9בינואר 2015. זהו התאריך שבו השתנו חייה של עדן מדר (17), תלמידת כפר הנוער ימין אורד, מן הקצה אל הקצה. מדר, אז בת 15, חוזרת הביתה מבית הספר לביתה ברובע ה־12 השקט בפאריס. היא כבר היתה ממש קרובה. אלא שאז נכנס אמדי קוליבאלי, איש דאעש, אל מרכול "היפר כשר" - והחל לירות ולתפוס בני ערובה. "סמוך למרכול, פתאום הגיעו שוטרים ופשוט 'קפצו' עלי ולא נתנו לי לעבור, אבל גם לא הסבירו לי מה קרה. מאוחר יותר הבנתי שבפנים היו בני ערובה. מחשש למחבל נוסף, הם לקחו אותי עם עוד שני אנשים מבוגרים יחסית ואמרו לנו לשכב על הכביש מתחת לניידת המשטרה ולהיות בשקט". שעתיים שכבה מדר על האספלט, מסביבה קולות נפץ ואנשים היוצאים מדעתם מרוב חרדה.
את זוכרת מה הרגשת?
"בעיקר לא הבנתי מה קורה, לא הבנתי כלום. נשכבנו מתחת לניידת משטרה על הכביש והרצפה היתה קרה, אבל גם היה לי חם. הכל היה מבולבל. לא הבנתי מה אני עושה שם בסיטואציה. לא ידעת מה קורה ולמה אני פה. כשראיתי בטלפון הנייד שלי שהיה פיגוע, התקשרתי לאמא שלי לעדכן אותה שהיה פיגוע ושאני בסדר, אבל לא יכולה לחזור הביתה ונמצאת ברחוב. לא אמרתי לה שאני שוכבת על הרצפה, חיכיתי כדי לא להדאיג אותה. אני זוכרת שלידי היתה אישה מבוגרת. היא התקשרה למשפחה ואמרה להם: 'אתם יכולים לבוא בשבת הביתה, אבל לא בטוח שאני אחיה'. היא התקשרה להיפרד מהם. כששמעתי אותה הייתי בשוק, עד אז לא חשבתי שזה רציני ושאנחנו בסכנת חיים".
ארבעה יהודים נרצחו באירוע הטרור שהרעיד את אמות הספים של הקהילה היהודית בצרפת. על פי הדיווחים, עם כניסתו למרכול ירה המחבל למוות לפחות בשניים מבני הערובה. כ־15 אנשים ששהו במרכול באותו הזמן נמלטו למרתף והסתתרו שם, חלקם בתוך חדר הקירור. לדבריה, האירוע נמשך זמן רב. "מדי פעם השוטרים היו באים להגיד שהכל בסדר. הם הביאו לנו אטמי אוזניים, אמרו לנו לעצום עיניים וביקשו שנמשיך להיות בשקט".
בכית?
"לא בכיתי. דווקא כשאני בלחץ, אני מנסה לצחוק. זה אמנם נמשך שעתיים, אבל בשבילי זה הרגיש כמו שבוע מתחת לאוטו. פתאום שמענו יריות ורעש של זכוכיות מתנפצות מכיוון המרכול. כמה דקות לאחר מכן הכל הסתיים, הוציאו אותנו מתחת לרכב ורצתי הביתה". לאחר הפיגוע לא רצתה מדר לצאת מהבית. "במשך חודש לא הלכתי לבית הספר, לא חזרתי ללימודים. בסופו של דבר, החלטתי שאני מתרחקת ומגיעה לישראל לנשום אוויר. הייתי בישראל חודש, ואז חזרתי לצרפת ואמרתי לאמא שלי שאני לא רוצה לחזור לבית הספר או לגור בצרפת, שאני רוצה לגור בישראל. בהתחלה היא לא הסכימה, כי אנחנו מאוד קרובות והיא לא רצתה שאעזוב אותה. אבל כשהיא ראתה שלא טוב לי בפאריס ואני כל הזמן נצמדת לטלוויזיה לראות אם יש או אין פיגועים, היא הבינה ושיחררה".
חולמת להיות לוחמת
בנות המשפחה חיפשו לעדן מסגרת מתאימה והגיעו לתוכנית נעל"ה ("נוער עולה לפני הורים"), שבמסגרתה מגיעים בני נוער יהודים מכל העולם לחיות וללמוד בכפרי נוער בישראל. בהחלטה משותפת היא הגיעה לכפר הנוער ימין אורד שבשולי הכרמל, סמוך ליישוב עין הוד. כבר שנתיים היא מתגוררת כאן עם בני נוער עולים נוספים שהגיעו מצרפת, מברזיל ומרוסיה במסגרת התוכנית, לצד בני נוער שהגיעו ללמוד במסגרת פנימייה. זוהי מעין שמורת טבע ירוקה לבני נוער: בית הספר נמצא רק כמה צעדים מהמגורים, בית הכנסת ממוקם בליבו של המתחם, ולרשותם של הנערים והנערות עומדים בריכת שחייה וחוגים רבים.
כשמדר חוזרת אחורה לימיה הראשונים בכפר הנוער, היא זוכרת בעיקר דמעות. "במשך שבוע רק בכיתי, לא רציתי לעשות כלום, לא רציתי לצאת מהחדר, לא הלכתי אפילו ללמוד עברית באולפן". עם זאת, גם אז היה לה ברור שלא תחזור לצרפת. "זה פשוט היה קושי שהייתי צריכה לעבור אותו. בהתחלה לא רציתי לפגוש אף אחד, אבל אחרי שבוע ראיתי שכל הבנות כאן בדיוק כמוני, גם המשפחה שלהן בצרפת והן בארץ והן יכולות לתמוך ולעזור. אז יצאתי מהחדר, התחלתי ללכת לשיעורים והכרתי בנות, שהיום הן כמו אחיות שלי. הייתי רגילה לחיות בעיר וכאן זה כמו קיבוץ, יותר רגוע ויש הרבה טבע, חדר אוכל וחבר'ה. אנחנו שלוש בנות בחדר, חברות כמו אחיות, ישנות, קמות, אוכלות, לומדות וחוגגות חגים יחד".
אחרי הפיגוע, במרכול ברובע ה־12 בפאריס. חותם קשה על הקהילה היהודית // צילום: אי.פי.אי
זו התמונה שהיתה לך בראש?
"עד שהגעתי לפה לא הכרתי את ישראל, כל מה שהכרתי זה את נתניה. מאז שאני כאן ביקרתי במסגרת 'מסע ישראלי' בעוד מקומות כמו הגולן והנגב. הישראלים הם אנשים חמים, עוזרים מאוד אחד לשני, כל הזמן עם חיוך. בצרפת הרגשתי את זה פחות, אנשים חשדנים יותר. ישראלים יותר 'בלאגניסטים', אבל מתרגלים".
מה התוכניות שלך לעתיד?
"אני רוצה להיות חיילת במשמר הגבול, לעשות משהו משמעותי. יש לי חברה ובת דודה במג"ב ועוד בן דוד שמשרת בגולני. אז אני רוצה תפקיד קרבי. מדינת ישראל נותנת לנו כל כך הרבה, ואני רוצה לעזור למדינה ולתרום לחברה ולצבא". כשעדן נשאלת על החלום הכי גדול שלה, היא עונה ללא היסוס: "שהמשפחה שלי תעלה לארץ. ולהיות פסיכולוגית ילדים - אני אוהבת לתת עצות, להקשיב לאנשים ולעזור להם".
"בטוחים יותר כאן"
שניים מחבריה לכפר הנוער, האחים ליאורה (18) ואיתן (17) זנו, השאירו גם הם את הוריהם בצרפת ונפרדו מאחותם, לילך בת ה־13.
ליאורה הגיעה מטולוז לכפר הנוער לפני שלוש שנים, בגיל 15. לאחר שנדדה בין בתי ספר לא יהודיים ולא מצאה את עצמה, החליטה להגיע ארצה. "מבחינת לימודים זה הלך ממש טוב, אבל חברתית קשה להיות יהודייה יחידה בבית הספר. למדו איתי הרבה מוסלמים, והתלמידים כל הזמן שאלו שאלות כמו 'למה את לא אוכלת בשר בחדר האוכל או בבית של חברות?'. הרגשתי לא בנוח. אנשים לא יכולים להבין מה זה להיות יהודי. כמה שניסיתי להסביר, זה כבר היה לא נעים".
ידעת לאן את מגיעה?
"לא ידעתי, אבל שמעתי שבן דוד שלי, שלא היינו בקשר הדוק, נמצא כאן. זה מעט הרגיע אותי והיום אנחנו ממש קרובים. כשהגעתי שמו אותי בחדר עם בנות שאני לא מכירה. מצד אחד זה היה קצת מבהיל ומוזר ומצד שני שמח, כי רוב הבנות הגיעו מצרפת בלי ההורים, אז אני מבינה שאני לא לבד בסיטואציה הזאת.
"עד שהגעתי לפה לא הכרתי את ישראל, כל מה שהכרתי זה את נתניה. מאז שאני כאן ביקרתי במסגרת 'מסע ישראלי' בעוד מקומות כמו הגולן והנגב. הישראלים הם אנשים חמים, עוזרים מאוד אחד לשני, כל הזמן עם חיוך. בצרפת הרגשתי את זה פחות, אנשים חשדנים יותר. ישראלים יותר 'בלאגניסטים', אבל מתרגלים".
איתן הגיע לכפר הנוער כשנה אחרי אחותו הבכורה. תחילה הוא כלל לא רצה לעלות, אלא שבמהלך השנה סיפרה לו ליאורה על כפר הנוער המיוחד, ולבסוף מאמציה השתלמו. "היה לי טוב בצרפת", משחזר איתן. "הייתי בפנימייה פרטית עם תלמידים יהודים וחשבתי לבוא לארץ לעשות צבא, אבל רק אחרי הבגרות. לא חשבתי לעזוב הכל ולהגיע לכאן. באתי לכאן בחופש הגדול לגדנ"ע ומאוד אהבתי, הבנתי שהמקום שלי כאן בישראל. הגעתי לבקר בכפר הנוער, התאהבתי והחלטתי להישאר".
ליאורה זנו (משמאל) על החיים בצרפת: "מבחינה חברתית, קשה להיות יהודייה יחידה בבית הספר. כל הזמן שואלים: 'למה את לא אוכלת בשר בחדר האוכל או אצל חברות?'" // צילום: מישל דוט קום
ליאורה עקבה אחר אירועי הטרור בצרפת, ובהם הפיגוע ב"היפר כשר", מכפר הנוער הפסטורלי. "אמנם הייתי בארץ והרגשנו שאנחנו מוגנים פה, אבל המשפחות והחברים שלנו היו נתונים למתקפת טרור בצרפת. תלמידים כאן היו מודאגים ובשוק, כי חלקם הכירו את הנרצחים מהפיגוע. אני חושבת שכאן אנחנו מאמינים שאנחנו מוגנים, שלא יכול לקרות לנו משהו כמו שקרה בצרפת, אבל זה מפחיד כי זה יכול לפגוע שם בבני משפחה. בכל פעם שיש הודעה על פיגוע, אנחנו ישר מתקשרים הביתה לדעת שהכל בסדר".
גם בישראל יש פיגועים.
"אנחנו יודעים שכאן יש פיגועים יותר מאשר בצרפת", עונה איתן, "אבל אנחנו מרגישים פה ביחד, עם חזק. בכל מקום יש חיילים ברחוב, במקומות הקדושים, ברכבת. אנחנו רואים את זה ומרגישים בטוחים יותר. אנחנו במדינת ישראל. זה אצלנו בבית. זה כמו שאתה נמצא אצל חבר ואז פתאום אתה חוזר הביתה. אני מרגיש שכאן זה הבית שלי, וכשגרתי בצרפת הייתי 'אצל חבר'. אני לא אומר שסבלתי שם, היה לי בית וחברים, אבל כאן אני מרגיש יותר שלם".
בעוד חודש תסיים ליאורה את כיתה י"ב. היא מתכננת להיות עתודאית וללמוד בטכניון, וכעת היא מחכה לתוצאות מבחני הכניסה. "אני מתכוונת להתגייס בכל מקרה. אם הדברים יסתדרו, אלך ללמוד בטכניון כעתודאית, ואם לא, אתגייס לשירות צבאי רגיל ואנסה להגיע ליחידת עוקץ".
תעזבי את כפר הנוער?
"אני עדיין לא יודעת איפה אגור, אבל אני יודעת שאני תמיד יכולה לחזור לפה. זה הבית שלי - כאן אנחנו לא סוגרים את הדלת. יש כאן גם מגורים לבוגרים במידת הצורך. מה שכן, אני יודעת שבטוח אחזור לכאן לעשות שבתות וחגים".
את מרגישה עצמאית מספיק?
"כן, גם כשבאתי לפה הרגשתי עצמאית, הייתי צריכה להחליט בכל רגע נתון בכוחות עצמי מה אני צריכה לעשות בשביל העתיד שלי. אני חושבת שגם עכשיו אני מספיק גדולה כדי לעזוב את הכפר ולהמשיך הלאה".
גם איתן, שנמצא בכפר כבר שנתיים, עבר תהליך מואץ של התבגרות. "הגעגועים הביתה לא היו קשים, גם המרחק לא היה קשה. הכי קשה היה לשנות את עצמך, לא לעשות שטויות. לפני זה הייתי פחות עצמאי, פחות רציני, וכשהגעתי לכאן התבגרתי. אני חושב שבזכות המדריכים והחוגים הפכתי לבן אדם טוב יותר. פיתחתי אהבה לכושר - הייתי כמעט בכל החוגים וקבוצות הספורט האפשריות שיש בכפר הנוער: קבוצת ריצה, אימונים לצבא במסגרת 'אחריי', קורס מדריכי חדר כושר מטעם וינגייט, ומדי ערב החברים כאן מתאמנים ומשחקים כדורגל וכדורסל. אני מכין את עצמי לצבא - אני רוצה להתגייס ליחידה מובחרת. אני רוצה תפקיד בכיר בצבא כלוחם, ואולי אפילו לצאת לקורס קצינים".
בחג הפסח האחרון הגיעה משפחתם של ליאורה ואיתן לישראל כדי לחגוג יחד את ליל הסדר. הוריהם ביקרו כאן במשך שבוע בדירה ששכרו. הם פוגשים את הוריהם שלוש־ארבע פעמים בשנה, אך שומרים על קשר הדוק ורציף באמצעות הרשתות החברתיות ונוהגים להתייעץ איתם בכל עניין. "אנחנו כל הזמן מתכתבים איתם בקבוצות ווטסאפ של המשפחה", מספרת ליאורה. "אני משתפת אותם כמעט בכל דבר וגם שולחת הרבה תמונות, מראה כל מה שאני עושה פה. אם אני מכינה עוגה ואני שמחה וגאה בעצמי, אז אני מצלמת ומעלה לקבוצה. הם יודעים לאן אני הולכת ומה אני עושה, וכשיש דברים גדולים מאוד או החלטות שאני צריכה לקבל לגבי העתיד, אני מדברת עם אבא, שנותן לי עצות ומרגיע אותי. אני חייבת את זה".
איתן, מצידו, צוחק ואומר: "אני מדבר עם ההורים פעמיים בשבוע בשיחות טלפון, אבל ליאורה כל הזמן חופרת בהודעות בקבוצה של המשפחה. אני אומר רק דברים חשובים. עם אבא אני מדבר על מה צריך לעשות כדי להיות טוב יותר, הוא שומר עלי מרחוק".
מי אצלכם שומר על מי?
ליאורה: "בשנה הזאת איתן השתלב יותר בכל הפעילויות, אז אני כמעט לא רואה אותו כי הוא עסוק. אבל אני כן מגוננת עליו כמו אחות גדולה".
איתן: "נראה לי שזה קצת הפוך. אני שומר עליה".
ליאורה: "אנחנו שומרים אחד על השני. אני יותר גדולה ממנו, אבל זה כאילו אנחנו אחים תאומים כי אנחנו כמעט באותו גיל".
איתן מאמין שבסוף הלחץ שלו ושל אחותו יעבוד על משפחתו, והם יעלו ארצה בעקבותיהם. "אני דואג להורים שלי וגם לאחותי הצעירה. אני וליאורה מנסים לשכנע אותה לעשות את מה שאנחנו עשינו ולהגיע ארצה במסגרת תוכנית נעל"ה. הייתי רוצה שהיא תגיע גם לכאן. ההורים גם רוצים. אולי עד אז הם יעלו יחד איתה, הם חושבים על זה ומדברים על זה, הנושא הזה תמיד נמצא באוויר".
"חופרת" בעברית
אפשר להבין למה הם התאהבו במקום הזה, הכי רחוק מהדימוי העצוב של פנימייה. מדובר בכפר נוער שהוא מודל חינוכי ייחודי, הכולל קמפוס אחד שבו בית ספר, פנימייה ומשק חקלאי.
בכפר הנוער, שבניהולו של שמולי בינג, לומדים 430 תלמידים, כולם בתנאי פנימייה, מתוכם כמאה בני נוער שהגיעו ארצה בגפם. הילדים שמגיעים לכאן עושים זאת מבחירה - לצד הלימודים הם נהנים משעות העשרה ומחוגים שבני נוער אחרים יכולים רק לחלום עליהם. כפר הנוער המטופח כולל מתקנים דוגמת ספרייה, חדר כושר ובריכת שחייה, שבדיוק עוברת שיפוץ. התלמידים גם זוכים לדמי כיס חודשיים.
תכף תחל ארוחת הצהריים בחדר האוכל המרכזי, ומחוצה לו מתאספים זה לצד זה תלמידים מארצות שונות ומרקעים שונים. "יש פה תלמידים מכל מיני מקומות ותרבויות", מספרת ליאורה, "זכיתי להכיר כאן תלמידים ממוצא אתיופי, תלמידים מברזיל, או כאלה שהגיעו ממדינות ברית המועצות לשעבר. זה מגוון מיוחד. הגיוון הזה בא לידי ביטוי בכיתה, אבל גם בחדר האוכל. מכינים לנו דברים מיוחדים, ולפחות פעם בשבוע יש דוכן אוכל עם מאכלים מארצות שמהן מגיעים התלמידים שלומדים כאן. אז יש אוכל אתיופי כמו אינג'רה ואוכל רוסי, ואפילו אפו לנו פה קרואסונים, בשבילנו הצרפתים".
את מרגישה שיש חיבור בין התלמידים השונים?
"בהתחלה היה קצת קשה לדבר איתם, גם בגלל מחסום השפה - לא כל מי שמגיע יודע עברית. כשאני הגעתי לכאן התחברתי בעיקר עם החבר'ה הצרפתים. הפחיד אותי לדבר בעברית והייתי נבוכה. בשנה הראשונה כל קבוצה לומדת בנפרד, אך בשנה השנייה, כשהכיתה הפכה מעורבת, זה גרם לי להיפתח יותר לאנשים ולסביבה והתחברתי עם כל הכיתה. בהתחלה, כשמורה היה מתקשר אלי, לא הייתי עונה לו כי הייתי מתביישת לדבר בעברית. עכשיו אני חופרת לו בטלפונים ובהודעות".
• • •
הציונות החדשה: תוכנית נעל"ה חוגגת 25 שנה - ומתרחבת
תוכנית נעל"ה היא תוכנית חינוכית לאומית, שבמסגרתה מערכת החינוך הישראלית קולטת נוער יהודי מחו"ל כדי לחשוף אותם לישראל לקראת אפשרות של עלייה עתידית. את התוכנית מפעיל ומממן בארץ משרד החינוך - המינהל לחינוך התיישבותי, פנימייתי ועליית הנוער.
המחזור הראשון של התוכנית, שנוסדה בשנת 1992, מנה 350 תלמידים. השנה, כשהיא מציינת 25 שנים, לומדים בה 1,700 תלמידים. במהלך השנים התחנכו במסגרת נעל"ה כ־18 אלף תלמידים. כ־95 אחוזים מהם ביצעו עלייה בתום לימודיהם, התגייסו לצבא, השתלבו באקדמיה ובתעסוקה וקבעו בישראל את ביתם. כמחצית מהוריהם ובני משפחותיהם אף עלו ארצה בעקבותיהם.
התלמידים מגיעים ארצה בגפם מכ־50 מדינות בעולם, ובהן אוגנדה, קניה, ארה"ב, גרמניה, רוסיה, בריטניה, אוסטרליה, ברזיל, צרפת, פינלנד, טורקיה והפיליפינים. עם נחיתתם בארץ הם נקלטים בפנימיות חינוכיות ובכפרי נוער, המשמשים להם בית ראשון בארץ ומספקים להם מעטפת חינוכית מלאה, הכוללת לימודים, מגורים, כלכלה, חוגים, טיולים והוויי ישראלי, לצד אולפן ושעות לימוד עברית מוגברות.
ד"ר בני פישר, מנהל המינהל לחינוך התיישבותי, פנימייתי ועליית הנוער, אומר כי "למרות הקושי הכרוך בעזיבת הבית בגיל צעיר, תוכנית נעל"ה זוכה להצלחה ולביקוש גבוה. בשנים האחרונות חלה עלייה של כ־40 אחוזים במספר התלמידים המצטרפים לתוכנית, ולקראת 2018 משרד החינוך הגדיל את תקציב התוכנית וצפויים להצטרף אליה עוד מאות תלמידים".
ב־1 ביוני יתקיים בכפר הירוק אירוע חגיגי בחסות שר החינוך, נפתלי בנט, ובמעמד מנכ"ל המשרד, שמואל אבואב, שבו ייפגשו לראשונה תלמידי התוכנית ובוגריה לדורותיהם עם הוריהם וצוותי החינוך שליוו אותם לאורך השנים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
