הדוגמנית/שחקנית גל גדות מתראיינת מול עוד מנחה טוק־שואו אמריקני. בפעם המי יודע כמה היא מספרת את אותו הסיפור, על הטיסה ללוס אנג'לס, והמרצה שישב לידה, ואיך בסוף הטיסה היא גילתה שהיא "וונדר וומן" החדשה. ואז המנחה התורן מופתע מהסיפור, הקהל מוחא כפיים ביציע, וגדות משחררת חיוך כובש והאמריקנים מטקסס מוחאים כפיים. אחר כך גדות מתהלכת על עוד שטיח אדום, הפעם לצד לינדה קרטר, היא היא, המקור האלמותי משנות ה־70. גדות יודעת את כל מה שצריך לדעת: מחייכת, מנופפת לשלום, לא מתביישת במבטא הישראלי שלה. הקריינים המקומיים מודים לצופים בארץ הקודש: "מדובר בשגרירה הטובה ביותר של ישראל".
אין ישראלי אחד שלא מפרגן. בסוף השבוע הוכרזה גדות כבר כסמל לפמיניזם החדש. לא פחות. משלבת קריירה ואימהות, מקריבה מה שצריך אבל לא מוותרת על הקריירה שלה, ומעלה עוד תמונה לאינסטגרם. אי אפשר שלא לפרגן לגל גדות, היא פיצחה את קוד הפרגון הישראלי, ואנחנו מוכנים לראות אותה מתראיינת שוב ושוב. בניגוד לבר רפאלי, היא לא מעוררת אנטגוניזם: היא שירתה כמד"סית בצה"ל, וכרגע לפחות, לא זומנה לשום חקירה במס הכנסה. ספק אם מי מהקהל שצופה בה ילך לצפות בסרט החדש שבו היא מככבת, אבל זה לא משנה, גל גדות היא המוצר הטלוויזיוני הישראלי המוביל כרגע בעולם. שום פורמט, רעיון או אישיות ישראלית לא מצליחים לעשות מבחינה טלוויזיונית את מה שגדות עושה בחודש האחרון. בגיא פינס, האורים והתומים של הז'אנר, יש פינת גל גדות קבועה, ובמהדורות המרכזיות דואגים לדווח על כל צעד ושעל. ואם זה לא סימן להצלחה טלוויזיונית, אז מה כן?
• • •
מופע שנות ה־90 // סופרסוניק־אואזיס, yes דוקו, ראשון, 22:00
"ידענו שאנחנו עומדים לפני הסוף, האינטרנט שינה הכל. הסלבס הפכו לכוכבים האמיתיים, מבלי שהם הצטרכו לעשות משהו. התרבות כולה השתנתה". המשפט האחרון בסרט הדוקומנטרי על להקת "אואזיס" מסכם יפה את התקופה שבה "וונדר וומן" היא השליטה של היקום הקולנועי. למשפט הזה אחראי נואל גאלגר, המוח מאחורי הלהקה המצליחה ביותר בעשור האחרון של המאה ה־20. הדוקומנטרי על הלהקה, שיצא בשנה שעברה, הוא מסוג הדוקומנטרים שנדמה היה שנעלמו מן העולם: מצחיקים, מבוססים על קטעי ארכיון, מחליקים פינות, לא מקפידים על כל הפרטים. התוצאה, אגב, מצוינת. בעידן שבו הדוקומנטרי עסוק יותר בלפתור רציחות ולהעלות את סף הריגוש, מגיעה היצירה הזו שלא לוקחת את עצמה, ממש כמו מושא הסרט, יותר מדי ברצינות. מדובר במחווה מרגשת ומשעשעת לתקופה שכמובן כבר לא תחזור לעולם. ובעיקר, היא מאפשרת לנו הצופים להתרווח בכורסה ולא הופכת אותנו למשך שעתיים לבלשים דה לה שמאטע. זה דוקו־מיוסיק שלא מתיימר להמציא שום דבר, זולת סיפור מהאגדות.
המלצה אחת ביום: מדובר בקיץ ספורטיבי דלוח במיוחד כמדי שנה אי־זוגית, וזה הזמן להדליק את המזגן ולשקוע בטורניר הרולאן גארוס, שמשדר בצורה יוצאת מן הכלל ביורוספורט: צילום כמו בסרט של פליני, פרשנות שתהפוך אתכם לחובבי הענף ומגזין סיכום שהוא חובה לכל חובב ספורט באשר הוא.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו