החזון של טראמפ דורש תוכנית פעולה

עם סיום ביקורו ההיסטורי של נשיא ארה"ב בישראל ובשטחי הרשות הפלשתינית, מתברר כי גם לקוסם מהבית הלבן, שהדהים את ארה"ב כולה לפני חצי שנה בניצחון בלתי צפוי ואף בלתי אפשרי בבחירות לנשיאות, יש מגבלות של יכולת ושל עוצמה, ודאי כשמדובר במזרח התיכון ובסכסוך בין ישראל לפלשתינים.

אפשר שמלכתחילה לא היה ריאלי לצפות כי בביקור בן יומיים ייפתר סכסוך דמים הנמשך יותר ממאה שנה. ובכל זאת, מדובר בביקור חשוב ומכונן, וגם בעל ערך. חשיבותו של הביקור בישראל, אגב, כמו בערב הסעודית, הוא במפנה שחולל במעמדה של ארה"ב באזור וביחס אליה מצד שותפיה, בעלות בריתה, אך גם יריביה ואויביה. העובדה שטראמפ בחר דווקא במזרח התיכון ובישראל ליעד ראשון לביקוריו בחו"ל משדרת מסר ברור כי בניגוד לקודמו, הנשיא אובאמה, אין טראמפ מתכוון להפנות גבו ולהתנתק מהאזור ומבעלי בריתה של וושינגטון בו.

בעקבות הביקור, הבא אגב לאחר מתקפת הטילים על סוריה לפני כחודש, ברור עתה כי ארה"ב נחושה למלא תפקיד בכל אחד מאזורי העימות במזרח התיכון: בין שבסוריה (אסד, היזהר!), בין שבמפרץ למול איראן, וכן לנסות לקדם תהליך מדיני בין ישראל לבין הפלשתינים.

אלא שבינתיים מדובר בהצהרת כוונות, במילים נחרצות ואמיצות (שגם להן חשיבות), אבל עדיין לא במעשים. אלה צריכים להיגזר מתוכנית פעולה ומאסטרטגיה ברורה, ואלה עדיין לא בנמצא. כצפוי, הסתיים הביקור בישראל בנאום מרגש שבו חזר טראמפ על מחויבותו לישראל ולעמה ולקידום השלום בינה לבין שכניה. לנאום קדמה פגישה של טראמפ עם אבו מאזן, שבמהלכה חזר הנשיא האמריקני והדגיש כי המאבק בטרור צריך להיות בסיס לכל ניסיון לקדם תהליך מדיני באזור, וברמז ברור לחיבוק החם שמחבקת הרשות את אנשיה שרצחו ישראלים. הוא אף הכריז כי "השלום לעולם לא ישרור בסביבה שבה האלימות שולטת, ממומנת ואפילו מתוגמלת".

טראמפ עשה, אפוא, את שלו, אבל כשהמריא חזרה לארצו הותיר אותנו מאחור עם האתגרים והאיומים. אלה מחייבים תוכנית פעולה נחושה, ולעתים סבלנות, ומעל לכל, את השותפים בשטח עצמו שיירתמו להוביל את החזון שהתווה טראמפ, חזון של שיתוף פעולה ושגשוג, בצל מאבק בלתי מתפשר בטרור ולמען השלום.