יום שישי לפני הצהריים במטבח ביתם של הצלם מיכה בר־עם ורעייתו אֹרנה. הנכד, אוריין, מסתובב בבית, מחפש במה לשחק. הוא מצא את ארגז הכלים של סבו ומנסה לבדוק כל מכשיר ומכשיר. בר־עם מתבונן בו בעין הצלם שלו, שהנציחה רגעים איקוניים בתולדות המדינה. "רק את הנכדים אני מצלם עכשיו", אומר חתן פרס ישראל לצילום לשנת 2000 וחבר סוכנות הצילום "מגנום" המהוללת.
"מיציתי את העניין, את הסקרנות, את המשיכה", הוא אומר. "כשאני מצלם את הנכדים אני משתמש במצלמה דיגיטלית, אבל אני לא אוהב את זה. אין לי שליטה טכנית בה, יש דיליי שמעצבן אותי ומקשה עלי לתפוס את הרגע ממש. זה לא שקמתי יום אחד והחלטתי להפסיק לצלם, פשוט הרגשתי לפני כמה שנים שאיבדתי את התשוקה". בר־עם יוצא לכמה רגעים מהמטבח, והמילים שאמר נותרות תלויות, מתערבלות עם אדי הבישולים של ארנה.
• • •
בתערוכה שמוצגת בימים אלו במוזיאון ישראל בירושלים, "מיכה בר־עם: 1967", מרגישים בתשוקה הבוערת של בר־עם, בחיפוש העיקש שלו אחר אותו רגע מכריע שאסור לאפשר לו לחמוק לתהום הנשייה אלא יש לתפוס אותו בעדשה, כמו צייד, ולהנציח אותו כדימוי מצולם. בר־עם,87, שמתוודה כיום ש"קשה לו לתפוס את הרגע", העמיד בקריירה שלו גלריה עצומה של רגעים מכריעים, שיחדיו מרכיבים נרטיב שהוא בו בזמן לאומי ואישי, נרטיב שבו משתקפים זה לצד זה, סיפורו של האדם הפרטי מיכה בר־עם וסיפורה של מדינת ישראל, על המרקמים החברתיים החמקמקים המרכיבים אותה.
"התערוכה מתחקה למעשה אחרי יומן הצילום של בר־עם משנת 1967, שנה גורלית בתולדות המדינה, אך גם בתולדות האמנות הישראלית", אומר נעם גל, האוצר לצילום של מוזיאון ישראל ואוצר התערוכה. היומן, שמוצג בתערוכה, כתוב בכתב ידה המסודר של ארנה בר־עם, שותפה מלאה ביצירה ("ארנה היתה, למזלי הרב, הארכיבאית", אומר בר־עם, "היא מסודרת ממני בהרבה"), ומציין את תאריך התמונה, סימונה ותיאור קצר של התצלום. "1967", ממשיך גל, "היא שנת מפנה: לפניה עידן של הזדהות מוחלטת עם המדינה והחזון הציוני, עם האמונה שהקמת המדינה היא נס, לא פחות, ואחריה - עידן של הטלת ספק, סימני שבר והיפרדות ביקורתית של האמנים מן המדינה".
גם מבחינה אמנותית מסמנים הצילומים את הגבולות הנזילים שבין צילום עיתונאי לצילום אמנותי. "בר־עם לכאורה אינו צלם־אמן, הוא קודם כל פוטו־ז'ורנליסט, מתאר ומתעד באמצעות המצלמה", מוסיף גל, "אבל אחרי 67' קו הגבול בין צילום כזה לבין צילום 'אמנותי' אינו תמיד ברור".
התצלומים בתערוכה מסודרים בסדר כרונולוגי לאורך קירות האולם, החל בתצלומים מינואר 67' של הקו העירוני בירושלים - אותו קו תפר בן 7 ק"מ שחצה את העיר והיווה את קו הגבול בין הצד המערבי, הישראלי, לחלק המזרחי של העיר שנכבש ב־48' על ידי הלגיון הירדני - וכלה בתצלומים מדצמבר 67', אחד מהם ממנזר סנטה קתרינה בסיני הכבושה וסמוך לו תצלום של ברק, בנו הפעוט של בר־עם, שנולד במארס באותה שנה ועשה את צעדיו הראשונים בגינת הבית ברמת גן.
השיטוט בין התצלומים חושף את המתח, שעליו דיבר גל, בין ההזדהות עם המדינה והביקורת עליה. כך, למשל, בסדרת התצלומים של הקו העירוני. בצדו המזרחי של הקו נראה הצד הירדני שוקק חיים, ואילו בצדו המערבי - שממה ועזובה. איש לא נראה בצד הישראלי מפחד הצלפים הירדנים. אך זאת לא כל התמונה. "הצילומים האלה הם לא רק של סכנה צבאית, הם גם של מתח חברתי", אומרת ארנה, "על קו התפר היו שכונות עוני, מוסררה למשל, שבהן חיו אנשים בתנאים קשים. משם צמחו מאוחר יותר הפנתרים השחורים". ומיכה מוסיף, "הייתי הצלם הראשון שתיעד את הפנתרים בתחילת שנות ה־70, חייתי איתם והברחתי אותם כשהמשטרה רדפה אחריהם".
"לא הייתי רק מתעד"
בתערוכה שזורים שתי וערב הביטחוני והחברתי, הפוליטי והאישי. כך, מיד לאחר תמונות קו הגבול, יוצאים בר־עם ומצלמתו למסע בעיירות הפיתוח, בעקבות המצב הכלכלי הקשה של אותם ימים. "לפני המלחמה היה מיתון נורא, ומיכה הלך בעקבותיו לאור עקיבא, ליבנה, לטבריה, שם אפשר היה לתפוס אותו באופן המשמעותי ביותר", אומרת ארנה.
איך קיבלו אותך, צלם אשכנזי מהמרכז?
"חלק מהסוד ומהכישורים החשובים של צלם הוא ליצור תקשורת בין־אישית. ברור שהם היו חשדנים, הביטו בי וכאילו אמרו 'אתה רוצה להראות אותנו בעוניינו?' אך אני הבנתי שאני נמצא בתוך סיפור שמחפש מישהו שיספר אותו. לא הייתי רק מתעד - אני לא אוהב את המונח הזה 'מתעד', ביטוי יבש לטעמי - הנושא הזה היה מאוד קרוב ללבי".
בתצלומים מעיירות הפיתוח מזהה מבטו החודר של בר־עם את מי שלימים כונו "השקופים" - קהילות שלמות שנמצאו מתחת לרדאר הלאומי, בשולי הנרטיב של המדינה הצעירה. בר־עם מצלם התקהלות ליד דוכן ממכר של כרטיסי הגרלה של מפעל הפיס באור עקיבא - "מסחטת כספים והונאה", אומרת ארנה - קשיש בכובע ברט מציץ ממרפסת שיכון בבית שמש, פתח אטליז בפתח תקווה, ודימוי חזק במיוחד: שתי קשישות - אחיות? חברות? - מצטופפות על מיטה בבית מט לנפול בטבריה.
"כצלם אתה לא פותר את הבעיות, רק מציף אותן". בר־עם בביתו // צילום: גדעון מרקוביץ'
"נסעתי לטבריה, עיר שמועדת לרעידות אדמה, בעקבות כמה ימי גשם רצופים שמוטטו שם כמה בתים. מצאתי באחד הבתים שם את שתי הזקנות האלה, מתכרבלות במיטה אחת, והן הראו לי מכתב על הפינוי הצפוי שלהן מחברת הבנייה 'רסקו'".
מהתצלום עולה תחושת מצוקה גדולה. אי אפשר שלא להרהר מה עלה בגורלן של הקשישות. אני שואל את בר־עם לאן הן עברו ואם הצליחו להסתדר, אך הוא מושך בכתפיו: "כצלם אתה לא פותר את הבעיות, אתה רק מציף אותן".
במקביל לשיטוטיו בארץ וחיפושיו הבלתי נלאים אחרי סיפורי חדשות ורגעים להנצחה, מתחוללת גם דרמה פרטית קטנה בחייהם של הזוג בר־עם. בפברואר 1967 ארנה נמצאת בחודש התשיעי להריונה הראשון. בינות לתצלומים מן הפריפריה מצולמת ארנה עם בטן גדולה והחתול יעקב מתכרבל על ירכיה, ומיד אחרי ארנה בקופת חולים, לקראת הלידה. בר־עם, חושב כמו תמיד על הרגע הצילומי המכריע, נחוש לצלם את הלידה.
"היום כל אחד מביא לחדר לידה תזמורת, תופים, מצלתיים, את כל העולם ואשתו. אז זה לא היה מקובל. פנינו לאחראי למחלקת היולדות בבית החולים תל השומר, פרופ' סר, וביקשנו ממנו לצלם את רגע הלידה, את בואו לעולם של בננו הבכור. הוא אמר 'אין בעיה, בואו לחלון וצלמו את התינוק שעה־שעתיים אחרי שירחצו ויסדרו אותו'. הוא כלל לא הבין על מה אנחנו מדברים. כשהסברנו לו שאנחנו רוצים לצלם את הלידה עצמה, הוא סירב בתוקף. הגענו ואמרנו לאחיות שדיברנו על הצילומים עם פרופ' סר, אבל לא הזכרנו שהוא סירב... כשהגיע הרגע הלבישו את מיכה בחלוק ומסכה", אומרת ארנה, "הוא עשה את שלו ואני את שלי". מסדרת הצילומים נוצרה כתבה מצולמת, חדשנית מאוד לזמנה, שפורסמה בגיליון הראשון של המגזין "את", בעריכת טומי לפיד הצעיר.
חייל ישראלי מנתץ את השלט "סמטת אל־בורק" בדרך לכותל המערבי, ירושלים, יוני 1967
"היום אנו פחות מיליטריסטים"
התינוק ברק נולד ב־8 במארס 1967. בארץ מהדהדים באותו הזמן תופי המלחמה. בר־עם מצלם ברחובות תל אביב ילדים ממלאים שקים בחול בשדרות ירושלים ביפו. על לוח המודעות של קולנוע "צפון" מישהו הדביק על גבי כרזה של הסרט "אל סיד" מודעה מטעם פיקוד העורף - "אזרח, הכן מקלטך לשעת חירום" - ובה, בין השאר, הוראות להתקנת בית שימוש במקלט: "הכן ארגז מלא חול וארגז נוסף מלא סיד והכנס דלי אחד עבור כל 25 נפש".
"אני חייב תודה למדביק הכרזות שעשה את הקומפוזיציה המדהימה הזאת", אומר בר־עם בהומור יבש, וארנה מוסיפה: "קשה לתאר את השבועות שלפני המלחמה. האווירה היתה שהמדינה הולכת להיהרס, היו בדיחות איומות על האחרון שצריך לכבות את האור". המלחמה ממשיכה לרבוץ בפתח. בהמשך התערוכה מופיע תצלום של המצעד הצבאי שנערך בירושלים בחודש מאי, שבועות ספורים לפני פרוץ המלחמה. "המצעד הזה היה צעדת התגרות", אומר בר־עם. "צילמתי לאורך השנים הרבה מצעדים של צה"ל. היום אנחנו פחות מיליטריסטים. המצעד אז היה החצנה של תחושת הכוח".
לא עובר זמן רב וכלי הנשק שהוצגו לראווה פותחים באש חיה. תחילה מצלם בר־עם הפצצה בקיבוץ גדות, לרגלי מה שכונה אז "הרמה הסורית" (רמת הגולן של היום). "גדות היה מועד להפגזה כל הזמן. יום אחד הגעתי לשם, העמדתי את הרכב, ופתאום החלה הפגזה. צילמתי אנשים רצים לשוחות", אומר בר־עם, וארנה, בת המושבה כנרת הסמוכה, מוסיפה: "מי שלא גדל באזור לא יודע איך זה היה אז. התחושה היתה שהם יכולים לירוק עלינו וזה יפגע. והם גם עשו את זה מפעם לפעם".
מנזר סנטה קתרינה. סיני, דצמבר 1967
בתצלום מופיע אחד מבתי היישוב לאחר ההפצצה, ובקדמת התצלום, בחצר, זרוק לול ילדים ריק. האם בר־עם חשב כשצילם את התמונה על התינוק בן החודשיים שמחכה לו בבית ברמת גן? "כמובן שיש לך אסוציאציות כשאתה מצלם, אבל אתה לא חושב יותר מדי. זו פעולה יותר אינטואיטיבית".
ערב המלחמה נמצא בר־עם בירושלים ומצלם את חברי הממשלה ואת הפיקוד העליון של הצבא. בתמונה אחת מצולם ראש האופוזיציה, בגין, מחכה בסבלנות מכמירת לב לפגישתו עם ראש הממשלה אשכול, בחדר המזכירוֹת, תנ"ך וסיגריה בידיו, ותמונתו של אשכול משקיפה עליו ממעל. לישיבות הממשלה בר־עם, כמובן, לא יכול להיכנס, אך הוא נכנס לחדר בתום הישיבה לצלם ואולי לאסוף את הפתקים שמעבירים חברי הממשלה זה לזה בשעת הישיבה. בתצלום של ישיבה שזה עתה הסתיימה נראות שתי מנקות שבוחנות את בר־עם בעוינות ומזדרזות לפנות את השולחן. "הנשים האלו לא רק מנקות מאפרות, הן מנקות סודות", אומר בר־עם.
אני תוהה באוזני בר־עם עד כמה בריאה הקרבה הזאת שבין עיתונאי ופוליטיקאי או מפקד בכיר בצבא. "היחסים שלי עם רבים ממפקדי צה"ל והפוליטיקאים היו של כבוד הדדי: אני אהיה הזבוב על הקיר, ואתם אל תפריעו לי לעבוד. לרוב הצלחתי להתנער מכל מה שנדמה לי כחיבוק חזק מדי מאנשי השררה. בין רבין וביני היתה היכרות קלה וכבוד הדדי. הוא היה מפקד החטיבה שלי במלחמת העצמאות - הייתי בגדוד השישי של חטיבת הראל בפלמ"ח - וההיכרות איתו אפשרה לי נגישות שנשאה איתה גם אחריות מסוכנת. חשוב היה לי לא להיחשב ל'צלם מגויס', כפי שמנסים להדביק לאנשים כמונו שמנסים להיות קרובים לאקשן".
רגע לפני יריית הפתיחה של המלחמה אורב בר־עם ללוי אשכול ביציאה מישיבה מכרעת, ומצלם אותו בהפתעה, מציף אותו בפלאש חזק ומבהיק. התצלום, אומר האוצר נעם גל, חושף את דימויו הציבורי של אשכול באותם ימים, כפי שניכר גם מן הנאום המגומגם המפורסם שלו ערב המלחמה. אשכול עושה למצלמה מן מחווה מוזרה של אגרוף, "הוא עשה את זה בצחוק, זו היתה מין מחווה ידידותית", אומר בר־עם, אך ידיו המורמות של אשכול המסתירות את פיו, והזווית האלכסונית החדה של התצלום, משקפות היסוס וחולשה יותר מאשר כוח והחלטיות.
התצלום הבא צולם בסיני. טנק ישראלי בהפוגה בין הקרבות, ועליו נשענת כרזת ענק של נאצר. "שלל מלחמה", אומר בר־עם. מיד אחר כך בר־עם בירושלים, בדרך לשער האריות, בשעת הקרבות.
איך הגעת כל כך מהר לירושלים?
"נסעתי עם הצלם קורנל קאפה (אחיו של הצלם הגדול רוברט קאפה; מ"א) לסיני ברכב שכור שחזר ונתקע בחולות בעקבות הטנקים של שרון בדרך לאבּוּ עַגֵילַה בסיני. כששמעתי שחוסיין תקף את ירושלים, אמרתי לקורנל שבסיני כבר הייתי, במלחמת העצמאות, אבל בירושלים לא ביקרתי כבר אלפיים שנה. סובבנו את האוטו והגענו לירושלים עם היחידות הלוחמות. כלל לא התכוונו להגיע לשם. ההחלטה להיכנס למלחמה נגד הירדנים התקבלה רק לאחר שחוסיין הורה להפגיז את ירושלים המערבית. כלל לא היתה כוונה לכבוש את העיר ערב היציאה למלחמה".
בירושלים מצלם בר־עם כמה מהתמונות האיקוניות ביותר שלו: צנחנים על הר הבית; פרידה מרגשת של חייל מאמו; חייל עם כיפה סרוגה המצולם בגבו בשעת תפילה בכותל - "נקודת מפגש היסטורית בין משיחיות לבין כוח צבאי", אומר בר־עם - וחייל מוחה בגרזן את שמה הערבי של סמטה סמוך לכותל.
כמיהה לשקט ולנחמה
אף על פי שכמעט אין בתערוכה תמונות שבהן מוות מוחשי, הוא מרחף כצל מעל תצלומים רבים בה. מתצלומים מהפגנת נטורי קרתא נגד ניתוחי גופות ועד לסדרת תצלומים של בתי קברות, מלפני המלחמה וגם לאחריה. שוב ושוב חוזר בר־עם לצלם בתי קברות: בית העלמין הצבאי בעפולה, בית הקברות שנכבש זה לא מכבר בהר הזיתים, מערות קבורה עתיקות בנחל קדרון.
ואולם התמונה המקאברית ביותר באה דווקא מהחזית הצפונית. בתצלום מופיע מועדון מאולתר בבסיס צה"ל ליד קוניטרה ברמת הגולן. על קירות המועדון נכתב: "דיסקוטק המוות, ערב ערב תהרוג אותנו להקת 'הגוויות' בתוכנית: 'המוות'". ובסמוך: "סכנה, חיילים אדישים". בר־עם מנסה להסביר את התמונה: "אני לא סוציולוג, קשה להבין את זה, אבל זה נראה לי מן הומור מקאברי של חיילים שמבקשים לבטא את הטירוף שמייצרת המלחמה, אלה כתובות המבטאות את הלך רוחם של חיילים שאיבדו חברים", הוא אומר.
צילום פורץ דרך. "הלידה", 8 במארס 1967, לידת ברק, בנו של בר־עם
בתוך פחות משבוע הסתיימה מלחמה עקובה מדם עם השלכות שעודן משפיעות השפעה מכרעת על חיינו היום. בר־עם, מתוך חוש נבואי כמעט, מרבה לצלם פליטים. בני העיר קוניטרה עושים את דרכם צפונה, לדמשק. פלשתינים חוצים את הירדן בדרכם חזרה לכפרים שמהם ברחו. תושבי סיני עושים את דרכם דרומה, למצרים. אישה מצרית נראית באוטובוס הנוסע דרומה, ידה הפתוחה שלוחה מבעד לדלת האוטובוס שנסגרה עליה. מה היא שכחה? מה הותירה מאחור? בתמונה נוספת נראים שבויי מלחמה ערבים ישובים באוטובוס, על בגדיהם מצוירת האות שי"ן (=שבוי), והם בדרכם חזרה לביתם לאחר חילופי שבויים. בתמונות אחרות מצולמים אסירי פת"ח, מיישירים מבטים עוינים למצלמתו של בר־עם.
עם תום המלחמה נוצרת בשטחי הגדה מציאות חדשה. סדרת תמונות, מעט מוזרות במבט ראשון, מן הכפר א־לבד במערב השומרון מתארת מרדף אחר מחבלים.
בר־עם: "לאחר המלחמה היתה התקפה של מחבלים על קיבוץ יד חנה, השוכן בין נתניה לטול כרם. העקבות הוליכו לכפר, וכוחות הביטחון שהגיעו לשם ריכזו את כל הגברים בכיכר והסבירו להם שמחפשים את המפגעים. כוחות הביטחון רצו לדעת מי מהגברים בני הכפר ומי לא. לשם כך היה צריך משתפי פעולה בני הכפר. את משתפי הפעולה כיסו בשקים עם חורים לעיניים כדי שזהותם לא תיחשף, הושיבו אותם במכונית של השב"כ והעבירו לפניהם את כל הגברים בכפר. המשת"פים הצביעו מי שייך לכפר ומי לא".
אפריל 1967, הפגזה בקיבוץ גדות
בתצלומים נראים הפלשתינים עוברים מול המכונית, מבטיהם עצבניים ודרוכים, וחייל חמוש משגיח עליהם. על המכונית שבה יושבים המשת"פים מודבק סטיקר ביטחון שדה של השב"כ: "מחיר הפטפוט - דם". "בסוף הרי יהיה דם", מוסיף בר־עם. בתמונה האחרונה בסדרה מגישים מכובדים מהכפר קפה לחיילים ומביאים את הסיטואציה המקאברית הזאת לסוף אירוני.
בתום שנה עמוסת ריגושים ואימה, בדצמבר 1967, מבקש בר־עם להתבודד מעט ויורד לסיני, למנזר סנטה קתרינה, ושוהה שם שבוע. במהלך שהותו הוא מתיידד עם אחד הנזירים, האב נאופיטוס, ומצלם אותו במה שנעשתה לאחת מתמונותיו הידועות ביותר. "באחד הלילות ישבנו והורדנו יחדיו איזה בקבוק אוזו. רציתי לצלם אותו. על פי רוב אני מצלם בלי פלאש, באור טבעי. ביקשתי ממנו לשמור על תנוחתו ולא לזוז וצילמתי שתיים־שלוש שניות בחשיפה ממושכת לאור העששית".
התצלום אולי מרמז על הכמיהה לשקט ולנחמה לאחר רעשי המלחמה. תצלום נוסף, אחרון חביב, חוזר שוב לברק בר־עם הקטן, בן תשעה חודשים, שלומד ללכת בחצר, ברמת גן, דוחף את העגלה והולך בשביל המתעקל הלאה, מעבר לגבולות התצלום. "אתה יכול לראות בזה סוף אופטימי או פסימי", אומרת ארנה בחיוך, "איך שאתה רוצה. אנחנו הרי יודעים איזה עתיד חיכה לו. אני, בכל אופן, מעדיפה להסתכל על זה באופטימיות".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו