הגברים בוכים בלילה

יצא נקניק טל פרידמן. במשך עשרים שנה היה לנו, הצופים, הסכם בלתי כתוב איתו. אנחנו פותחים את הטלוויזיה והוא מצחיק אותנו. ככה פשוט. שמים רגליים על השולחן, שותים משהו, אולי מנשנשים מול המסך, והדמויות של פרידמן רצות. אם הוא מתעקש לנגן לנו גם, נו, שיהיה. אבל מה עכשיו? בן אדם פותח טלוויזיה, החום דפק לו בראש כל היום, הילדים במיטות, קצת שקט מהחדשות. ופתאום דמעות. ככה על הלחיים. ועכשיו בכלל יוני וחם, ומה לבכות עכשיו. וטישו, ולקנח את האף. זאת לא התנהגות, בן אדם, היינו מוכנים לקחת אפילו את החיקוי של לובה בחזרה, אבל מה עכשיו? ככה לעשות? לפחות תגיד מראש, יא חביבי, אנחנו מכירים קצת זמן.

"להיות אבא" שעלתה אמש אמורה לבחון עוד נושא טחון למדי בחברה הישראלית - ההורות. הפריים טיים הישראלי הוא שיקוף מדויק של החברה הישראלית, וככזה במרכזו תמיד יהיו ילדים, אוכל וצבא, הסדר כמובן משתנה בהתאם לצרכים. בכל זאת מדובר בטלוויזיה לישראלים/יהודים, והילדים שלנו צריכים לאכול ולגדול. האמת היא שגם הטיפול הטלוויזיוני בילדים שסובלים מאוטיזם או מפיגור שכלי נעשה בעבר, ולא אחת. אז מה נשאר לנו? נשאר לנו טל פרידמן. נכון שזה עובד עוד יותר חזק, כי מדובר באיש מצחיק שמביא לנו סיפור לא קל, ונכון שבשל העובדה שמדובר בסלב שהסתיר את סיפור חייו מהתקשורת, אזי יש בכך חידוש. אבל קודם כל זה קם ונופל על טל פרידמן. האדם.

פרידמן טוען לא אחת בסדרה ש"סוף סוף הוא חושף את הסיפור שלו". וזה מעניין, כי מכריו ואפילו חלק מאנשי התקשורת ידעו על סיפורו האישי: לפרידמן ואשתו איריס ילד ביולוגי צעיר ושני ילדים בוגרים שאימצו לפני לידתו. הצעירה שבהם, תמר, אובחנה בגיל 6 כלוקה בפיגור ובאוטיזם. פרידמן חושף אותה לראשונה לכלל עם ישראל דרך המדיום שהעם מכיר אותו, הטלוויזיה. ומשהו פה עובד, כשאתה אדם מפורסם הגבול בין הפרטי לציבורי מיטשטש מהר מאוד. הכניסה של המצלמות אל תוך המרחב הפרטי היא לא קלה גם ככה אבל נדמה שפרידמן ידע שיום אחד זה יגיע, והוא אומר זאת בעצמו, שמשפחתו חיכתה לרגע שתמר תהיה מוכנה. יש משהו אצילי בהתנהלות של פרידמן. לא בשל האקט האנושי הזה של אימוץ ילדים, אלא כי הוא לא מכחיש לרגע את הקשיים והשברים שהיו צריכים להיאסף לאורך כל הדרך. הוא מתמקד בסדרה הזו בפן הגברי, אלו שלטענתם הם החלשים בבית ולא מצליחים להתמודד, אבל המסר הוא הפוך. שלושת הגברים (כולל פרידמן עצמו) שמופיעים בפרק הם אבות ראויים להערכה אף על פי שהם מחמירים עם עצמם.

ספק אם הפרקים הבאים יצליחו לעמוד בסטנדרט שהציב הפרק הראשון. הדיון בגבר הישראלי אולי מביא עימו מאפיינים ייחודיים מהגבר האנגלי או ההולנדי, אבל גברים הם גברים, ובסופו של דבר המכניזם הוא אותו מכניזם. הפסיכואנליטקאים הגדולים של המאה העשרים דיברו על כך שהאב דינו להיכשל תמיד, ולכן הוא נשאר בסוף רק כפונקציה של אב וצריך לדעת להסתפק בזה. הסדרה של פרידמן לא מגיעה לרבדים הללו, אבל כל עוד המוצר הוא אינטליגנטי ולא מחניף, אנחנו נסתפק גם בזה.