שאלה בת 50, ותשובה אין

בקרוב תחגוג ישראל 50 שנה למלחמת ששת הימים. הנוסטלגיה לגבי התקופה שלפני המלחמה, לימים של "מדינת ישראל הקטנה והטובה"', תבוא בוודאי לידי ביטוי במשנה תוקף. נוסטלגיה זו תבוא לידי ביטוי ברור ומנומק לכאורה, ובחלקים מסוימים בתקשורת יתואר עד כמה היה אז טוב ותמים, בוודאי בהשוואה לימים אלה. השינוי לרעה, כך יוסבר, מקורו ב"כיבוש", ההורס את מדינת ישראל. קרוב לוודאי שלא יוזכר שהאמירה הפופולרית אז, ערב מלחמת ששת הימים, היתה "האחרון שיעזוב את הארץ, שלא ישכח לכבות את האור". מעטים, אם בכלל, יזכירו כי בגלל היותה כה קטנה וצרה במותניה, האווירה בישראל של ערב המלחמה היתה קשה. לא כולם חשבו שהמדינה בת ה־19 תשרוד את המלחמה הממשמשת ובאה.

מאותה סיבה - שאיבת עידוד מההיסטוריה של אותם ימים - יש לצפות שבצד האחר בחברה הישראלית יגזימו בתיאור תחושות החרדה שהיו אז, כדי להדגיש עד כמה הרחבתה של מדינת ישראל תורמת לביטחונה, ויטענו שמה שמכונה בטעות "כיבוש" הציל את ישראל מהשמדה. יתר על כן, הימין ידגיש את חשיבות השיבה לארץ האבות, "תשתית קיומנו", כאילו לא היתה מדינת ישראל לפני ששת הימים שרויה בתהליך של התחזקות הדרגתית ועם תחושה של התחדשות בשטח שהיה בשליטתה.

בגדוד הצנחנים שבו שירתי (202) לא היה פחד. כלוחמים צעירים סמכנו על מפקדינו ועל יכולותינו. תוצאות ההשקעה הגדולה והחכמה בהתעצמות הצבא והמדינה באו לידי ביטוי ברור בתוצאות המלחמה. נראה שאין טעם רב לבירור מעמיק של טענות הצדדים, כי האמת מצויה כנראה במקום כלשהו ביניהם, אך חשוב להתמקד במשמעויות ארוכות הטווח של תוצאות המלחמה.

תפיסה חדשה

עד מלחמת ששת הימים היו לערבים הסברים "משכנעים" למה נכשלו במלחמותיהם בישראל. ב־1948 ההסבר הרווח היה שישראל נלחמה נגד מדינות מושחתות. ב"קדש" (1956) היתה זאת קואליציה בינלאומית שבה חברה ישראל למעצמות - ולכן אין להתפלא שניצחה. מלחמת ששת הימים בולטת בעיקר משום שהניצחון בה היה ללא עוררין ובלא יכולת הערבים להמציא שום תירוץ מתקבל על הדעת שמסביר אותו. לא היה אפשר להתכחש לכך שחילות האוויר של כל המדינות שהשתתפו במלחמות ישראל איבדו את רוב מטוסיהם בתוך זמן קצר ביותר. לא היה אפשר להסביר כיצד זה הסתיימה המלחמה כשמצרים מפסידה את כל חצי האי סיני, וחלק ניכר מצבאה מושמד. בצפון צה"ל עלה לרמת הגולן, והיה ברור כי הממלכה ההאשמית איבדה את הגדה המערבית כולל ירושלים, הסמל לשאיפות היהודים ולמפלת הערבים.

לא היו אלה הפלשתינים שהפסידו במלחמה, היו אלה כל צבאות ערב, כי לא היתה כלל "פלשתין" בעולם. ההסבר היחיד שהיה אפשר לחשוב עליו היה הטענה הערבית: "הופתענו", כסיבה למפלה של מדינות ערב. מבחינה זאת היתה מלחמת יום הכיפורים, שש שנים מאוחר יותר, החותמת הסופית למצב החדש: נראה שישראל לא תובס בשדה הקרב. המלחמה ב־1973, שהחלה בהפתעה מוחלטת מבחינת ישראל, הסתיימה בכישלון צבאי גדול של מדינות ערב, שיזמו את המלחמה. דווקא היפוך התפקידים היה כה חשוב לשם חיזוק המסקנה הזאת.

ארה"ב הרוויחה הרבה נקודות מהניצחון הישראלי, בעולם שבו המאבק בינה לבין בריה"מ התנהל הן בצורה ישירה והן (בדרך כלל) דרך מדינות שהיו בעלות ברית של אחת משתי מעצמות העל הללו. ההצלחה של צה"ל ב־1967 הביאה אם כן הן לשינוי מעמד ארה"ב באזור והן לתחילת סופו של החלום להשמיד את ישראל באמצעות מאמץ צבאי ממוקד של צבאות ערב.

הראשון שכנראה הבין את המצב החדש לאשורו היה אנואר סאדאת, וההבנה הזאת היתה בלב האסטרטגיה הגאונית שלו שש שנים מאוחר יותר, במלחמת יום הכיפורים, מלחמה שתכליתה היתה להגיע למו"מ עם ישראל בחסות אמריקנית. בששת הימים היה סאדאת מספר 3 בצמרת המצרית, אפור ונחבא אל הכלים. אפשר שאז נזרע אצלו הזרע שהוביל להסכם השלום בין ישראל למצרים, עשר שנים מאוחר יותר.

המלחמה שינתה את הגיאוגרפיה סביב ישראל. הדבר בא לידי ביטוי בעלייה לרמת הגולן ובשליטה על חצי האי סיני, אך בעיקר בלט השינוי מול מרכז המדינה. כיבוש יהודה ושומרון הרחיק את האפשרות לחנוק את ישראל במימד הצר, 11 הקילומטרים בין טול כרם לחוף נתניה היו סיוט אסטרטגי מאז הוקמה המדינה, אך לא עוד. ישראל קנתה מימד מסוים של עומק לצורכי הגנתה. יתר על כן, לישראל היו לפתע שטחים נרחבים שאפשר "לסחור" בהם תמורת הסכם מדיני.

בישראל וברחבי העולם היהודי השתנתה כליל תחושת הביטחון. ערב המלחמה הוכן גן ציבורי גדול בת"א כבית קברות זמני, כי היתה הערכה שיהיו אלפי הרוגים (הכמות היתה נמוכה יותר). המונחים שבהם השתמשו ידידי ישראל, בעיקר בקהילות היהודיות ערב המלחמה, הזכירו את השואה, ואפילו בצמרת היו מי שפיקפקו באפשרות הניצחון, אבל המלחמה שינתה הכל.

אחריה היה ברור שישראל היא מעצמה צבאית במונחי המזרח התיכון, וכי צה"ל נבנה נכון ויכול להתמודד עם הסצנריו הכי קשה שעליו חשבו המתכננים הצבאיים, מול כל שכנותיה של ישראל, היוצאות נגדה למלחמה במקביל. בדרך אל המלחמה למדה ישראל כי אי אפשר לסמוך על ערבויות בינלאומיות ועל כוחות זרים כמי שיבטיחו את ביטחונה. הראשונות נמוגו כלא היו כשנאצר הכניס את צבאו לסיני, וכוח האו"ם, שהיה פרוס בשטח במטרה לחצוץ בגבול בין הנצים, התפנה בבושת פנים לבקשת נשיא מצרים.

שינוי בעולם הערבי

בעיני רבים ממפקדי צה"ל היתה המלחמה ב־1967 פרק נוסף של מלחמת השחרור, בעיקר באשר להשלמת שחרור ירושלים ויו"ש. בצה"ל התקבע בעקבות המלחמה מעמדם המרכזי של חיל האוויר והשריון כמרכיבי ההכרעה. היתה בכך הכרה שחיל האוויר הוא שיצר את הבסיס לניצחון, כשפתח בהפתעה את המערכה.

התפקיד החשוב שהיה להגנה המרחבית בתפיסתו של צה"ל, בגלל הקרבה של היישובים האזרחיים לגבולות סוף מלחמת העצמאות, נמוג. צה"ל נבנה על בסיס של אוגדות משוריינות, שערב המלחמה היו בבחינת מיפקדות מאולתרות. אך לעומת זאת, לא הוסקו המסקנות הנכונות באשר לאופי ההיערכות למלחמה הבאה, גם כשהיה ברור כמה חודשים אחרי הפסקת האש כי צבאות מצרים וסוריה נבנים מחדש לעוד סיבוב.

היוהרה שמקורה בהצלחה מנעה את החשיבה המקצועית שהכרחית לצבא. את מלחמת יום הכיפורים, שש שנים מאוחר יותר, פתחו רבים ממפקדי צה"ל כאילו היה זה היום השביעי של מלחמת ששת הימים. תמיד אומרים שיש להתכונן למלחמה הבאה ולא לקודמת, ואחרי מלחמה מוצלחת לקח זה מורכב יותר למימוש - צה"ל למד זאת בדרך הקשה. בד בבד, הלאומיות הערבית, בעיקר במובנה הנאצריסטי, ירדה כמעט מהבמה. היא לא עמדה בכישלון הבוטה של 67'. ייתכן שתוצאותיה של מכה זאת היו בעלות ממדים היסטוריים משמקובל לחשוב, ושרידיה כנראה עדיין מהדהדים באביב הערבי, שכילה את שארית האמונה בלאומיות הערבית. ברור שהכישלון המהדהד הביא לעליית כוחות אחרים בעולם הערבי, כתחליף ללאומיות שנכשלה, כולל התפיסה האסלאמית שהרוויחה מהכישלון של יריבתה המודרנית.

"השאלה הפלשתינית"

החיבור לערביי יו"ש חידד את הזהות הפלשתינית של ערביי ישראל, אך הביטול של הממשל הצבאי, כמה חודשים לפני מלחמת ששת הימים, וממדי הכישלון של מדינות ערב במלחמה - הביאו לשינוי עמוק, כי ערביי ישראל הבינו שאין סיכוי להסב לאחור את תוצאות מלחמת העצמאות. במידה רבה החל אז התהליך הארוך של התחברותם לחברה הישראלית. איש לא תכנן זאת, אבל המציאות החדשה מבחינת יחס המדינה לאזרחיה הערבים מחד, והכישלון הברור של מדינות ערב מאידך, יצרה תנאים אחרים לגמרי מנקודת המבט של המיעוט הערבי בארץ. ועדיין, עוד ארוכה הדרך להשתלבותם כישראלים.

המרכיב העיקרי שמשפיע עד היום על השיח הציבורי הפנימי ועל מערכת היחסים עם מדינות העולם הוא העובדה שבששת הימים הפכה ישראל לבעלת הבית של יו"ש ורצועת עזה, שבהם התגוררו מאות אלפי פלשתינים, שלא גורשו ולא ברחו. תחת השלטון הישראלי חיים היום ביו"ש כ־2 מיליון פלשתינים, ועוד קרוב למספר זה בעזה, שבה ישראל כבר לא שולטת אך מקיימת סביבה הסגר.

"השאלה הפלשתינית" היתה למוקד הבעיה של "הסכסוך הישראלי־ערבי". נכון שהעולם הערבי סירב להכיר בזכות קיומה של מדינת יהודים עצמאית גם לפני 1967, ונכון ש"הארגון לשחרור פלשתין" (אש"ף) ואחריו פת"ח הוקמו על ידי הפלשתינים לפני שליטת ישראל ב"שטחים", כפי שמכונים כיבושי 67', אבל במערכת הבינלאומית מתמקד המאמץ מאז מלחמת ששת הימים ברעיון שכותרתו "שטחים תמורת שלום". האירוניה היא שבמידה רבה אפשר לומר שתודעתית ופוליטית, מלחמה זו קיבעה את קיומו של עם פלשתיני. עד אליה לא היה חיבור בין הרצועה שנשלטה על ידי מצרים לבין יו"ש שנשלטו על ידי ירדן, ושום מדינה ערבית לא דרשה לתת עצמאות לפלשתינים. הן לא חלמו ליזום מהלך שכזה.

בישראל מתמקד הדיון בשאלה הפלשתינית ברמה העקרונית והאידיאולוגית. מצד אחד חסידי "ארץ ישראל השלמה", הטוענים כי ב־67' חזרנו למקומות הקדושים שעליהם חלמו דורות, לציון ולירושלים. "זאת ארצנו", אמרו, ואין לוותר עליה. מי שלא יתעקש על זכותו בחברון ובירושלים יאבד את הזכות בתל אביב ובחיפה. בצד השני ניצבו חסידי "שתי מדינות לשני עמים", האומרים כי הכיבוש משחית, גם כשהוא הומני יותר מהמקובל בעולם, לכן המשך המצב הנוכחי יפגע ביסוד המוסרי ובאופי היהודי של החברה במדינת ישראל.

ברמה המעשית, ברור ששני הפתרונות ישאירו את ישראל עם בעיה קשה ביותר: אין לבעלי התפיסה של שתי מדינות פתרון משביע רצון לאיום שתיצור מדינה עוינת ביו"ש, 25 ק"מ מתל אביב, כאשר ישלוט בה חמאס (או המדינה האסלאמית); ומנגד אין לרוצים מדינה אחת בין הירדן לים פתרון לאיום שייווצר מקיומו של מיעוט בן 40 אחוזים במדינה, שתהפוך בשל כך מיהודית לדו־לאומית או שלא תהיה דמוקרטית.

הבחירה היא אם כן בין שני איומים, חיצוני או פנימי. אין פתרון "נכון" לשאלה, ואין לדעת מה היה המצב בשטח ללא המלחמה, האם ירדן היתה שורדת או שישראל היתה עומדת היום מול מדינה פלשתינית המשתרעת מעיראק ועד רמאללה. עם זאת, ברור שתוצאות המלחמה עומדות היום בלב האתגר של מדינת ישראל.

דברי סיכום

בתולדות מדינת ישראל הצעירה תירשם התקופה שבין יום העצמאות ה־19 של המדינה - עת החלו הידיעות על זרימת הצבא המצרי לסיני ב־1967, לבין שנתה ה־26 - עת נחתמו הסכמי הפסקת האש עם מצרים לאחר מלחמת יום הכיפורים הקשה, כשבע שנות ההתבגרות של מדינת היהודים.

התהליך החל בדאגה עצומה באשר ליכולתה של מדינת ישראל לעמוד מול אויביה - לפני ההחלטה לצאת למלחמת מנע ביוני 67', ותקופת אופוריה - עקב הניצחון המדהים בתוך שישה ימים, שבעקבותיו הגיעו שנים של זחיחות דעת - שהסתיימו בדם, אש וכישלון בתחילת מלחמת יום הכיפורים.

עם כל זה הגיעה ההתנערות מהשפל הצבאי והמורלי בסוף המלחמה הקשה באוקטובר 1973, והפנמת הלקחים ומידות הצניעות והזהירות - הראויים למדינה ששולי הביטחון שלה נותרו (וייוותרו) צרים גם לאחר הניצחון המפואר ביותר שלה. הדברים באו לידי ביטוי בהסכמי הפסקת האש של תחילת שנת 1974, ולידי מיצוי בחתימת הסכם מדיני עם האויבת השכנה, מצרים, בתוך שלוש שנים.

כשמלאו לה 19, עברה מדינת ישראל בשישה ימים מהשאלה האם אפשר למנוע את השמדת מדינת היהודים לשאלה איך נכון יותר לחיות בה. זה היה ההישג החשוב ביותר של המלחמה ב־1967, כי עברנו מהישרדות למבט אל העתיד, מפחד וחשש לביטחון.

על אף הקשיים הלא פשוטים ועוצמת הוויכוח באשר לתשובה הראויה לשאלה השנייה, כשאולי תוצאות המלחמה אף מכבידות על מתן התשובה, נראה שהגיוני להעדיף לדון בה - על פני דיון בשאלה הראשונה. ¬

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו