ביקור מארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות

המילים שבפי דונלד טראמפ ליטפו את האגו הלאומי וזרמו כמעיין המתגבר משדה התעופה והכותל המערבי ובית ראש הממשלה ו"יד ושם" ועד לשיא במוזיאון ישראל. נאומים מן הזן של "דישנת בשמן ראשי". האוזן הישראלית לא שמעה מעולם כדברים האלה. ייתכן שהפעם האחרונה היתה כאשר אנדריי גרומיקו הדהים ב־1947 את היישוב העברי ואת העולם בהודעה כי ברית המועצות תצביע באו"ם בעד הקמת ישראל, ונענה בשיר תודה מנתן אלתרמן.

מי שכתב עימו את נאומיו הכיר היטב את נקודות התורפה והערגה והחרדה של הישראלי המצוי. הוא היה כה ידידותי ואוהב ומבטיח ומגונן ונפעם, שבפועל מוסס כמעט כל מערכת חיסון ישראלית מפניו. לא חלפו אלא דקות, והכל הסתערו אל זרועות הנשיא האוהב, שהזהיר את איראן כי בימי כהונתו לא תעז להשתעשע בהרהור על השמדת ישראל.

פרץ הרגשות היה מובן מאליו. יריב לוין נתלה בטראמפ להתגרות באופוזיציה משמאל, ואופיר אקוניס הכריז על קבלת הנשיא כחבר שווה זכויות בליכוד. לא רק בגלל מה שאמר בזכותה של מדינת היהודים אלא גם, ובעיקר, עקב מה שנשמט מנאומיו: לא "מדינה פלשתינית", לא "שתי מדינות לשני עמים".

היתה, אפוא, הצטרפות המונית לחוגגים (ויש על מה, הן טראמפ אכן ידיד ישראל). היה צריך להתעורר בבוקר שלמחרת ממצב של שכרות־ולא־מיין כדי לשאול מה קרה, ולמצוא תשובות חלקיות בלבד:

√ ריקוד החרבות בערב הסעודית לא היה רק אירוע אמנותי. הדעת נותנת כי שר החוץ הנוקשה רקס טילרסון היה הרוח החיה שרקחה את עסקת 380 מיליארד הדולרים עם המלך סלמאן. סעודיה שוב קיבלה את המעמד הבכיר בעולם הערבי כפי שהיא נתפסת בעיניים אמריקניות (ההתחלה היתה במפגש בין הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט והמלך אבן סעוד באגם המר במצרים בפברואר 1945. שיתוף הפעולה נמשך עד עתה).

רקס טילרסון // צילום: אי.אף.פי

√ יש שלוש אפשרויות: שההצגה התקשורתית המרהיבה היתה תכלית העניין ואין מאחוריה דבר, כמעט כלשונו של הפרופסור הרברט מרשל מקלוהן כי "המדיה הן המסר"; ועוד אפשרות שטראמפ־טילרסון חוזרים על מהלך של שר החוץ ג'ון פוסטר דאלס, שהקים במזרח התיכון את ברית סנט"ו (cento) נגד רוסיה וסוכנה גמאל עבד אל־נאצר, ואילו ב־2017 מכוונים אותה נגד איראן. לישראל נועד תפקיד מאחורי הקלעים מפני שמדינות ערב הסוניות אינן יכולות להופיע ברחוב הדיפלומטי שלובות זרוע איתה; והאפשרות האחרונה, שטראמפ הבטיח לסעודים כי יחלוץ דבר של ממש מישראל, שיאפשר או יכפה על הצדדים משא ומתן מעשי.

√ לרוע המזל מנקודת ראותה של הממשלה בישראל, מי שהתבונן שלשום בפניו חמורי הסבר של טילרסון שמע במפורש כי הוא אימץ את הגישה הערבית שפתרון הסכסוך הישראלי־פלשתיני הוא המפתח והתנאי ליציבות במזרח התיכון, ולא להפך. לאכזבת בנימין נתניהו, הסכם אזורי אינו יכול להקדים את ההסדר עם הפלשתינים. הוא גם לא הותיר ספק כי הנאומים היו מרנינים, אבל שטראמפ לחץ על נתניהו ואבו מאזן בתקיפות. שרי הממשלה לא קיבלו על כך דיווח בישיבת הקבינט שלשום (בנאומי הדבש של הנשיא בישראל וברשות הפלשתינית לא עלו תביעות ממשיות לבד מאחת, שטראמפ הבהיר לאבו מאזן כי אין משא ומתן תוך מתן סיוע ועידוד למשפחות הטרור הפלשתיניות).

בנתונים אלה ברור כי השגרירות האמריקנית לא תועבר בעתיד הנראה לירושלים. אמנם סביר להניח כי טראמפ יעצום עין נוכח טפטוף הבנייה בגושי ההתיישבות (כמו ג'ורג וו. בוש), אך ישראל לא תספח אפילו גרגר אחד של חול ביהודה ובשומרון.

הבית היהודי יוכל לבוא בתביעות רמות, אבל ייאלץ לקבל החלטה פנימית אם הוא מסתפק בכך? נראה כי הליכוד - במאמץ לשמור על יציבות הממשלה ושלמותה - יתכנס למנהרת בנייה בגושי ההתיישבות תחת תקרה נמוכה למדי. אבל לנתניהו צפויה התמודדות מייגעת עם נפתלי בנט בסוגיה זו, שבאורח קבוע מאיימת על לכידות הממשלה.

לאן מוביל טראמפ את המגעים עם הפלשתינים אם הנושא בכלל מעניין אותו? ואם לאו - מדוע הפתיע את אבו מאזן בשיחתם בוושינגטון בהציגו מפה ובהמטירו שאלות פרטניות באשר לנוכחות צה"ל בבקעת הירדן? והאם אהוד ברק העושה בימים אלה בארה"ב היה הד למה ששמע מאמריקנים בקיאים, שטראמפ יבקש מאבו מאזן להציג מפה הקרובה ביותר למה שהישראלים יכולים לקבל, ומנתניהו תוכנית משלו במהופך, ואם לא ייבנה גשר להידברות תצוף הצעה אמריקנית עצמית?

אין לדעת. אך נעים להתבונן ולהאזין לטראמפ ולראות את התנהלותו, ולמלמל כי נשיאותו החריגה־משהו מחזקת את המשפט הנפוץ ש"אמריקה היא ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות".

שלי? אולי בפעם הבאה

שלשום זפזפתי בין מהדורות החדשות של הערוצים 2 ו־10. בשעה 20:35 שמעתי לראשונה את המילים "הסתדרות", "אבי ניסנקורן" ו"שלי יחימוביץ'" מפי תמר איש־שלום. דני קושמרו הגיע ב־20:38. השעון המתאחר הוא ההסבר מדוע נותרה יחימוביץ' עם 40 אחוזים בלבד ונאלצה לעתור לבית המשפט לפסול את הבחירות בטענה לזיופים סיטונאיים. זיופים או לא, יחימוביץ' הפסידה מפני שלא הצליחה לעורר עניין, לא יצרה את הדרמה הנחוצה שתוציא את ההמונים לקלפי.

כל אופוזיציה מהזן שהציגה יחימוביץ' היא כקבוצת כדורגל היוצאת למשחק חוץ ונזקקת למשהו נוסף, מיוחד, שיאפשר לה לגבור על שחקני הבית המקומיים. ניסנקורן היה הפייבוריט, ויחימוביץ' לא הדביקה אותו. לא רק זאת אלא שמעדה פעמיים ועלתה על מארב.

שלי יחימוביץ' // צילום: גדעון מרקוביץ'

המעידה הראשונה היתה בכניסתה לזירה. ברגע שבו נשמעת תרועת השופר של המועמד החדש שמנסה להמריא, היא נפלה דווקא לבור עמוק בחשיפת הסכמה הבעייתי עם איתן כבל. הם הסבירו בהרחבה, אבל איבדו את המומנטום של מטהרי אורוות. המעידה השנייה היתה בהסכם עם ש"ס. קהל הפעילים של שלי לא יכול היה להשלים עם הסדר כזה.

לכך נוסף המארב. רבים מעמיתיה בעבודה הפנו לה עורף. מפני שבאו איתה חשבון ו/או עם כבל ו/או היו להם שיקולים משל עצמם לרחק ממנה עקב הפריימריז בעבודה בתחילת יולי. ולבד מכך, מי ירצה לנטוש את הטלוויזיה, שם כיכבו כל היום מלניה ושרה ודונלד־ג'יי ובנימין־ביבי כדי להתרוצץ בין תחנות הקלפי ולהביא בוחרים? מילא, אולי בפעם הבאה.

שובה של הקומבינה

איני יודע מה ההסבר שנתן חנינא ברנדס להימצאות המסמכים החשודים של אהוד אולמרט בתיקו. ברנדס נשוא הפנים בשנתו ה־80 נרשם כעורך דינו כדי שיוכל להיכנס ולצאת בשערי כלא מעשיהו, אבל בפועל הוא חבר קרוב ונראה כי שום חשבונית לא החליפה ידיים ביניהם, פרו־בונו.

אולמרט סיבך את ברנדס לשווא, ולמרות שד"ר אביחי מנדלבליט שומר על זכות השתיקה, ברור כי יהיה מעקב ציבורי כיצד יורה לגורמי החקירה לפעול בעניינם של האסיר והחבר. אצל אולמרט זו פעם שנייה. עורך הדין נבות תל־צור קיים למענו שיחה אסורה עם שולה זקן, וקיווה לצאת בעור שיניו בעזרת פרקליט המדינה שי ניצן, שרצה לסיים את המבוכה בעסקה אפסית, אבל התנועה לאיכות השלטון עתרה לבג"ץ ובקרוב ייוודע אם הקומבינה עלתה יפה.

התקרית לא היתה ראויה לתשומת לב אלמלא התברר כי אין חדש תחת השמש. כפי שאולמרט הכפיש את מיכה לינדנשטראוס ויעקב בורובסקי, ולאחריהם משה לדור בעת חקירת עבירותיו, והפעיל מערכת יחסי ציבור דורסנית במהלך משפטיו - כך עתה קצין השב"ס, שמילא כראוי את תפקידו, מוצג על ידיו בזלזול כ"זוטר" המבקש לסכל את קיצור תקופת מאסרו בשליש. לא, זקיף השב"ס ראה מעטפה נופלת שעוררה את תמיהתו, והגיב כנדרש.

גם אין חידוש בזריית החול בעיניים. אולמרט התגונן בטיעון ששיגר את טיוטת ספרו דרך הצנזורה לקראת הבאתה לבית ההוצאה לאור ב"ידיעות אחרונות". אך מה זה נוגע לעניין? עליו להעביר את החומר כנהוג. הוא ידע על כך, נאמר בהודעה מאת דובר השב"ס אסף ליברטי, והכל דווח לרבות "החריגות כשהיו לכל אורך תקופת המאסר". כאן רב הסתום על הנגלה, ומצריך פירוט בשם זכות הציבור לדעת במה עוד מדובר.

איני עוסק בסוגיה אם בנסיבות אלה הוא ראוי לקיצור שליש ממאסרו. שב"ס יעביר מידע, ועדת השחרורים תחליט, ואם מגיע - שיקבל קיצור. אבל דבר אחד ברור: בדחותו את בקשת החנינה של אולמרט רמז הנשיא ראובן (רובי) ריבלין כי אם יקוצר העונש בשליש הוא ישקול בחיוב לוותר לו גם על המגבלות החלות על כל אסיר בחופשה. הבטחת הנשיא היתה בעייתית בהינתנה. עתה כבר ברור כי היא מיותרת.

פשוט לא

כמעט באותו עניין: גם משה קצב רוצה שיסירו ממנו את המגבלות. שוב ביקש חנינה מהנשיא. זו התשובה הראויה לו ולאולמרט בעניין זה: לא ולא. כאשר ביטול המגבלות יחול על עבריינים אפורים מן השורה - ייהנו ממנו גם האסירים העבריינים, לא להפך.

משה קצב // צילום:

מנגד, אולי ראוי להסיר מגבלות אלה בכלל. יחסכו אותן ממקבלי השליש, ויעניקו את הקיצור רק לאסירים שהשלטונות השתכנעו כי הם יכולים להיות כאחד האזרחים. בלי החובה להיסגר בבית בשעה מוקדמת ובבית המדרש בשעות היום.

איפה האם היהודייה?

נתוני המועצה להשכלה גבוהה (מל"ג) על היקף קהילת הסטודנטים מנפקים סיבה לדאגה. כבר כמה שנים אין בה גידול משמעותי העומד ביחס ישיר לאוכלוסייה המתרחבת. נכון, יש יותר דוקטורנטים, אבל בבסיס - במספר המצטרפים לציבור הלומד - יש השנה ירידה קלה מ־236,340 ל־234,965. המל"ג קובע בסיכומו כי "בשנים האחרונות אנו עדים להאטה משמעותית בגידול הסטודנטים הכולל במערכת ההשכלה הגבוהה, שנובע בעיקר מירידה במספר הסטודנטים לתואר ראשון".

שוחחתי עם הפרופסור יפה זילברשץ מהמל"ג וראש הוועד המנהל באוניברסיטת תל אביב ד"ר גיורא ירון, ובחטף גם עם נשיאת בן־גוריון הפרופסור רבקה כרמי, והבנתי כי בחינת הנושא סבוכה. יש צורך לבדוק בפרטנות כמה מהציבור היהודי וכמה ערבים וכמה מהמגזר החרדי, והיכן התקצוב - הכסף - ממלא תפקיד בהתנהלות המוסדות להשכלה גבוהה. אחרי כל אלה הסיכום של המל"ג הוא שורש הבעיה.

מדוע זה קורה? מפני שצעירים חשים שהאוניברסיטה חדלה להיות רלוונטית; ומפני שבוגרי יחידה 8200 ודומיהם סבורים כי ייקלטו היטב בשוק ההיי־טק גם בלי תעודה אקדמית; ומפני שיש כסף קל בלי תואר מהאוניברסיטה ומהמכללה. דהתה האם היהודייה, שהיתה מדרבנת את בנה ב"העיקר שתלמד".

ומדוע זה מדאיג? מפני שאפילו היה מדובר בשיעור יציב של סטודנטים, זו ירידה יחסית בהשוואה לאוכלוסייה המתרחבת. נפתלי בנט, שעסק בהצלחה מרשימה בהגדלת שיעור הלומדים מתמטיקה ברמה גבוהה של חמש יחידות בתיכון - צריך לתור (ולמצוא) משהו מקביל גם באקדמיה.