כמו בסרטים, העניק דונלד טראמפ בלחיצת יד אחת (אם כי לא בנשיקה) חיים מחודשים לאבו מאזן ולרשות הפלשתינית שבראשה הוא עומד. רק לפני כמה שבועות נחשבו אלו כמי שעתידם מאחוריהם ובשטחי הרשות עסקו הכל במרץ בשאלה מי עתיד לבוא במקום אבו מאזן ואם יש בכלל תוחלת ועתיד לרשות, נוכח כישלונה בהתמודדות עם הפופולריות הגואה של חמאס, אך בעיקר בשל כישלונה לקיים מערכת שלטונית מתפקדת, יעילה ולא מושחתת בשטחים שתחת שלטונה.
אלא שאז הגיע טראמפ עם בשורת השלום הישראלי־פלשתיני, אותה עסקת חלומות שהוא נחוש להשיג, והעניק לאבו מאזן חיים חדשים, ובעיקר את הרלוונטיות המחודשת שלה כל כך נזקק.
אבל לא בטוח שאבו מאזן נלהב בכלל מתפקיד השותף שמייעד לו טראמפ, ומכאן אפשר להבין מדוע ברשות הפלשתינית אין תחושת אופוריה לקראת האורח הרם דוגמת זו שקידמה את טראמפ כאשר ביקר בממלכה הסעודיה.
בניגוד לקודמו, ברק אובאמה, לא נשבו טראמפ או מי מהסובבים אותו בקסמם של הפלשתינים, ואין הם מפגינים את אותה חמימות ואף אהדה לעניין הפלשתיני שאפיינו את הממשל הקודם. אצל טראמפ העניינים פשוטים הרבה יותר - טרור הוא טרור, הסתה היא הסתה, וחמאס שייך לרעים שבהם יש ללחום. ממילא אין מקום לבזאר המזרח־תיכוני שבו מציבים הפלשתינים תנאים מוקדמים לקיום שיחות שלום - אשר מונעות תחילתן של שיחות שכאלו.
אבל למרות הנחישות שמפגין טראמפ, הוא אינו כל יכול. על סדר יומו, גם בהקשר המזרח־תיכוני, בעיות דחופות וחשובות לא פחות. הוא רואה בדאעש ובאיסלאם הרדיקלי את האויבים שבהם צריך ללחום, ואף את איראן צירף לרשימה זו כמחווה למנהיגי ערב שבהם פגש בראשית השבוע.
אבו מאזן צריך אפוא להחליט אם להוסיף ולשחק משחקים בתקווה, שלא תתממש לעולם, שיום יבוא והקהילה הבינלאומית, וושינגטון בראשה, יכפו על ישראל הסדר התפור למידותיו. או שמא, בניגוד להערכות ולציפיות, דווקא לחבור לטראמפ. הרבה תלוי אפוא באבו מאזן, אבל גם בטראמפ שחייב להניח את קלפיו על השולחן - שותפות ומחויבות אמת מצד אבו מאזן או התמקדות בסוגיות האחרות - תוך שאבו מאזן נותר לגורלו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו