מומחים כמו עובדים סוציאליים מהמחלקה לשירותים חברתיים, פסיכולוגים מומחים וכדומה.

פעמים רבות אנחנו שומעים שהמניעים העומדים מאחורי המחלוקות הללו הם כספיים וקשורים בעיקר לתשלום המזונות, או שקיימת מוטיבציה של שני ההורים להתנגח זה בזה, רק על מנת להרחיב או לצמצם את חלוקת זמני השהות עם הילד.

כך או כך, בטור זה אין כוונתי לעסוק בשיקולים שבעד או נגד ביטול חזקת הגיל הרך או לעסוק בשאלה כמה מזונות צריכים לשלם, אם בכלל, בהתקיים משמורת משותפת.

הפעם ברצוני להתמקד בפרספקטיבה האישית שלי, כמי שנחשפת לא אחת לילדים שהוריהם “רבים” עליהם, ולהפנות את תשומת הלב לנזקים הרבים שנגרמים לילדים אלה, הנושאים על גבם את “תיק הפרידה” של הוריהם.

להורים רבים יהיה קשה לקבל את הדברים הנאמרים כאן, אבלמטרתי היא לגרום לכם, ההורים, לגלות אחריות תוך כדי הליך הגירושין הכואב, למצוא דרך אחרת להיטיב עם ילדיכם ולדאוג באמת לטובתם!

כל הליך גירושין, גם אם נעשה בצורה הכי “טובה”, עדין פוגע בילדים במידה זו או אחרת.

אין גיל שבו הילדים חסינים מפני גירושי הוריהם, אולם תפקידנו כהורים הוא לדאוג ככל האפשר שהפגיעה תצטמצם למינימום האפשרי. לאורך כל התהליך יש להעניק תשומת לב מיוחדת לרגשות של הילדים ולא לדאוג רק להשלכות הכלכליות של הפרידה.

בדרך כלל נוטים ההורים ללכת שבי אחר טענות משפטיות, שהן לגיטימיות, אולם הם שוכחים שילדים, בעיקר בגיל ההתבגרות, מפרשים אחרת את המאבק שבין ההורים ועושים זאת בהתאם להבנתם ובצורה הנוחה להם, שהיא לרוב שונה מכוונותיהם של הוריהם.

מחקרים מראים שחשיפת ילדים לסכסוך שבין ההורים בצורה שלא מותאמת לגילם או בצורה שאינה מבוקרת, עלולה להוביל בהכרח לפגיעה נפשית ולירידה בתפקוד. הדבר נכון גם במקרה של נתק מאחד ההורים.

ילדים כאלה מפתחים קשיים נפשיים שונים, הבאים לידי ביטוי בצורות שונות : אצל ילדים קטנים זו יכולה להיות רגרסיה בהתנהגות, שתתבטא למשל בהרטבה, אלימות, בכי, רגישות יתרה או התפרצויות זעם. בגיל ההתבגרות ההתמודדות עם הטראומה של פירוק המשפחה עלולה להוביל לחרדות, להתמכרויות ולדיכאון, שבמקרים קיצוניים יביאו לאובדנות.

לא תמיד ההורים ערים להשפעות הללו על הילדים, מכיוון שבעין הסערה הם אינם נוטים לשים לב לכך שתוך כדי המאבק על “טובת הילד”, נגרם לילד נזק רב, העולה על התועלת שרצו להביא.

זה הזמן “לחשב מסלול מחדש” ולבחון את אופן ניהול הסכסוך – על מה ניתן להתפשר, היכן ניתן “לעגל פינות” ובעיקר להבין שיש להפסיק ולהילחם על כל פרט ופרט. התנהגות כזו של ההורים לבטח תהיה ל”טובת הילד”.

זיכרו, יכול להיות שבטווח הקצר אתם בטוחים שאתם נלחמים לטובת ילדיכם, אבל בטווח הארוך המשפחה כולה תשלם מחיר כבד מאוד אם הילדים יפגעו כתוצאה מאותה מלחמה, שכלל לא היתה לטובתם.

הכותבת היא שירלי שדה, עו”ד ומגשרת לענייני משפחה, גירושין וירושה.

כל הכתוב לעיל מוגש כמידע כללי, אינו בא להחליף את הוראות החוק והתקנות ואינו בא להחליף ייעוץ משפטי. במקרה של אי התאמה עם הוראות החוק, הנאמר בחוק הוא הקובע. המסתמך על מידע זה עושה זאת באחריותו ועל דעת עצמו בלבד.

בשיתוף ברק רום