"מר נוסבאום היקר, אנו מתכבדים להזמינך לקוקטייל קבלת פנים חגיגי לכבודו של הזמר סר רוד סטיוארט בבית השגריר הבריטי" - זה היה נוסח ההזמנה שנחתה אצלי במייל בשבוע שעבר. מכיוון שבדרך כלל כשקוראים לי "מר נוסבאום" זה מגיע ביחד עם דרישה לתשלום ארנונה, ומכיוון שאת הקשר שלי לבריטניה אפשר לסכם בצפייה בכדורגל אנגלי, הופתעתי מאוד.
אבל כשחזרתי למספר המצורף כדי להעמיד אותם על הטעות ולעזור להם להגיע למי שהם באמת התכוונו להזמין, הדובר בצד השני ממש התעקש. "מדי פעם אנחנו עורכים קבלות פנים חגיגיות בבית השגריר, ונוהגים להזמין גם אמנים מקומיים", הוא אמר, "הפעם החלטנו לפנות אליך".
חשבתי להסביר לו שבפעם האחרונה שפגשתי שגריר זה היה כשהרכב שלי התחפר בטיול לצפון, ואז אמרתי לעצמי - מה אכפת לי? כמי שגדל בשנות השמונים המשונות אני מחבב את השירה הצרודה של סטיוארט, וכמי שחי בישראל, הסיכוי שלי לפגוש "סר" בהזדמנות אחרת הוא אפסי. אז למה לא.
למחרת לבשתי את הבגדים הכי יפים שלי - והלכתי לקנות בגדים שמתאימים לאירוע כזה. אני מניח שהמקום הנכון לקבלת פנים כזאת הוא טירה אנגלית מפוארת מהמאה ה־16, אבל למציאות יש רעיונות משלה, וככה מצאנו את עצמנו, אני ואשתי, מחפשים את בית השגריר הבריטי ברחוב צדדי ברמת גן.
בחצר עמדה להקה וניגנה את מיטב היצירות של סטיוארט, ומלצרים מסתובבים הגישו את מיטב היצירות של המטבח המקומי - בקטע הזה לפחות לא התעקשו ללכת עם המסורת הבריטית של תה מצוין ואוכל גרוע. הרגשתי כל כך לא שייך, שהדבר הנכון היה להסתובב וללכת, אבל אשתי הזכירה לי בדיוק בשביל מה הגענו - לכבד את המעמד. זאת אומרת, לעשות סלפי עם רוד (עכשיו כשאני בקבלת פנים שלו אני מרשה לעצמי לקרוא לו רוד - בכל זאת, חבר ותיק).
ואגב רוד - איפה הוא?? כשביררתי הסבירו לי שהוא מגיע ישירות מקבלת פנים אחרת בשדה התעופה. כעבור עוד חצי שעה, שבה האירוע לכבוד רוד סטיוארט המשיך להתנהל ללא רוד סטיוארט, נפתחו השערים, ולחצר נכנסה פמליה חגיגית, שבמרכזה, בין שני מאבטחים, צעד לו הוד סטיוארטיותו. שזוף, חייכן, בחולצה פתוחה, ונראה צעיר בהרבה מגילו, שלא לומר מגילי.
לפני שהספיק להתיישב ולהירגע מהיום שעבר עליו, הוא כבר מצא את עצמו במרכזו של מרתון הצילומים המסורתי ע"ש אורן חזן. בזה אחר זה ניגשו כמעט כל הנוכחים לקיים את מצוות הסלפי, שכן כידוע, מי שלא חייך למצלמה ואמר "צ'יז" לא יצא ידי חובתו.
כמובן שגם כותב שורות אלו נדחק כמו כולם לתור הצפוף בדרך לתמונה ששווה אלף מילים, או יותר נכון אלף לייקים.
אחרי כמה דקות של המתנה, הלכתי הצידה. לא כי התור היה ארוך או פרוע (ייאמר לזכות הקהל שיחסית, העסק התנהל בצורה די מסודרת), אלא פשוט כי ריחמתי על האיש הלא צעיר שעמד שם, מחליף חיוכים ומזייף נחמדות לאנשים שמעולם לא פגש ולעולם לא יפגוש.
מדי פעם אחד המארגנים המקומיים של האירוע לחש באוזנו של הזמר כמה מילים שיסבירו לו עם מי הוא מצטלם כרגע, עד שהצילומים הפכו תכופים וההסברים הפכו קצרים: "פוליטיקאי", "זמר", "עירייה", "אין לי מושג". כך המשיך האיש למלמל הסברים סתומים בזמן שהאנשים ליד הכוכב ממשיכים להתחלף במהירות כמו במוזיאון שעווה.
בשלב הזה מישהו בפמליה של הזמר כנראה החליט שזה מספיק. "בבקשה לא לצלם יותר!", הוא ביקש, ושני מאבטחים מיד השתלטו על העסק, הודפים לאחור את הקהל ומסוככים על הזמר המופתע, שהתיישב על ספסל אבן ונראה דווקא משועשע מהסיטואציה.
"זה דווקא בסדר גמור, נו פרובלם", הוא מלמל במבטא בריטי, אבל לא היה נראה שהרצונות שלו רלוונטיים בשלב הזה.
בסוף האירוע, אחרי שקצת הסתבכנו בניסיון למצוא את דלת היציאה (זה המקום למסור לשגריר בריטניה בישראל - יופי של חדר ארונות ואחלה ספה בחדר העבודה), אני ואשתי יצאנו חזרה לרחוב נטול האבירים והשגרירים, מרגישים כמו סינדרלה שהכרכרה שלה הפכה לדלעת בדיוק בחצות.
תהינו בינינו לבין עצמנו איך זה להיות כוכב בינלאומי כזה, שכבר שנים לא פגש אנשים שלא מתרגשים לפגוש אותו. האם הוא בכלל נהנה מזה? האם הוא זוכר את החיים שהיו לו לפני? והאם בתוך כל זה הוא מצליח לעשות משהו שהוא באמת רוצה, או שהוא כבר מזמן חלק ממשהו שגדול יותר אפילו ממנו?
רגע לפני שנכנסנו לדלעת שלנו (כלומר, למונית) הבחנו בבחור שנשען על עץ בסמוך לכניסה לבית. גם ברחוב החשוך היה קשה לפספס את החליפה הלבנה הבוהקת ואת השיזוף הכתמתם - זה היה סר רוד סטיוארט בכבודו ובעצמו, מעשן סיגריה ונהנה מהבריזה הרמת־גנית (אם יש דבר כזה), כמעט לא מודע למאבטח הצמוד שנשען על הגדר כמה מטרים מאחוריו.
אשתי כבר נכנסה למונית, והביטה בי מבפנים. "אתה בא?" היא קראה אלי, אבל אני עמדתי שם מהופנט לרגע.
לפתע חצתה את הרחוב אישה מבוגרת, בטיול ערב עם הכלב. היא חלפה על פניו, מנידה בראשה לשלום. לא כי הוא רוד סטיוארט, אלא כי היא אישה מנומסת שחשבה שפגשה שכן. הוא מצידו החזיר לה חיוך, לא כי הוא רוד סטיוארט, אלא כי הוא איש מנומס שאמרו לו שלום. ואני עמדתי שם, וחייכתי. לא כי רציתי סלפי - אלא כי ידעתי שראיתי עכשיו את הרגע הכי אמיתי של הערב.
nusshayom@gmail.com(איור: ערן מנדל)טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו