"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X

תם הטקס

לכאורה זה לא הרבה, ובכל זאת, אני לא מכיר ישראלי שהיה מסרב להדליק משואה

, עודכן
0
 ,

יכול להיות שזה הטקס המוצלח ביותר שהתרבות הישראלית מצליחה להעמיד. 12 גברים ונשים נרגשים עומדים על פיסגת הר גבוה בירושלים, ובידיהם לפידים. המבוגר שבהם עשוי להיות זקן מופלג, והצעירים בקושי הגיעו לגיל 20.

יש בתוכם מפורסמים ואלמונים גמורים, ולמעשה, אין ביניהם כמעט שום קשר. חלקם משכילים מאוד, אחרים עוד ילמדו, ותמיד יש שם כמה שהצטיינו בתחום שאי אפשר בכלל ללמוד אותו. הם לא באים מאותו הכפר, וכל אחד מהם עוסק בתחום מקצועי שונה. זה לא פרס ישראל, ובטח לא נובל, בסוף הערב לא מחכה לאיש מהם צ'ק חביב במעטפה חגיגית.

הם בסך הכל אנשים טובים, שעם ישראל - עד כמה שאפשר להכליל - רוצה להגיד להם "הלוואי שירבו כמוך" או "תמשיך כך!". לכאורה, זה לא הרבה. ובכל זאת, אני לא מכיר ישראלי שהיה מסרב להדליק משואה. יכול להיות שהגיע הזמן להיפגש יותר עם החבר'ה מ־BDS.

קשה בכלל לנסות לפענח מה הופך את הטקס הזה להצלחה כל כך גדולה. אולי זאת הבחירה דווקא בהר הרצל, הר הקודש החילוני של ירושלים. המספר הטיפולוגי 12, שנוגע כנראה בנימים מאוד עמוקים אצלנו, למרות שכמעט כולנו צאצאים של שבט אחד או שניים ולא יותר.

המילים הטקסיות האלה שאיש לא משתמש בהן ביום־יום. מצד אחד "משואות", שנשלפה ממשניות עתיקות. ומצד שני, המשפט "ולתפארת מדינת ישראל", שהוא חדש וצברי לגמרי ואין לי מושג למי זכות היוצרים עליו, אבל הוא כנראה הניסוח העברי המקודש ביותר שנולד אחרי הקמת המדינה.

זכיתי השנה, כמו שחלק מכם שמו לב אולי, להנחות את טקס המשואות. וזה כבוד גדול, ומשימה לא פשוטה. בעיקר מכיוון שכל העולם ואשתו, כולל חברים מהיסודי, הדוור, טכנאי גז שפעם תיקן אצלי, ונהג שעמד לצידי ברמזור - ביקשו ממני כרטיסים. ואין. תאמינו לי, פשוט אין. אבל פתאום הבנתי איזה ביקוש יש לאירוע הזה.

בכל הנוגע לתפקיד המנחה, מדובר במקצוע שעלול ליצור את הרושם שזאת בכלל לא עבודה. נדמה לי שזה מה שחשבתי על מנצחי תזמורות כשהייתי ילד ממש קטן. "הוא בסך הכל עושה עם המקל", אמרתי בלי בושה. וכן, זאת רק אחת הסיבות שבזכותן אני כל כך אוהב את מקצוע ההנחיה.

כבר הנחיתי בחיי טקסים רשמיים ומכופתרים וגם אירועים קלילים ומגניבים. יש אירועים שבהם המנחה חייב להיצמד לטקסט כתוב, אחרי שכל מילה שנבחרה עברה אינספור ועדות, תיקונים ונודניקים חדי עין. ויש אירועים שבהם המנחה מתבקש לאלתר, להצחיק, להכניס תוכן במקום שאין כזה, להפיג את השעמום, ובמקרים קשים במיוחד (נניח, חלוקת אותות הוקרה ל־250 פורשים) אף לבצע החייאה בקהל הגמור.

אבל אין אצלנו עוד אירוע כל כך מוקפד ומופק כמו טקס המשואות. אין גם חוויה יותר ישראלית ממנו. בעיקר אם תחובה לך אוזנייה שמאפשרת לך לחוות את המתרחש גם בחזית הבמה וגם מאחורי הקלעים בעת ובעונה אחת.

