"שפויה בחלומה", שכתב אילן אזרחי במלאות יובל לשחרור ירושלים, הוא ספר עשיר בתובנות שמיטיב לתאר את מורכבותה של העיר. אולם כפי שמעיד המחבר על עצמו, אין מדובר ב"תעודה היסטורית אובייקטיבית" או ב"מסמך מאוזן וחסר פניות". אזרחי, פלורליסט רחבייתי ששורשיו בשמאל הציוני, כתב את ספרו "מתוך פרספקטיבה ישראלית ויהודית". הוא אינו משקף את זוויות הראייה של קבוצות ליבה בירושלים כחרדים, דתיים־לאומיים, ואפילו לא את זו של הערבים, שאל רבות מתחושותיהם הוא מגלה אמפתיה. רבים מחומרי הספר שאובים מהביוגרפיה האישית של אזרחי, בני משפחתו, חבריו, ידידיו, וכן עשרות מרואיינים ומקורות היסטוריים כתובים שנדפסו על ירושלים שלאחר ששת הימים.
כריכת הספר
ואחרי שאמרנו כל זאת - הקריאה בספר זה היא חובה. ראשית מכיוון שנכתב בדאגה, בלב אוהב, ומנקודת מבט של ירושלמי שמסרב להתייאש. בניגוד לרבים מחבריו, אזרחי לא נטש את ספינת ירושלים. הוא מתמודד על השקפותיו - שכנראה נמצאות במיעוט בעיר - מבפנים. הוא לא ירד מהעיר. אזרחי, דור שלישי בירושלים, איש חינוך ומומחה בתחום הקשרים בין ישראל ויהדות התפוצות, כואב בספרו את "ההתקפה המשתלחת והבוטה הבאה מן האליטה התרבותית הישראלית - כאילו קיומה של העיר שעל ההר מאיים על הקיום הישראלי המיוצג בידי תל אביב". הוא מצטט - דומה שבאכזבה - קטעים ממאמריהם של דן מירון, נרי ליבנה, וגם ממאמר מערכת של "הארץ"; העיתון שהעדיף בבחירות 2008 את מאיר פרוש החרדי על פני ניר ברקת החילוני, רק מכיוון שברקת מזוהה עם עמדות מרכז־ימין.
ירושלמים מסוגו, מודה אזרחי במבוכתו, "לא ידעו כיצד להתמודד עם ההשתלחות מת"א, ובמיוחד כאשר היא הגיעה מאנשים שגרו קודם לכן בירושלים. לא ברור מהיכן זה מגיע ומדוע בכלל מתייחסים בני עיר אחת בצורה כה גורפת לעיר אחרת". הוא מזהה דפוסי תגובה להשתלחות: "חלק הזדהו עימה וחילצו עצמם מן העיר; חלק הזדהו עימה אך נשארו בעיר מתוסכלים וממורמרים, זרים בעירם. הרוב שמע והמשיך את חייו שפוף ואדיש. לא היתה תגובת נגד בעלת משקל".
אזרחי מתנחם, ובצדק, בכך שירושלים מציעה אלטרנטיבה רב־תרבותית. שיש בה מוסלמים ויהודים ונוצרים, אשכזים ומזרחים, חילונים ודתיים וחרדים. הוא מציין שיש טיפוסי אישיות שירושלים טובה להם יותר, אנשים שאוהבים את המגוון, את החיכוך עם האחר, עם השונה. אלה אנשים שקונפליקט דווקא מעורר אותם.
הכל נכון, אבל חסר לי בגישתו של אזרחי הממד שממתיק את הלימון. זה שרואה במגרעותיה של ירושלים, על פי התל־אביבים, דווקא יתרון. זהו הממד ההיסטורי, הקדוש, שהוא בבחינת אבן ריחיים על צווארם של מבקריה המרוחקים. לאמיתו של דבר, זהו יתרונה העצום של העיר שמעניק לתושביה, לנופיה ולגווניה המרובים עומק ותוכן.
"שפויה בחלומה" מציע ביקורת הוגנת על התהליכים שליוו את איחוד העיר: על הדרך שבה נקבעו גבולותיה, על אפלייתם הבוטה של ערביי מזרח־ירושלים בתחום התשתיות והשירותים. אך הוא אינו מציע פתרון, ואף לא אמירה החלטית, שלפיה המציאות שלפני ששת הימים לא תשוב - שהעיר לא תחולק עוד על ידי גבול, ששגיאות רבות ונכונות שהספר מתאר אינן מצדיקות את השגיאה הגדולה מכולן - חלוקה מחודשת.
אזרחי, אקטיביסט בתחום קידום הפלורליזם והקהילתיות בירושלים, שרבים ממהלכיו ומיוזמותיו יכולים לעורר אהדה בקרב מי שאינו מוותר על ירושלים, מבקש לראות את העיר כשם ספרו, שפויה ולא שבויה בחלומה - אבל בירושלים גם הגדרת השפיות שנויה במחלוקת, ואין כמו אזרחי לדעת זאת.
הספר עושה צדק עובדתי עם השמאל הישראלי הציוני, מכיוון שהוא מעמיד דברים על דיוקם: השמאל מודל 2017, שרבים מאנשיו מערערים כיום על אחדות ירושלים ושואפים לחלקה מחדש, הוא נצר לאותו שמאל ציוני שיזם את איחוד העיר והגדלתה לממדים שאליהם התפשטה כיום. "ירושלים כולה, כעיר שלמה ומאוחדת, היא עתה בירתה של מדינת ישראל וכזאת תישאר", מזכיר אזרחי דברים שכתב לובה אליאב לפני כ־50 שנה.
בסוגיית המקומות הקדושים מתאר אזרחי בספרו כמה תהליכים, בהשמטת עובדות רלוונטיות. הוא מספר, למשל, על מחיקתה עד היסוד של שכונת המוגרבים מיד לאחר מלחמת ששת הימים, כדי לאפשר ליהודים לשוב להתפלל בכותל. עם זאת, הוא אינו מציג בחדות את הפשע שדיירי המוגרבים היו שותפים לו לאורך דורות: ההתנכלות וההצקה ליהודים בסמטת הכותל וגביית דמי החסות מהם.
בסוגיית הר הבית ליבו של אזרחי שלם עם החלטתו של דיין לאסור תפילת יהודים שם. עם זאת, הוא מתעלם מהעובדה שלאורך השנים האחרונות גם ביקורי יהודים בהר - מה שלכאורה הותר על ידי הממשלה - הפכו מוגבלים, ולעיתים בלתי אפשריים, בשל מגבלות שהשלטון הטיל שם.
אני מזדהה מאוד עם קריאתו של אזרחי בסיום ספרו: "תנו לחיות בעיר הזאת". היכולת של ירושלמים רבים להכיל את השונה מהם לוקה בחסר קשה, בין שמדובר בראייה החרדית את החילונים ולהפך, ובין שמדובר בראייה החרד"לית את הדתיים המודרניים ולהפך. הציפייה מערבים ומיהודים להכיל זה את זה היא קשה עוד יותר, על רקע העימות הלאומי המתמשך ופיגועי הטרור.
ולמרות זאת, יש בירושלים מציאות רחבה של מרקמי חיים ונורמליות משותפים, שמאפשרים לשתי הקהילות הלאומיות להכיר זו את זו כפרטים ובאופן אישי יותר, שלא דרך כוונת הרובה או משקפי העימות. תקוותו של אזרחי להידברות אזרחית בין האוכלוסיות השונות, המגוונות, ולעיתים הקוטביות בירושלים, היא חזון ראוי לעיר במלאות 50 שנה לשחרורה. הלוואי שיתממש.
שפויה בחלומה / אילן אזרחי; הוצאת דובי טל, אלבטרוס, 236 עמ'
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו