ביקור טראמפ: הזירה המדינית תעוצב באיטיות

להיטותו של נפתלי בנט להציג את בנימין נתניהו כאדיש לתביעה בדבר העברת השגרירות האמריקנית לירושלים גרמה לראש הממשלה לפרסם את קלטת שיחתו עם דונלד טראמפ. הוא רצה להרגיע את מצביעיו שבנט שגה. אך חשיפת הקלטת היא משגה כפול, ומפתיע שנתניהו מעד בו:

√ מי שמאמין לנתניהו אינו נזקק לקלטת; ומי שממילא אינו מאמין לו ידבק בגרסה שאמנם בשיחה המוקלטת תבע את העברת השגרירות ויצא ידי חובה, אבל לאחר מכן לחש במסדרון באוזני בני שיחו שאין סיבה למהר. כבר היו אירועים כאלה לאורך כל ההיסטוריה הדיפלומטית, שדברים ששומעים מכאן לא שומעים משם.

√ בעימות הבא עם מדינאי אחר יטיחו בנתניהו שנקט עמדה מסוימת והוא לא יוכל לפרסם את הקלטת, ואז יסכמו ויראו בכך הוכחה כי אכן הדברים המיוחסים לו נכונים. אלמלא כן היה מפרסם קלטת כפי שנהג עם טראמפ.

√ הקלטת על השגרירות האמריקנית היא שיא של סחרחרת. עם ניצחונו של טראמפ בבחירות התהלכו שרי הממשלה כשיכורים ולא מיין. הארץ מלאה במודדים עם מפות, סיפוח מעלה אדומים והחלת המשפט הישראלי בגוש עציון, והריבונות בשטחי A ,B ו־C כולם ביחד וכל אחד לחוד, ובנייה בכל ההתנחלויות בלי תב"ע, ימות המשיח. עד שבאו חבלי המשיח כשטראמפ נסוג מחיבוק הדוב.

הוא ידיד ישראל ויישאר כזה, אבל חגיגת היהודים בכל פינת רחוב היתה לו לזרא והחלה להזיק לו. הוא הלך בעננים, ונענה ליהודי־אמריקני מחבריו הקרובים, שהסביר לאיש עם האגו הגדול כי ההיסטוריה בחרה בו להביא את השלום האולטימטיבי בין צאצאי אברהם אבינו. מה הפלא שבמצב זה סירב דובר הבית הלבן לומר כי הכותל המערבי מצוי בריבונות ישראל? שום נשיא אמריקני לא השמיע הסתייגות כזאת מאז מלחמת 67'.

בנסיבות אלה לא ברור אם תצמח תועלת מביקור טראמפ בארץ לבד מעצם נוכחותו. בטוב ליבו הבטיח השגריר החדש דייוויד פרידמן כי הממשל האמריקני לא יכפה מגבלות בנייה על ההתנחלויות. אולי, אבל אולי לא. פרידמן ילמד במהירות האור כי שגריר נאלץ לארוז את דעותיו הפרטיות בעליית הגג ולייצג את עמדות ממשלתו בלבד.

ממילא עניינו של טראמפ בנושאי המזה"ת יתכווצו לעבר האפס. הוא במזרח, וליבו בפאתי מערב, במהופך מיהודה הלוי. ארה"ב כורעת תחת צונאמי של מידע המחשידו באינטימיות אסורה עם ולדימיר פוטין ובהדלפת מידע מודיעיני לרוסיה. גם ראשי הרפובליקנים מדברים כבר על הדחתו כמי שניסה לשבש חקירה.

המצב דומה לביקורו של ריצ'רד ניקסון, שהתהלך ב־1974 בישראל עם כאבי תופת עקב קריש דם (טרומבוזה) ברגלו, אך כל מעייניו היו נתונים לחשיפת חלקו בשערוריית ווטרגייט, שגעשה בוושינגטון. הזירה הישראלית־פלשתינית תעוצב, ואולי תהיה מעציבה, בהליך הדרגתי איטי זמן רב לאחר שימריא מארץ הקודש.

קרב בין כותלי הכלא

חבלי לידה מקצועיים קדמו להקרנת הסרטון התיעודי "מרואן ברגותי והטורטית". יומיים או שלושה לפני כן טמן שירות בתי הסוהר שתי עוגיות בתאו של ברגותי. הוא לעס לתיאבון, אבל כשהובא הסרט לעיון השר טען גלעד ארדן היתה התמונה עמומה. המתינו, והחליפו את העוגיות בטורטית. אין סיבה להתנצל, בעיקר שלא פגעו בצנעת הפרט שלו גם כשצילמו בחדר השירותים.

האם סרטון הטורטית השפיע? מומחים חלוקים בדעותיהם. ההערכה היא כי ביסוד הדברים רוב מכריע של אנשי פת"ח מאמינים לגרסה הישראלית והיא מפעפעת לאיטה. היא גם נעזרת באבו מאזן המייחל לכישלון שביתת הרעב כדי להחליש את יריבו ברגותי.

מרואן ברגותי. האם סרטון הטורטית השפיע? המומחים חלוקים. ההערכה היא כי ביסוד הדברים רוב מכריע של אנשי פת"ח מאמינים לגרסה הישראלית והיא מפעפעת לאיטה // צילום:

בשלב הנוכחי שואף ברגותי להגיע למצב שיאלץ את השב"ס להוציא מי מהשובתים לטיפול רפואי מחוץ לכלא. זאת כדי לעורר את עניינה של התקשורת הבינלאומית. אבל ארדן והשב"ס הרחיבו כראוי את שירותי הרפואה בין חומות הכלא, ולפי שעה אין צורך בהעברת השובתים לבתי חולים אזרחיים.

העיקר הוא מה ייעשה במכתב התביעות של ברגותי. נראה כי יידחו ברובן המכריע על ידי השב"ס בתמיכת השב"כ. חלק מהן מכוונות נגד הצלב האדום, ומימושן אינו מנוגד לעמדת ישראל בתנאי שימומן על ידי הרשות הפלשתינית או ארגון אחר. רק שמתקיים מירוץ נגד הזמן. ברגותי רוצה שהמתח יגיע לשיאו לקראת ביקורו של דונלד טראמפ. ארדן חותר לסכל בדחיית הפיצוץ התקשורתי. ביום שלישי יתברר ידו של מי גברה.

עיזבו את רבקה כרמי

הביוגרפיה של הפרופסור רבקה כרמי ממלאה גאווה כל ישראלי. נשיאת אוניברסיטת בן־גוריון - האישה הראשונה בתפקיד זה - היא רופאת ילדים, מומחית למחלות גנטיות, מוכרת בהרווארד ובאוהלי הבדואים בנגב, חברה בוועדה לבחינת תקציב הביטחון ועמדה בראש ועד ראשי האוניברסיטאות. לקראת כל כינוס שנתי של חבר הנאמנים בבן־גוריון צפה התביעה להדיחה. פעם מפני שנקטה יד רכה כלפי שוברים שתיקה ופעם אחרת מפני שדווקא להפך.

פרופ' רבקה כרמי. מישהו צריך ללמד את הסמוטריצ'ים כי אוניברסיטה ובג"ץ ותקשורת הם מקומות שבהם מניחים לנשום גם למי שדעתם אחרת // צילום:

השנה הודיעה יד נעלמה מעל לוח המודעות הפרוץ בכל אוניברסיטה כי בב"ש מלמדים כיצד לצלם את חיילי צה"ל בפיזור הפגנות. למתעניינים הבטיחו שגם ילמדו אותם איך לעשות לחיילים פרובוקציה. מזוויע, אבל מדוע זה מחייב את התפטרותה של כרמי? ככה סתם, כי בימין רוצים. לא סתם רוצים, בצלאל סמוטריץ' ודומיו יזמו בתזזית דיון בכנסת. כאילו השמיים נפלו על הקמפוס בב"ש. לא במקרה, הכל קשור בכינוס חבר הנאמנים המגיעים מכל העולם.

כל הנושא בדיחה מרה. אך צריך להפוך את הדיון המיותר על פניו. מישהו צריך ללמד את הסמוטריצ'ים היורדים לחיינו כי אוניברסיטה ובג"ץ ותקשורת הם מקומות שבהם מניחים לנשום גם למי שדעתם אחרת, חולקת. האם מישהו מעלה על הדעת איזה נזק היה נגרם לישראל באקדמיה האמריקנית, הנחוצה לשיתוף הפעולה המדעי עם ישראל, אילו דמות ככרמי היתה מודחת בגלל מודעה אלמונית שכמותה מתפרסמות בכל האוניברסיטאות למאותיהן?

לזכור את תורת ז'בו

כשושנה בין החוחים פורסם השבוע ב"הארץ" מאמרו של זקן השבט הליכודי משה ארנס, שכותרתו הלמה בממשלתו: "חוק הלאום יגרום רק נזק". מי שהיה שר הביטחון והחוץ, וחנך את כניסת בנימין נתניהו לתפקיד דיפלומטי בכיר, העלה ניחוח מתורתו של זאב ז'בוטינסקי בקבעו כי ישראל משופעת בסימנים יהודיים. יש לה את חוק השבות ודגל כחול־לבן והמנון ציוני ושפה עברית שוטפת, וכל מה שיוסיף החוק הוא דווקא ניכור של הערבים המונים כ־20 אחוזים מאזרחיה.

ז'בוטינסקי, כתב ארנס בשנתו ה־92, הדגיש כי "השפה העברית והשפה הערבית תהיינה שוות בזכויותיהן ובתוקף החוקי שלהן... שום הוצאה או כתובת שתתפרסם על חשבון המדינה לא ייחשבו לבעלי תוקף חוקי אלא אם יוצאו בשתי השפות במידה שווה". כך גם יורשו. שלטון מפא"י קיים שנים רבות את "הממשל הצבאי" על ערביי ישראל. פעם גם קנו שרי השלטון את הצבעת החרדים בעד הארכת "הממשל הצבאי" המחפיר במתן רישיון לפתיחת בנק. עד שמנחם בגין, אשר נועץ במשה דיין ושמע כי אין בו צורך של ממש לביטחון המדינה, הציף את הכנסת בהצעות לביטולו, ולא חשש להתייצב בשורה אחת עם סיעות השמאל. ממשלתו של לוי אשכול נסוגה אחור מפניהם ו"הממשל הצבאי" - אפרטהייד בעברית - נעלם כליל.

מורשת ז'בו ובגין אינה מדברת לליבם של מירי רגב ודוד ביטן ויואב קיש. אותם מעניינות שתי מילים מכושפות - "למשול" ו"לשלוט" - ואילו ה"ירחמיאלים" ז'בו ובגין כתבו ברוח רומנטית מיושנת. ז'בו שורר: "שם ירווה לו משפע ואושר / בן ערב, בן נצרת ובני", ובגין נאם ב־1962 בכנסת כי "מאז נטלנו לידינו את דגל ציון אנו מאמינים שבמדינת היהודים צריך להיות, ויהיה, שוויון זכויות לכל האזרחים ללא הבדל דת ולאום ומוצא". עמדתו לא הקנתה לו כצפוי אפילו קול אחד במגזר הערבי. פועלו היה לתפארת תנועת החרות, אך תורת ז'בו ומוסריותו של בגין כבר אינן מטבע עובר לסוחר במרכז הליכוד 2017.

פקפוק ראשון

לרגע שררה אי־הבנה באולפן החדשות של ערוץ 2. משה (בוגי) יעלון הודיע כי אם פרשת הצוללות לא תניב כתב אישום, יספר מה באמת אירע בממשלה בסוגיה הסבוכה. הכתב לענייני פלילים גיא פלג הגיב: אם יש בפי בוגי מידע בשירות הצדק - יופיע נא מיד, מדוע הוא מחכה לגמר החקירה ולתוצאותיה?

לא כן. את שהיה לו לטעון בעניינם של בנימין נתניהו ודוד שמרון והחשוד אבריאל בר־יוסף ומיכאל (מיקי) גנור סיפר יעלון לחוקרי משטרה כבר לפני שנה. אין בפיו מידע חדש. טענתו היא כנגד הסחבת שנוקטת הפרקליטות בתיק הצוללות הנקנות במספנה הגרמנית, ממש כמו ההשתהות בהכרעה על ההעמדה לדין של בכירי ישראל ביתנו, ובראשם סטס מסז'ניקוב ופאינה קירשנבאום. בפועל יביא לידיעת הציבור את מה שמוכר היטב לקציני המשטרה, ועתה הוא נוצר בליבו כדי לא לשבש את החקירה.

יודעי ח"ן, מי שבקיאים מאחורי הקלעים ביחסים העדינים בין העוסקים במלאכה, הבינו כי יעלון עשה בהצהרתו כברת דרך משמעותית בתחום האישי. תקופה ארוכה - ובפרשיות אחרות - הביע את ביטחונו המלא ביושרתו של היועץ המשפטי ד"ר אביחי מנדלבליט, שאותו הכיר היטב במערכת הביטחון ובצה"ל. גם עתה לא הודיע כי חזר בו מהערכתו למנדלבליט, אבל לראשונה הציב עליה סימן שאלה משל עצמו.

מהפך של איש אחד

השבוע מלאו 40 שנים למהפך. עד היום לא קמו מנהיגי הימין בחיים או מי שנפטרו, ובהם יצחק שמיר ומשה ארנס וגאולה כהן וחיים לנדאו ופרופ' יובל נאמן ואהוד אולמרט, ואיש השמאל־ימין יגאל אלון, להכיר בטעותם ההיסטורית כאשר סירבו לתמוך בכנסת בהסכם השלום שעשה מנחם בגין עם מצרים, וטרם היה כמותו להיטיב. ושמעון פרס ועזר ויצמן - שנעזרו באנשי המקצוע עוזי עילם ויצחק (חקה) חופי ויהושע שגיא - התמידו בהסתייגותם התמוהה מהפצצת הכור הגרעיני בעיראק.

מנחם בגין. סירב לנקום בקודמיו ולא פגע במנגנון, למרות שהורכב ברובו מחברי מפלגת העבודה־מפא"י; רצה לשמש מופת לדורות הבאים, אבל יורשיו במפלגתו סטו מדרכו // צילום: לעמ

ומשפטני הימין ועסקני הליכוד והבית היהודי, שלא הבינו את גדולת הנפש של האיש שהעמיד את בית המשפט העליון בראש הפירמידה של הצדק הישראלי, וסירב לנקום בקודמיו על קיפוח תומכיו במקומות העבודה הממלכתיים ולא פגע במנגנון למרות שהורכב ברובו מחברי מפלגת מפא"י. בגין רצה לשמש מופת לדורות הבאים, אבל יורשיו במפלגתו סטו מדרכו, דרך הישר.

והוא עצמו אשר היכה על חטא, שהלך שולל אחרי אריאל שרון ובמלחמת לבנון, והעניש את עצמו בעשור של הסתר פנים, ולא יצא את ביתו (אלא לאזכרות לרעייתו עליזה) בשל אותה טעות. וכיריבו המובהק דוד בן־גוריון - מבחינה ציבורית־ערכית־מוסרית־מדינית - נותר בגין בשלהי דרכו גלמוד, כמו חשוך בנים.