מכיוון שהשנה זכיתי לאוזנייה כזאת, ומכיוון שלא על הכל אני יכול או רוצה לספר, אומר בזהירות שזכיתי לחוויה נדירה. על הבמה, על הרחבה, ובתחומי השטח המואר - הכל חגיגי, גאה, אסיר תודה, נרגש עד דמע ומצטמצם למילים "ולתפארת מדינת ישראל".

אבל מאחור, בחזרות, באזורי הפרך החשוכים, הלחוצים והמיוזעים, הכל הרבה פחות פשוט. שם הכל עצבני, לא מרוצה ומצטמצם למילים "למה, אינעל העולם, אני צריך לעבוד עם חובבנים כמוך?" ושני הצדדים האלה, שהם כמובן תמצית החוויה הישראלית הדו־קוטבית, מגיעים לשיא סביב הערב הזה על ההר ההוא.

אחד הדברים הכי עלובים זה לעמוד בחופה של חתן כלה, בדרשת בר מצווה או אפילו בהלוויה, ולראות מישהו שפורש לפתע מהקהל, לוקח צעד וחצי הצידה, ומתווכח טלפונית ומכל הלב עם המוסכניק שלו. אתה רוצה למות כשזה קורה. טקסים דורשים התמסרות ותשומת לב מלאה. זה התפקיד שלהם בחיינו, וכשאנחנו לא מצליחים להתעלות, או לפחות להתמסר, אנחנו נוטים לרוב להאשים את הטקס עצמו. למה מה, את עצמנו נאשים?

אז מתי אנחנו באמת מתרגשים, מה מצליח לרגש ואיך בדיוק זה עובד? יש מקצוענים שחושבים שהם פיצחו את הנוסחה. אני לא מאמין שיכולים בכלל להיות נוסחה, או היגיון, מאחורי שאלת ההתרגשות. במקום להאריך במילים, אסתפק במילה אחת: מלמיליאן.

להבדיל ממדליקי משואה אחרים, מלמיליאן לא נלחם בגבעת התחמושת, ולא הציל חיים של מאות מטופלים. לך תסביר את ההתרגשות שמתעוררת מעצם האזכור של שמו. לכאורה, מדובר באדם עם כישרון נדיר לטיפול בכדור, וזה הכל. אבל לקראת הטקס עשיתי סקר קטן וסיפרתי לאנשים שונים שבין השאר אני עומד להציג את אורי. נשים, אני מודה, לא תמיד הגיבו. אבל גברים חייכו ושיחררו אנחה עמוקה ומלאת געגועים.

כל השמות מעוררי התפעלות והערצה - אלי עמיר, פרופ' שעשוע, הרבנית הנקין - אבל רק כשציינתי את שמו של מלמיליאן, נהג המונית שלי כמעט התהפך לוואדי. באופן די מוזר, דמויות העבר שהכי מרגשות את בני הדור שלי, קשורות איכשהו לכדורגל.

נכון, הכדורגל הישראלי אף פעם לא היה סיפור הצלחה בינלאומי, אבל בזירה המקומית יש כמה שמות שהפכו לאגדה. אין לי שום הסבר לכך, אבל כשאני מתרפק עם בני דורי על חוויות מלפני 20 או 30 שנה, די מהר אנחנו מגיעים לכדורגל.

כמו גיבורים במיתולוגיה קדומה, כל שם של כדורגלן ייצג משהו. והשם מלמיליאן הוא מילה נרדפת לקסם וליכולת לגעת בחלום. האיש הזה לא סגר חוזים במיליונים. להבדיל מכמה תופעות עכשוויות, אצלו הגולים היו מרהיבים, והחגיגה היתה די פשוטה.

הוא לא עשה "פיו פיו", לא אווירון, ולא סלטות באוויר. ביישנות וענווה היו תכונות המפתח שליוו את הכוכב הגדול הזה. ועד היום, תאמינו לי, הוא לא לגמרי מודע למעמד שיש לו בלבבות דור שלם. כשעמדתי שם, בערב יום העצמאות, ואמרתי "משואה מספר 8", חצי מהקהל כבר התחיל להריע, ואורי שוב תקע מבט מבויש בקהל ששאג את שמו.

(איור: עציון גואל)טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר