ביקורת טלויזיה: נפל על חרבו

משפחת חתואל היא הדבר שהכי מזוהה עם ענף הסיף בישראל. אבי המשפחה, חיים חתואל, הוא לא רק מאמן בולט בתחום ומי שהקים מועדון סיף חשוב, אלא גם מי שהקים בעכו שושלת של סייפים ישראלים שנמצאים בצמרת העולמית. הסרט מספר על הדרך הארוכה שעשה, כיצד התחיל כחייל משוחרר ב־1970 לעסוק בכך, וכיצד הביא ענף ספורט שמזוהה עם האצולה האירופית לעיר כמו עכו והפך אותה למעצמה בתחום ספורטיבי מאוד לא פופולרי.

אבל חיים חתואל לא הסתפק בהיותו ספורטאי ובהקמת מועדון סיף, והפך גם את ילדיו לספורטאים מובילים בענף. חלק ניכר מהסרט מתעד את מאמציהם של ילדיו, מאור ודלילה חתואל, להגיע לאולימפיאדה בריו. המאמץ נכשל, והאב מאוכזב מילדיו ומהמערכת, שלפי תחושתו לא מפרגנת לו. חלק מהטענות נשמעות מוצדקות.

משום מה הסרט לא נגע בשאלה אם הילדים החמיצו חוויות בגלל ההתגייסות של האב והמשפחה לספורט הסיף. האם הם מתחרטים על כך? האם הם מרגישים שהחמיצו משהו? אם כן, מה החמיצו? אילו חוויות מיוחדות, שלא היו לבני גילם, העניק להם העיסוק האינטנסיבי בספורט שמעטים עוסקים בו? אגב, שאלה לא פחות מסקרנת היא מה גורם לאדם לתת לבתו את השם דלילה. אילו ציפיות מהבת מבטא השם הזה?

חלק ניכר מהסרט הוא לא על קריירת הספורט של האב, אלא בעצם על מתח בין אב לבנו. הבן, מאור, לא תמיד מרוצה מההנחיה של האב־המאמן ומטיח באביו שאלמלא היה בנו, הוא היה מתייחס אליו יותר בכבוד כספורטאי. אם הסרט היה לוקח רק את הנושא הזה ומפתח אותו, היתה יכולה להיות לו משמעות אנושית אוניברסלית. אבל בסרט הנושא הזה שולי ומוצג כעוד אלמנט בקריירה של חיים חתואל ובנו. כשהבן מתעצבן על ההנחיות הבלתי פוסקות של האב במהלך קרב, האב מגיב, "אני צריך להיות פה על תקן של מומיה". מה בדיוק אומרת ההערה הזו? אכזבה מיחסו של הבן? הסרט לא מנסה להבין. האב עצמו מודה ש"אולי, אם לא הייתי אבא שלך, הייתי יותר מקשיב".

אותה הערה נכונה גם לגבי עניין אחר. בסרט עולה השאלה אם האב עשה נכון שהקדיש את חייו לספורט הסיף (ובסופו של דבר לא הצליח להגיע למקום שאליו ניסה כל חייו להגיע - לאולימפיאדה עם ילדיו). גם זו שאלה שיש לה משמעות אנושית אוניברסלית שראויה לסרט שלם. אבל במקום להפוך את הסיף לתירוץ לעיסוק בשאלה הכלל־אנושית הזו, שבה אדם עושה חשבון נפש של חייו, הנושא הזה נשאר בהערה אגבית.

כבדרך אגב, גם עולה בסרט האשמה כי בגלל זיהויה של המשפחה עם הענף ומקום מגוריה בעכו, פריפריה מובהקת, הם מקופחים בתקציבים. מצער, אבל מהסרט נראה שיש להאשמה הזו בסיס. אלא שגם הנושא הגדול הזה נותר כהערה בשיחה של האב עם השרה מירי רגב.

נראה כאילו מפיקי הסרט עשו כל מה שיכלו כדי לברוח מעיסוק בשאלות גדולות, והעדיפו להתמקד בניסיון שלא הצליח של חיים חתואל להגיע עם ילדיו לאולימפיאדה. והיו גם ניסיונות לערער על ההחלטה, וגם הם תועדו. את הנושאים החשובים השאירו בצד הדרך.