לילה. החלון פתוח, כי אין בעולם מזג אוויר נעים יותר מזה של האביב בישראל: התקופה הקצרצרה הזו שבין מאי לגיהינום. אני מתהפך במיטה, לא נרדם. לכאורה אין שום סיבה - הילדות ישנות, הכביש שקט, ואפילו טרטור המזגנים של הקיץ עוד לא התחיל. אבל טרטור אחר טורד את מנוחתי כבר כמה דקות.
אני מנסה להכחיש את חדירתו של התוקף המעופף לחיי, אבל יודע שאין טעם. הגיזרה כבר הוקפצה, ולא אוכל לחזור לישון עד שלא אנטרל את הפולש צמא הדם. אגב, אני אמנם מדבר עליו בלשון זכר, כנראה כי רוב המלחמות בעולם נוהלו בידי (ובגלל) גברים, אבל בקרב הזה ניצבת מולי דווקא נקבה. היתושה היא זו שזקוקה לדם האנושי, היתוש מסתפק גם בצוף של פרחים. כך לפחות קראתי באינטרנט ב־2 בלילה.
קמתי מהמיטה והסתובבתי בשקט בחדר, כמו מישהו שאיבד את הסלולרי שלו ומנסה להתחקות אחר מיקום הזמזום. הכוונה הראשונית שלי היתה לאתר את המזמזמת, לגרש אותה לחדר האמבטיה, לסגור את הדלת ולקוות שתצא דרך החלון הפתוח, או לפחות שתדחה את העימות לבוקר, כששנינו נהיה ערניים והגיוניים יותר. אבל היא רק דילגה לה ממקום למקום כמו סטטיק ובן־אל בערב העצמאות.
החלטתי לאמץ את הטקטיקה הצה"לית באירועי חדירה ולהרים לאוויר פצצות תאורה - כלומר, להדליק את מנורת השידה שליד המיטה, מה שמייד מעורר תגובה של הנקבה, אבל לא זאת שרציתי לעורר. "מה זה? מאמי, סגור את האור!"
- "שנייה, מותק, אני רק מסיים פה לתפעל אירוע וחוזר לישון".
- "מה?"
- "שום דבר. הכל בשליטה, תכף מודיע מוקי, את רשאית נמנום".
"אתה לא נורמלי".
אשתי הסתובבה לצד השני, ואני חזרתי לנהל את הקרב שלי. עושה רושם שהיצור מולי לא היה חסר אונים כפי שחשבתי בתחילה, ולכן החלטתי לעלות מדרגה - יסלחו לי חובבי החיות, אבל הבנתי שגירוש בלבד לא יספיק. נטלתי כרית (במילוי סינתטי, אגב) ויצאתי למשימת חיסול עמוק בעורף האויב, לפני שהוא יעקוץ עמוק בעורף שלי.
עכשיו, משהתגברתי על גורם ההפתעה, היתרון עבר לצד שלי. יש לי כרית, יש לי אור, ואין שום סיבה שלא אכריע במהרה את מלחמת ההתשה הפרטית שלי. מכה ראשונה - קרוב. מכה שנייה - כמעט. מכה שלישית - בול, במנורת השידה. המנורה התנפצה ברעש על הרצפה, אשתי נבהלה, שתי הילדות התעוררו בבכי, והכלבה שוב נתנה לי את המבט המאוכזב של "למה לא בחרתי בעלים אחר בכלבייה".
למחרת, אחרי ששמתי את הילדה בגן ומרחתי משחה להקלת תשע העקיצות שהיתושה הנקמנית פיזרה לאורך גופי במהלך הלילה, התייצבתי בחנות של גבי. גבי, שעובד שם ב־400 השנים האחרונות, כבר ראה הכל - מהיתוש האסיאתי ועד לממותה האפריקנית. הוא מייד הציע לי שלל פתרונות אפשריים: מנורת אולטרה־סגול קטלנית, קפסולות ריחניות בניחוח שיתושות לא סובלות, מכשיר חשמלי שמשמיע גלי קול בתדר שגורם להן לעוף לבית שבו הצלילים יותר קולעים לטעמן המוסיקלי, ועוד שלל רעיונות, שיאפשרו לגבי לעקוץ אותי במקום היתושות.
- "נו, אז מה אתה בוחר?" הוא האיץ בי.
- "בוחר? למה לבחור? תן לי הכל! במלחמה כמו במלחמה!"
אותו לילה נכנסתי למיטה רק אחרי שפרשתי את כל אמצעי ההגנה והמיקוש שרכשתי וחיכיתי בשקט במיטה למתקפה הנגדית של גדוד יתושי אל־עקצה. חיכיתי וחיכיתי, התהפכתי והתהפכתי, אבל לישון לא הצלחתי. או שהמכשיר שעובד על תדר קולי קצת חרג מהתדר, או שאני הפכתי ליתוש בעצמי, כי את הזמזום שלו בהחלט שמעתי. לא נורא, גם ככה לא יכולתי להירדם עם האור הסגול מהמנורה והריח הדוחה מהקפסולה, שביחד יצרו בחדר אווירה של דיסקוטק מפוקפק באלנבי. אשתי והבנות, אגב, דווקא ישנו מצוין.
• • •
לא נורא, חשבתי לעצמי, זה בטח רק בלילה הראשון. מחר כבר אתרגל. ובכל מקרה, כמו שאומר הפתגם שהמצאתי - עדיף להירדם מאוחר מלקום עם עקיצות. כשהתעוררתי הבנתי שעל אף סוללת כיפת ברזל שפרשתי בחדר השינה, חטפתי צרור כואב של עקיצות בגב, בצוואר וברגל, ושוב בצוואר. 20 עקיצות, ליתר דיוק. כנראה שבחסות כל אמצעי ההגנה לא שמעתי את היתושה שחזרה רעבה לנקמה ונגסה בחופשיות בבשר התותחים.
חזרתי לגבי, והוא הביט בי ברחמנות ונשבע שאת כל האמצעים שמכר לי יש לו בבית, אצלו זה עובד יופי. במקום זיכוי, הוא הציע לי טיפ, הפעם בחינם: לישון עם מזגן. כן, מסתבר שהיתושות פשוט לא אוהבות אוויר קר (קצת בררניות בשביל יצורים שניזונים מדם של אנשים אחרים, לא?).
בלילה הדלקתי את המזגן, לבשתי טרנינג ונכנסתי למיטה. אשתי, שסובלת מקור, ניסתה למחות, אבל אחרי שהסברתי לה שמדובר בקרב על הבית ("או אנחנו או הן"), היא הבינה שאיבדתי את זה סופית, התעטפה בחרמונית והלכה לישון.
כשפקחתי את העיניים בבוקר, חשתי חמימות בכל הגוף - תחושת ניצחון! חייכתי והתמתחתי, עד כמה שיכולתי להתמתח - כי מהמזגן נתפס לי הגב. נו מילא, אז אני אעבוד מהמיטה היום. העיקר שניצחתי את היתושות. רגע, מה מגרד לי ככה בצוואר?
nusshayom@gmail.com(איור: ערן מנדל)
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו