בחלומי חזרתי לבית הספר התיכון

הם מגיעים הביתה אחר הצהריים, מדליקים את הטלוויזיה וצופים בסדרה ששודרה כאן לפני 25 שנה. על הנייר הם דור ה־Z או שבעצם הם בכלל "מילניאל", מלשון דור המילניום, על פי המפרסמים הגדולים שמכוונים אליהם את כל הפרסומות. כותב שורות אלו מספיק זקן כדי לזכור את אותו יום שישי ש"בברלי הילס 90210" שודרה בפעם הראשונה, וזה היה כאמור לפני דור. ובכלל, הם הרי יכולים לצפות בסדרה הזו בהורדות, בקודי או בכל אמצעי אחר. אבל יש משהו בצפייה הטלוויזיונית ובמרתון הפרקים שמשודר בערוץ CBS דרמה, שכנראה מפעיל עליהם את הקסם.

נתונים על כמות בני הנוער שצופים בסדרה כמובן אין בידיי. ובכלל, בצפייה חוזרת בפרקים אני שואל את עצמי איך סף הריגוש שהתעצם בשנים האחרונות בצפייה הטלוויזיונית, בכלל מתכתב עם הסדרה הכל כך תמימה הזו במושגים של העולם הנוכחי. אולי הנושאים בסופו של דבר הם אלו שמחזיקים אותה בחיים למשך כל כך הרבה זמן, כי הבעיות של מתבגרים נשארו וימשיכו להישאר, כל עוד האנושות קיימת. ספק אם ברנדון וברנדה הם בכלל שמות שאומרים משהו לרוב בני הנוער היום, לעומת הדור מעליהם שעדיין מגלה אמפתיה לדמויות הללו, סטריאוטיפיות ככל שהיו. להשוות את העשייה הטלוויזיונית של אמצע שנות התשעים של המילניום הקודם לאיכות ולחומרים שבני נוער נחשפים אליהם היום, נראה כמו השוואה בין פרסומת טלוויזיה מפעם לסרט תלת־ממד של היום. ועם זאת, כאמור, הטקסטים מצליחים לשמר את עצמם עדיין רלוונטיים. חיבוטי הנפש של בני הנוער של אז אולי התעטפו במעטפת שונה, ואולי עבור הדור המבוגר יותר, צפייה בדור הצעיר גורמת לחשוב שבברלי הילס היתה דוסטויבסקי לעומת מה שהילדים צורכים היום, אבל בסופו של דבר החיבוטים נשארו אותם חיבוטים. זו טלוויזיה כיפית של אחר הצהריים בימי הקיץ הארוכים של אמצע הנעורים, אם כמובן האייפון, האייפד, הווטסאפ, הפייסבוק והספינר לא מפריעים לדור הנוכחי לשבת על התחת במשך 45 דקות שלמות של פרק.

• • •

היהודי הטוב // ה־DNA היהודי, סדרת כתבות, חדשות 10

אבישי בן חיים וננסי ברנדס דוחפים מקל לבדיקת DNA לפה. זו לא התחלה של בדיחה, אלא החלק הראשון בסדרת כתבות המגזין של חדשות ערוץ 10. בין היתר נוכל לגלות אם "הצל" הוא יהודי או אם אריה דרעי אשכנזי. זו טלוויזיה חלולה למדי, שלא מתאימה לאבישי בן חיים. דווקא הוא, על הרקע העשיר שלו בשאלות שעוסקות ביהדות, צריך לדעת שבין הגנטיקה לבין השאלה היהודית, אין אלא לוגיקה עיתונאית שבינה לבין העיקר אין דבר. היהדות עוסקת בנעשה ונשמע, היהדות היא הרבה יותר הפסיכואנליזה של פרויד מאשר שאלה אתנית. מעבר לכך שאין שום ריגוש לגלות שננסי ברנדס החמוד הוא יותר פולני או שהרב לאו הוא בטוח יהודי, עולה השאלה איך מהדורת החדשות של הערוץ, שנחשבת לכזו שמבקשת לאתגר את המיינסטרים של שמונה בערב ודוגלת בפלורליזם חברתי נחוץ, מעניקה לצופיה מוצר שמריח רע ונשמע רע. כתבות מהסוג הזה, יש לקוות, הן מעידה חד־פעמית שלא מאפיינת את ה־DNA השקול בדרך כלל של העושים במלאכה.