תקופה ארוכה התקיים מעין קשר רופף, סמוי, מותנה, בין הוויכוח הציבורי הסוער על הפקת הגז בישראל לבין המשבר ביחסים עם טורקיה. הם לא נבעו זה מזה, אבל השתרבבו ביניהם. אחרי שד"ר יוסף צ'חנובר הפקיד כבר בידי הממשלה את טיוטת ההסכם עם ממשלו של רג'פ טאיפ ארדואן, ואישורה השתהה זמן רב דווקא בישראל, התקיימו שיחות על אספקת גז לטורקיה.
באותם שלבים נערך דיון על הנחת צינור בין הארצות. בעלי הזיכיון הישראלי הצביעו לא רק על מחירו הגבוה אלא בעיקר על סכנת חוסר היציבות ביחסים שיירקמו בציר ירושלים־אנקרה. אין יזמים שייטלו על עצמם סיכון כזה מול ארדואן, שמסוגל לבטל הסכם של מיליארדים בהינף יד זועמת.
צידוק מוחלט לחשש נמצא שלשום בהתפרצותו כלפי התנהלות ישראל בהר הבית. אתמול ניסה חי כהן, חוקר ממרכז דיין באוניברסיטת תל אביב, להסביר בראיון עם אראל סג"ל בטלוויזיה כי השליט הטורקי הגיב לחוק המואזין שאושר בכנסת בניגוד לבקשתו־המלצתו. איני יודע על מה מתבססת הנחה זו, אבל אפילו היא נכונה עדיין אינה יוצאת מתחום ההסבר הפסיכולוגי באשר לאישיותו של ארדואן. חוסר היציבות האישי קודם אצלו לתוכני הדיון הציבורי.
משרד החוץ הגיב כראוי על דבריו והזכיר לו את מעשיו והתנכלותו לחירות הביטוי בארצו בניגוד לדעת כמעט מחצית האוכלוסייה. גם הזמנת השגריר הטורקי לשיחת נזיפה במשרד החוץ בירושלים היתה דבר בעיתו.
עם זאת, יש מקום לשיקול דעת ולדיון רגוע אם בעתיד לא ראוי להחליט שלא משיבים לו; שכאשר הוא מתפרץ כלפי ישראל והולנד, רוסיה וארה"ב, ואולי גם גרמניה ויוון - הן קובעות את תגובתן המדינית על פי שיקול דעתן, אבל אינן גולשות למלחמת מילים. יש לו בתיקו האישי מין "פרופיל־21" או "גימלים".
הכוח שבידיו גורם נזק למדינות אחרות גם אם מהלכיו נשארים בבחינת "הכל דיבורים" בלבד. זה נזק ודאי בתחום ההסתה הלאומית והדתית - אבל אם העולם יכיר בכך שאצל ארדואן מדובר בדחף מילולי שאינו בר כיבוש עצמי, ניתן יהיה להתמודד עם לשונו בלי הסערה המתלווה אליה. פשוט, להעניק לו פטור עם קלון.